דוד דריי הוא מסוג האנשים שאי אפשר לפספס כשהם נכנסים לחדר. קחו לדוגמא את חדר החזרות של "הכוכב הבא" השבוע, אי שם באזור התעשייה של פתח תקווה. מסביב המון של מתמודדים טרוטי עיניים ומרוטי עצבים: טינה איברגימוב נוברת בערימת סנדוויצ'ים שמונחת על השולחן ומנסה להחליט אם היא רעבה או לא, אליאס מלייב יוצא ונכנס מהחדר בלי סיבה נראית לעין וחן לוי נראית מוטרדת במיוחד. איפשהו ברקע מישהו עושה חימום קולי. רק דוד מרחף על עננה של ביטחון עצמי, נינוחות ומבטא צרפתי שרמנטי. יש רגעים שבהם קצת בא לחנוק אותו מרוב קנאה.
השבוע הוא מצוות לטינה. הם צריכים לבחור שיר לדואט. אולי זה יהיה "רגע גדול" של אייל גולן ושרית חדד, אולי "בכל מקום" של שלומי שבת ושירי מימון. כך או כך, את דריי זה כמובן לא מטריד. "עם טינה אני יכול פשוט להתרווח אחורה ולתת לה לשיר. כל מה שנבחר יהיה פיצוץ, כי היא יכולה לשיר כל דבר ולעשות את זה מדהים. אני לא יכול לשיר כל דבר, אז סביר להניח שנבחר משהו מזרחי".
אתה אוהב מזרחית?
"בטח. אני שר מזרחי, אבל עדין. לא ייצא לי לשמוע 'הפרויקט של רביבו', למשל. אולי בחפלה, אבל אז אני אחתוך מוקדם (צוחק). אני אוהב מזרחי, גדלתי על זה, אני מרוקאי".
"נכון, כי אני אוהב כמעט הכל. אם זה היה עובד בארץ, אז הייתי שר פרנק סינטרה או את 'דיסקו' של ארת' ווינד אנד פייר. אבל אני מסכים עם רני רהב שכדי להצליח בישראל, אתה צריך לשיר בעברית. אם תסתכלי על הפלייליסט שלי באייפון, את תיטרפי, תסתכלי עלי ותגידי 'מי אתה לעזאזל?'".
לא ניסיתי להסתכל, אבל יש מעט מאד דברים פחות ברורים מדריי. כל תוכנית שירה זקוקה לחתיך ובמקרה של "הכוכב הבא", יש תקן כפול. מצד אחד של הזירה ניצב עומר דץ, המיוחס ותכול העיניים. מהצד השני – דוד דריי, העולה החדש הירושלמי, שמטפס לבמה בביטחון של ז'אק ברל, מיישיר מבט ממיס למצלמה וגורם למסך להתרומם פעם אחר פעם. גם כשהפסיד לאחים גת בשלב הדו קרב, ניצל בשלב ההדחה וחזר, ומאז מד ההצבעות שלו עובר את רף ה-80 אחוז כמעט כל הזמן.
"מי שלא הצליח אחרי 'כוכב נולד' היה פשוט עצלן"
דריי יודע בדיוק מה הצ'ארם הצרפתי שלו מעולל לצופות התוכנית, שכבר השוו אותו לליאונרדו דיקפריו ולבראד פיט. השופטים מתעלפים מהביצועים שלו והוא, רק בן 17, כבר מודע היטב, מודע מדי, למתרחש. "יש לי עודף ביטחון עצמי", הוא מסביר. "הסתכלתי על הביצועים שלי בתוכנית, אני לא נראה לחוץ על הבמה וזאת הסיבה. אבל אני גם נשאר מחובר לקרקע. היו מתמודדים, שכבר הודחו, שחשבו שאם הם הרימו את המסך בפעם הראשונה, אז זהו, מבחינתם הם כבר מופיעים מינימום בירח".
הייתה פעם אחת, כששרת את "שלכת", ששכחת את המלים.
"נכון. זה קרה אפילו יותר מפעם אחת, רק שלא ראו את זה בשידור. כשאתה עולה במדרגות ואסי מציג אותך, יש לך שנייה כזאת של 'פאק, איך מתחיל השיר שלי?'. היה לי את זה ב'שלכת' אבל גם ב'תחזרי'. למזלי, אייל גולן הזכיר לי בפנטומימה את המלים. זה די בזכותו שלא נהרס לי השיר".
לא גדלת על כוכב נולד ופנטזת להיות נינט?
"אני לא רואה טלוויזיה. אני לא אוהב לשבת בבית באופן כללי. אף פעם לא הייתי מהאנשים האלה שמשחקים פלייסטיישן ויושבים שעות מול המחשב. אני אוהב להיות בחוץ, ברחוב, לראות אנשים, לשבת בבתי קפה. היה איזה רגע שחשבתי על כוכב נולד ,אבל תמיד הייתה לי דעה מאוד מסוימת על פליטי ריאליטי. כי אם מסתכלים על הסטטיסטיקות ובודקים מי הצליח ומי לא, רואים שאלה שהצליחו בגדול הם לא מריאליטי. ואני רוצה לעשות את זה בחכמה. כרגע, אם אני אלך ברחוב, יעצרו אותי 90 אחוז מהאנשים. חודש אחרי התוכנית כבר יכול להיות שאף אחד לא יידע מי אני".
אלא אם כן תנצח.
"גם אם אנצח, זה לא מבטיח שום דבר. יש אולי ארבעה זוכים של כוכב נולד, דה ווייס וכל היתר, שנשארו בתעשייה. צריך לעבוד. אני חושב שמי שלא הצליח אחרי כוכב נולד, הוא עצלן. כי אתה מקבל את כל הקלפים, עובד עם האנשים הכי טובים בשוק. ברגע שאתה זוכה, מקום ראשון-שני-שלישי, נשאר לך רק לעבוד על סינגל טוב ולהוציא אותו כמה שיותר מהר. השם שלך חם. לירן דנינו, למשל, יצא אחרי התוכנית עם סינגל, 'עדיין ריק', עידן עמדי אותו הדבר".
אתה חושב שיש לך סיכוי לזכות?
"אני מסתכל על הסטטיסטיקה ואני מביא אחוזים יפים, אז אפשר לומר שאני לפחות לא דואג מהדחה בשלב הזה. אם אעשה 45 אחוז בדו קרב ואז אעבור את שלב ההדחה עם שני אחוזים, אתחיל לדאוג. אלא אם כן זה יהיה לעבור את האחים גת או את אליאס, ואז המצב שלי טוב גם אם זה באחוז אחד".
כי אתה טוב?
"יכול להיות. ויכול להיות שהרבה מההצבעות שלי זה בחורות שבכלל לא שמעו אותי שר וישר העבירו אותי".
עד כמה אתה חושב שזה קשור למראה החיצוני שלך?
"מקווה שלא הרבה. אם כן, אז מה נעשה? מצד אחד, זה נוח לי לרכב על הגל הזה, מצד שני אני רוצה שיעריכו אותי גם בזכות שאר הדברים שיש לי להציע".
תמיד היית יפה?
"כן. אני בא ממשפחה יפה. אמא שלי נראית כמו מלאך ויש לי שתי אחיות גדולות שלדעתי יכולות להחליף את אסתי גינזבורג. אבל אני לא חושב שהמראה שלי זה מה שיעזור לי לזכות בתוכנית. זה יכול אולי לעזור. אגב, גם אם אזכה בתוכנית, אני לא אגיד 'וואו, אני מלך'. אם יהיו לי אלף צפיות ביוטיוב, אני אשאף למיליון. אם אמלא את קיסריה, אני אחשוב שאפשר למלא את לאס ווגאס ואם אמלא את ווגאס, אני ארצה לטוס לחלל ולהופיע שם. תמיד יש לי לאן לשאוף ושום דבר אף פעם לא מספיק בשבילי".
את האמביציה הבלתי נלאית הוא ירש, לטענתו, מאביו, בעל רשת חנויות אופנה מצליחה מאוד בצרפת שהחליט יום אחד, לפני עשור, לארוז הכל ולעלות לישראל. "אבא שלי הוא אדם קיצוני, כמוני", דריי מסביר. "כשגרנו בצרפת, היינו הכי חילונים שאת יכולה לדמיין. היינו חוגגים חנוכה וכריסמס ביחד. ואז, כשהייתי בן שש, חליתי במחלה בשם סקרלטין. היה סיבוך נדיר והרגליים שלי פשוט נהיו משותקות. לקחו אותי לבית החולים ולא הצליחו להבין מה יש לי. אז אבא שלי, החילוני, הלך להתייעץ עם הרב. גרנו במקום עם קהילה יהודית מאוד קטנה, כולם הכירו את כולם, אפילו שאף פעם לא דרכנו בבית כנסת. אבא שלי סיפר לרב מה קרה והרב אמר לו ללכת למעדנייה הכשרה ולקנות לי סנדוויץ'. אבא שלי לא הבין מה הקטע, אבל הלך. הגיע למעדנייה וסיפר למוכר שהבן שלו חולה ושהרב שלח אותו לקנות לילד סנדוויץ'. אז המוכר סיפר לו שגם לבן שלו הייתה מחלה כזו מוזרה ושלח אותו לביה"ח לבדוק אם יש לי ידיים יבשות ואמר שיעשו לי בדיקת סקרלטין. ככה ניצלתי ותוך שעות כבר רצתי במסדרונות. אבא שלי לא דביל, הוא הבין שזה קשור לאלוהים".
אחרי התקרית הזו החלה משפחת דריי לפקוד את בית הכנסת בעיירה הקטנה שבה גרו, ליד קאן שבצרפת, לעשות קידוש בשישי ולשמור כשרות. מכאן הדרך לחזרה בתשובה הייתה קצרה מאוד. "תוך שנה אבא שלי התחיל לסגור את כל העסקים שלו ועלינו לארץ", דריי נזכר. "זה קיצוני, לא כל בנאדם היה עושה את זה, במיוחד כשאתה מסודר בצרפת, והמצב שלנו היה מעולה".
"אני מאוד בררן"
תהילת אינסטנט משנה אנשים, על אחת כמה וכמה כישרונות צעירים. ועל אף שדריי טוען בנחישות שהתוכנית לא שינתה אותו, יש כמה דברים שבכל זאת שונים מאוד. כך למשל הוא וליהי, החברה האוהבת שהגיעה איתו לאודישנים הראשונים, כבר לא. "דמייני רגע שיש לך חבר ואת רואה אותו פעם בשבוע ומדברת איתו עשר דקות ביום", הוא מסביר. "אם אני אמצא מישהי שמסוגלת לחיות עם דבר כזה, אני לא ארצה אותה. כי כמו שאני קיצוני עם מוזיקה, אני קיצוני עם מערכות יחסים. אני לא יכול להיות ככה עם מישהי, כשאין לי זמן לאהוב אותה, אין לי זמן לחשוב עליה. אין לי זמן לכלום".
זה לא קשור לעובדה שיש לך מלא מעריצות עכשיו?
"לא, כי אני לא מאלה שמתלהבים מזה. אני גם מאוד בררן. אני לא אבוא ופתאום אשלוף מישהי מהקהל. אני מעדיף להישאר נזיר שנה, עד שאמצא מישהי ששווה משהו. אני וליהי נפרדנו זה מזה. היא הבינה את המצב. באתי, אמרתי לה 'אם יש לך פיתרון בשביל המצב הזה, בלי לפרוש מהתוכנית, אז תגידי. ואם תגידי לי לפרוש מהתוכנית, אני מבטיח לשקול את זה'. היא אמרה לי 'אני לא רוצה להגיד לך דבר כזה'. היא מדהימה ומגיע לה בנאדם שיחבק אותה כל יום. גם מגיע לה לעמוד בזכות עצמה, לא להיות סתם 'חברה של'".
אבל אתה יכול למצוא את עצמך מודח בכל רגע.
"זה לא קשור רק לתוכנית. אלה החיים שאני רוצה לנהל. אני מקבל עכשיו קצת פניות מאנשים שרוצים לעבוד איתי, יש פתח, ואני מתכוון לעבוד אחר כך אפילו יותר קשה".
אז לאן תיכנס אהבה?
"כשאהיה אדון לעצמי ומספיק מבוסס במוזיקה, אני אוכל להתנתק לאיזו תקופה, להתייחס לזה ברצינות, להתחתן".
גיל 17 אתה כבר חושב על חתונה?
"כן, אצלי הכל מסודר. אני גם רוצה מלא ילדים. אבל אני אשלח אותם לפנימיות מגיל 7 עד 17, כי בגילאים האלה הם קצת מעצבנים. זה הגילאים שהם מחטטים באף. יש מצב שעוד שנתיים אמצא מישהי וארצה להתחתן איתה, כי כמו שאמרתי, אני קיצוני".
לדריי יש גם מלת מפתח שכבר מזוהה איתו: "בראבק", איתה הוא עולה לבמה בכל תוכנית. ז'רגון צבאי שמלווה אותו מהרגע שהחל לחלום להפוך ללוחם. אלא שעכשיו, עושה רושם, ג'ובניק מסתמן כאפשרות ההגיונית יותר. "הכל תלוי בהמשך שלי. אם אודח בשלב הבא וההצעות היחידות שיהיו לי זה לאיזו פרסומת מסריחה בכבלים, אז אלך לקרבי. אבל אם יהיה לי איזה בנאדם, אמרגן, שירצה לקדם אותי ויידע שיש פוטנציאל לעשות משהו גדול, אז סביר להניח שאוותר על קרבי, כי להיעלם לשלוש שנים כשכבר יש לך פתח להצלחה, זה לא בא בחשבון".
"רני אחלה גבר. אני אוהב את העמדות שלו. אם יש משהו אחד שאני לא כל כך מעודד, זה עצם העובדה שהוא מצביע לכולם, גם אם הם לא בהכרח שרים טוב. אני בטוח שאם לבנאדם אין סיפור והוא לא שר טוב, הוא לא יצביע לו. אבל אם לבנאדם יש סיפור והוא לא שר טוב, הוא כן יצביע לו".
אתה חושב שהוא העביר אותך גם בגלל שעלית לארץ?
"כן. שמעי, אני מאוד אוהב אותו, אבל הוא לא מוזיקאי. הוא מסתכל על זה מהמקום של יחסי הציבור, של איך לעשות ממך כותרת. ואני מסכים איתו, כי גם אני כזה. אני איש מכירות, אני מוכר את עצמי ואני מאמין שאתה צריך לפתח מוצר טוב וגם לדעת למכור אותו נכון. וזה חשוב לא פחות מלשיר טוב. אנחנו כבר לא בימים של לאונרד כהן ובוב דילן, בעידן של המלכים, שיכלו פשוט לשבת ולשיר, לבד, אקפלה, ואנשים היו נפעמים. לפעמים אני מצטער שלא נולדתי בשנות השישים".
דריי מעביר תחושה מאוד ברורה: גם אם לא יפלס את דרכו לגמר, הוא לא מתכוון להתפוגג אל השכחה. הוא כל כך משוכנע בזה, שאפשר כמעט להאמין לו. "את יודעת מה אני חושב שחסר פה?", הוא שולף עוד חיוך ממזרי. "כו-כב. בנאדם שהוא מגה סטאר. מייקל ג'קסון כזה, כמו של פעם. אין דבר כזה פה, גם לא בעולם. אני חושבת שג'סטין ביבר הוא כוכב, מסחרי אבל כוכב. יש בנות שמתעלפות ממנו".
אז אולי תהיה ג'סטין ביבר הישראלי.
"לא. יש לי עמוד שדרה. אני לא מתכוון להתפשר. אני רוצה לעשות מוזיקה טובה, לא רוצה לשיר baby baby oh. אני רוצה לתת שירים פרובוקטיביים. לא שירים פושרים, אלא שירים חריפים, שאני מביע בהם דעות קיצוניות. רוצה לעבוד עם אנשים כמו שלמה ארצי ורותם כהן. אני לא רוצה שכולם יאהבו אותי, אבל אני רוצה שמי שכן יאהב, שימות עליי. בא לי להיות המייקל ג'קסון של ישראל. בא לי שכולם יאהבו אותי. אבל גם שיהיו כאלה שישנאו אותי. ואני רוצה שיהיו כאלה שיתאבדו בשבילי".