מרכז סקריבול באל.איי, יום סגרירי של אמצע דצמבר. מאות ישראלים ויהודים אמריקאים מצטנפים כדי לשמוע את העיתונאי ארי שביט מדבר על ספרו החדש "My Promised Land – The triumph and tragedy of Israel". חמש שנים עמל שביט, עיתונאי, פובליציסט בכיר וחבר מערכת "הארץ", על הספר, בטרם יצא לאור באנגלית (בהוצאת "רנדום האוס" היוקרתית). המהדורה העברית תושק בישראל לקראת פסח בהוצאת זמורה ביתן, ואין ספק שאת יחסי הציבור הוא כבר השיג.
את שלושת השבועות האחרונים בילה שביט במסע יחסי ציבור אינטנסיבי מחוף אל חוף – אל.איי, ניו יורק, דטרויט, וושינגטון ושיקגו, כולל השתתפות בפורום "סבן" – היו רק חלק מהתחנות בהן עבר. את רוב זמנו בילה בעיקר בראיונות ובהרצאות כמו זו שהתקיימה באל. איי החודש. קשה היה לפספס את ההתלהבות שבה התקבל הספר בארצות הברית. הוא זינק היישר לתוך רשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס", "אמזון" וגם של חנויות הספרים העצמאיות בארצות הברית. במקביל, הפובליציסט הנחשב תום פרידמן, מבקר חריף של שראל, שמרבה לכתוב על המזרח התיכון בכלל ועל ישראל ותהליך השלום בפרט, הקדיש את טורו לספר, והמליץ גם לביבי וגם לאובמה לקרוא אותו בהקדם, בטענה שמדובר ב"ספר על ישראל האמיתית, לא זו של הפנטזיה".
וזה לא הכל: הספר נכלל ברשימת מאה הספרים המומלצים של ה"אקונימיסט", והשדרנים צ׳ארלי רוז ופאריד זאכרייה מה-CNN, ובעלי הטורים ריצ׳ארד כהן ודייוויד ברוקס, המליצו עליו בחום. ליאון ויזלטיר, עורך הספרות של "ניו ריפבליק", כתב שמדובר ב"ספר הכי לא מגמתי שאי פעם קראתי על ישראל; ספר ציוני שלא מסתנוור מהציונות". גם הוצאת הספרים שפרסמה את הספר, "רנדום האוס", הצטרפה לגל המחבק ופרסמה לפני שבועיים בעמוד 7 של ה"ניו יורק טיימס" מודעה בת עמוד, בה מצוטטים דברי שבח נלהבים על הספר. מיותר לציין שמודעה כזו ב"טיימס", ועוד בעמודים הפותחים, עולה הון. "קרן נתן", המקדמת ספרי עיון שמייצרים שיח חדש על יהודים וישראלים, בחרה להשקיע 50 אלף דולר בקידום הספר בקרב הקהל האמריקאי.
"היו לי חוויות בשלושת השבועות אחרונים שזה לא להאמין", אומר שביט הנרגש כשאנחנו נפגשים באל.איי, שלושה ימים לאחר הרצאתו, "ביקורות חסרות תקדים, מכירות יפות מאוד, המון טיסות. קרה כאן משהו. בחלומות הכי פרועים שלי לא תיארתי לעצמי דבר כזה. ההרגשה היא שאנשים רואים בזה יותר מרק עוד ספר של עיתונאי שבא לנתח את המצב או לספר מה קורה בין נתניהו ואובמה. כנראה שהייתה איזו כמיהה כאן למשהו שהוא גם מעורר תקווה וגם מאוד ישראלי".
"לתת תקווה לאנשים חסרי תקווה"
ב"הארץ המובטחת" מגולל שביט את סיפור הקמתה של מדינת ישראל באמצעות שורה של סיפורי חיים אישיים – החל בהגעתו של הסבא רבא שלו לארץ ב-1897, ועד הבחירות האחרונות והמשבר האיראני. כל זאת, בשילוב תובנות היסטוריות, ראיונות עם דמויות פוליטיות שונות ומסע חיפוש אישי. הספר, שכרגע יצא רק באנגלית, מתורגם במקביל גם לגרמנית, צרפתית, ספרדית, איטלקית, פולנית, הונגרית, הולנדית וסינית.
גם את ההרצאה וגם את הספר פותח שביט בסיפורו של הסבא-רבא שלו: עורך דין עשיר שהתגורר באנגליה של תחילת המאה שעברה, והיה חברו של בנימין זאב הרצל. "שאלתי את עצמי", אמר בהרצאה, "למה עורך דין ויקטוריאני מצליח עזב את הטירה שלו באנגליה ונסע ב-1915 לארץ שכוחת אל כמו פלשתינה?".
התשובה, לפי שביט, טמונה בכוח המניע של התפיסה הציונית. "מטרתה של הציונות הייתה להעביר אנשים מיבשת אחת לשנייה," הוא כותב בספרו, "לכבוש ארץ, לבנות מדינה ולתת תקווה לאנשים חסרי תקווה. וכנגד כל הסיכויים – הציונות הצליחה. אבל הנס הזה גם הפיק את הסיוט. היו שם גם אנשים אחרים. הערבים הפלסטינים".
שביט מנסה לצייר את תהליך הקמת המדינה והסכסוך הישראלי-פלסטיני מנקודת מבט חיצונית, כזו שאינה נוקטת עמדה (לכאורה) או מפנה אצבע מאשימה, אלא מתמקדת במהלכים ההיסטוריים ובבחירות הפוליטיות והחברתיות שנעשו בעקבותיהם. מטרתו, כך נראה, היא לנסות לבחון את המהלכים שהובילו להקמת המדינה ממעוף הציפור. "הציונות נוצרה מתוך סיפור חזק", אמר בהרצאתו, "הסיפור יצר אותנו. אבל בגלל הכיבוש בשטחים ובגלל שהישראלים הפכו לציניים, איבדנו את הנרטיב שלנו. ישראל היא סיפור הצלחה אמיתי, ולכן החלטתי לכתוב את הסיפור הישראלי, שמספר את התמונה הגדולה. הספר דן בהיסטוריה, אבל זה לא ספר היסטורי. הוא נוגע בפוליטיקה, אבל הוא לא פוליטי. הוא דן בישראלים שהגיעו לארץ, ובמה שקרה להם. אני בן אדם דעתן מאוד, אבל אני לא מביע עמדה בספר, או מקדם אידיאולוגיה. אני מנסה לתת ביטוי למי שחי בארץ: לאשכנזים, ספרדים, חילוניים, דתיים, ערבים, יהודים. וכך אולי ליצור הבנה מחודשת של ישראל".
"כשסבא רבא שלי הגיע לפלשתינה הוא הגיע ליפו", המשיך, "נכון שהיא בת 3,000 שנים, אבל אז זו הייתה בעיקר עיר ערבית. סבא רבא שלי לא ראה את יפו, לוד, רמלה וכל הכפרים הערביים בדרך לירושלים. בספרי ניסיתי להגן עליו. היהודים שהגיעו אז לא כבשו מדינה. המקום היה כאוטי, מבולגן. היו שם חצי מיליון ערבים – נוצרים ומוסלמים, אבל הציונים הראשונים לא ראו זאת. הצורך בבית יהודי היה כה עמוק, שהם לא ראו את האחרים".
"בהחלט. והעיוורון הזה הוא המקור לטרגדיה של מאה שנים של מלחמות. אבל אני רוצה להזכיר לך שגם הפלסטינים היו עיוורים. וזה לב הסכסוך. אנחנו היינו עיוורים לעובדה שהיו שם אנשים, והם היו עיוורים לעובדה שגם אנחנו אנשים. אנו צריכים להכיר בקיום שלהם והם צריכים להכיר בקיום שלנו, כדי שנוכל להתקדם לעתיד טוב יותר".
באותה נשימה טוען שביט שהעולם הערבי מעולם לא קיבל או השלים עם קיומה של מדינת ישראל. "הקונפליקט הוא לא רק על הגדה המערבית ועזה, אלא בגלל התנגדות הערבים לקבל ישות יהודית באזור", אמר בהרצאתו, "ישראל היא מדינה הכי מאויימת באזור. יש שם 6 מיליון יהודים שמוקפים בביליון וחצי מוסלמים. רובם אינם מתנגדים ליהודים, אבל יש מתח בסיסי בין רוב המוסלמים, שבשל סיבות דתיות, מתקשים לקבל את המדינה היהודית. נכון שעכשיו הירדנים והסעודים חברים שלנו, אבל יש מתח בסיסי עמוק בינינו".
"תשומת לב היא סם מסוכן"
בזמן שהוא צובר פופולאריות בארצות הברית, בישראל נחשב ארי שביט (57) לשנוי במחלוקת. מזגזג בין ימין ושמאל, ממציא לו אמצע משלו, ובעיקר אוהב ללכת נגד הזרם. השמאל הישראלי עדיין לא סולח לו ש"חצה את הקווים", הכריז ש"התפכח מחזון השמאל" והפגין תמיכה בנתניהו; הימין, מצידו, רואה בו שמאלני שגדל בין שורות "שלום עכשיו", נלחם במתנחלים ומחה בכיכר העירייה בהפגנת ה-400 אלף נגד מלחמת לבנון הראשונה. "זו לא ההתלהמות של הימין שדוגלת ב'אף שעל', וגם לא השמאל ההזוי, שסבור שאם נחזיר שטחים יהיה מיד שלום", מעיד ארי שביט על עמדותיו הנוכחיות.
לאורך כל הקריירה שלו התמקד בקונפליקט הישראלי-ערבי, בהשלכותיו ובמציאת דרכים אפשריות לפתרונו. הוא הקדיש לכך את רוב הטורים שכתב, וכן סדרת ראיונות שערך עם בכירי הפוליטיקאים בישראל עבור עיתון הארץ. הספר הקודם שפרסם, "חלוקת הארץ", היה למעשה מעין מבוא לספרו הנוכחי, וכלל סדרת ראיונות עם 37 אישים בכירים, מימין ומשמאל, ביניהם שלמה אבינרי, יוסי ביילין, אהוד ברק, רות גביזון, אפרים הלוי, זאב חבר (זמביש) א"ב יהושע, ציפי לבני, בנימין נתניהו, שבתאי שביט, ונתן שרנסקי, בניסיון לייצר קווי מתאר משותפים לקונפליקט הישראלי-פלסטיני.
במרץ 2010 פרסם שביט את הטור שזכה לכותרת "שמאל ישראלי חדש?", ובו טען כי השמאל דבק בעמדות לא רלוונטיות. "היה שמאל? היה", כתב אז, "בין קיץ 1967 לקיץ 2000 היה לישראל שמאל ציוני, יוני ואמיץ. בימים שבהם הציבור הישראלי נשטף באופוריה-של-ניצחון, החוג המצומצם והאוונגרדי ראה שבתוך הניצחון גלום גם אסון". לטענתו, דווקא אחרי שמרצ זכתה ב-12 מנדטים בבחירות של 1992, ולאחר שהסכם אוסלו נחתם ב-1993, התגלה שכאשר מצע השמאל מיושם בפועל – ישנו פער משמעותי בין מערכת האמונות שלו לבין המציאות.
כשנתיים וחצי לאחר מכן, באוגוסט 2012, שביט עלה מדרגה ופרסם את המאמר שזכה לכותרת: "חשבון הנפש שלי". "איש אינו אוהב להודות בטעויות. גם אני", פתח וכתב, "אבל לפעמים אין ברירה. מה היה קורה היום אילו התקבלה העמדה האידיאולוגית שבה צידדתי: שלום תמורת הגולן? גדודים של הג'יהאד העולמי היו חונים היום ליד עין גב, ומחנות של אל קעידה היו שוכנים על שפת הכנרת. צפון ישראל ומקורות המים של ישראל היו גובלים בקיץ הזה ביישות איסלאמית חמושה וקיצונית ובלתי ניתנת לשליטה. האם הלקח הוא שאסור לנסות שלום? לא, חובה לנסות להשיג שלום מציאותי. האם הלקח הוא שצריך להשלים עם הכיבוש? לא, מוכרחים לדבוק בניסיונות היצירתיים לסיים את הכיבוש באופן הדרגתי. אבל בזהירות, חברים. בצניעות. תוך כדי הקשבה רצינית לאזהרות הרציניות של האנשים מנגד ותוך כדי התבוננות מפוכחת בעולם האמיתי שבו אנחנו חיים".
יש מי שיטענו כי העמדות האלה משקפות עמדות מוכרות – את אלו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. בין נתניהו לבין שביט יש יחסים קרובים, ולא בכדי. באמצע כהונתו השנייה של בנימין נתניהו כראש ממשלה פרסם שביט טור מושך אש, שנפרש על פני לא פחות משמונה עמודים ופורסם במוסף "הארץ", ובו הצהיר שהאליטה השמאלנית בישראל לוקה ב"פראנוית נתניהו" ועורכת נגדו "הילולת שנאה". לזכות נתניהו, ציין אז שביט כי הוא "נושא באחריות לפחות שפיכות דמים ולפחות פגיעות בזכויות האדם מאשר שני אנשי השלום אשר ישבו לפניו על כורסת ראש הממשלה". הטקסט, כצפוי, עורר סערה אדירה, ושביט נצלב על ידי עיתונאים וכותבי טורים משמאל ומימין. הוא לא נשאר חייב, ופרסם טור תגובה, ובו טען שהוא סופג אש בגלל שהעז לעמוד "אל מול השבט". כך או כך, דבר אחד היה ברור: שביט לא סובל כשמפנים אליו תשומת לב. להפך.
"לארי יש יכולת נדירה למקד את תשומת הלב אליו", אמר עליו ל"גלובס" יואל אסתרון, כיום מו"ל העיתון "כלכליסט" ובעבר עורך המשנה של "הארץ", שפרסם לראשונה את מאמריו של שביט בעמוד הדעות. "בכדורגל משחקים הרבה שחקנים טובים, אבל יש כאלה שיודעים להבקיע. ארי הוא סקורר – סקורר של תשומת לב".
כיום יש מי שיראו בו כותב מבריק, כוכב שביט, אך ישנם גם כאלו שמתייחסים אליו כאל עיתונאי יהיר ונפוח, הלוקה בכתיבה נחרצת מדי. לא פעם מיהר להכריז כי או-טו-טו פורצת מלחמה עם איראן (והתבדה), והמאמר הבוטה שפרסם כנגד ציפי לבני במהלך מערכת בחירות האחרונות, ושהפך לחומר תעמולתי בידי הליכוד והעבודה, ספג אף הוא קיתונות של ביקורת. לאורך הקריירה שלו הואשם שביט לא פעם בשאיפות פוליטיות ובאג'נדות סמויות: קשרי החברות החמים בינו לבין עמרי שרון ואהוד ברק לא הוסיפו לכך. "הבעיה שלו היא שתשומת לב היא גם סם מסוכן", סיכם אסתרון בראיון ל"גלובס", "נדמה לי שבשנים האחרונות ארי זקוק לו יותר ויותר, והוא מוכן לעשות עוד ועוד כדי לזכות בו".
"צריך להפריד בין כיבוש לבין שלום"
כשמעמתים את שביט עם הסתירה בעמדותיו, יש לו תשובות מוכנות. "אמרת שהערבים לא רוצים אותנו באזור כישות יהודית, ומצד שני שאתה בעד להחזיר שטחים", אני שואלת אותו. "צריך תמיד לנסות לעשות שלום, וצריך להיות מוכנים לשלם את המחירים", הוא עונה, "אבל אם אי אפשר להגיע להסכם שלום, אנו חייבים למען עצמנו, לא למענם, לשמר את המדינה יהודית- דמוקרטית בכך שנקבע לעצמנו גבול. אחת הטענות שלי כלפי השמאל הישראלי היא שהטעות הבסיסית שלו היא שהוא ערבב במשך הרבה שנים את הנושא של הכבוש עם הנושא של השלום. כאילו נחזיר שטחים ואז יהיה שלום. טעות גדולה. זוהי הבטחה כוזבת. לכן השמאל הפסיד והוא כמעט לא קיים היום. הגישה הנכונה לתפיסתי היא שאנחנו צריכים לקבוע גבול למען עצמנו, שמצד אחד יבטיח את הביטחון שלנו, אבל מצד שני ישמור את הרוב היהודי. זה ישמור את האופי המוסרי וישמור את הלגיטימיות שלנו בעולם. כדי שתהיה לנו תמיכה של המערב, ונוכל להישאר בקשר עם הקהילה היהודית-אמריקאית, שברובה ליברלית, ולא יכולה לסבול מצב של כיבוש מתמשך – כל זה ביחד מחייב אותנו לסיים את הכיבוש, גם אם אין שלום".
ואיך תפנה 300 אלף מתיישבים מהשטחים?
"זה כבר 360 אלף, ואי אפשר לפנות 360 אלף. נסיגה ללא שלום לא יכולה להיות נסיגה לקווי 67. ברור שהיא צריכה להיות נסיגה לקו אחר. קחי למשל את גדר ההפרדה, זאת אחת הסבות שתמכתי בהקמת הגדר הזאת".
אל תשכח שהיא קמה כי היו פיגועים.
"היה לה גם הערך הבטחוני-מיידי וגם ערך שמטרתו ליצור קו שהוא לא גבולות 67, אלא הוא משאיר בתוך ישראל את הרוב המכריע של המתנחלים. נשארים בחוץ כמאה אלף, שזו עדיין בעיה מאוד קשה. אני לא חושב שנוכל לחזור על הפינוי במתכונת שהייתה בגוש קטיף. אני חושב שבגישה נכונה, אם נקבע את הקו ואם נעשה את זה בהדרגה ובחוכמה, אז פשוט אפשר להבהיר לאנשים שנמצאים שם שאו שהם נשארים לחיות במדינה פלסטינית או שהם חוזרים הביתה".
גם פינוי גוש קטיף לא הוכיח את עצמו. ועובדה שמיד התחילו קסאמים.
"הטעות הגדולה בהתנתקות הייתה קשורה לאותו נושא. היו מי שהבטיחו שזה יוביל לסוג של שלום, גם אם לא שלום מלא. אם שרון היה אומר: 'אנחנו מוכרחים לעשות את זה, וזה דם יזע ודמעות ולא אהבה ופרחים...'"
אבל מה הרווחנו?
"את טועה. זה נתן הרבה מאוד. ברור שצריך ללמוד מהטעויות של ההתנתקות ושהסדרי הבטחון יהיו כאלה שלא יחזור מה שקרה בעזה. אבל זה שהשתחררנו מהשליטה על מיליון פלסטינים בפירוש שווה את העניין. עובדה שאף אחד לא מציע לחזור היום לעזה, ואף אחד לא מציע להקים מחדש את גוש קטיף. ההגיון שעמד מאחורי הפעולה הזאת היה הגיון נכון. היו שם טעויות. הגישה שאני מציע ביהודה ובשומרון היא של חד צדדיות מתואמת. אנחנו עושים את זה בהדרגה ובשלבים כדי לבדוק את עצמנו, תוך שמירה על בקעת הירדן, ותוך שיתוף פעולה שקט עם הפלסטינים המתונים, שלדעתי לא מסוגלים לחתום איתנו על שלום, אבל כן מעוניינים לא להיות במצב של עימות. כל הבחירות הן בחירות קשות, אבל תוכנית כזאת היא הרבה יותר סבירה בעיניי מאשר הנסיון להשיג שלום כולל, שאני מכבד אותו, אבל אני מטיל ספק אם הוא בר השגה. מצד שני, הסטטוס קוו הנוכחי יוצר מצב שמדינת ישראל נרקבת גם דמוגרפית, גם מוסרית וגם מבחינת המעמד המדיני שלה בעולם".
איך אתה מסביר את קבלת הפנים החמה לספר?
"גם אם אנשים לא מסכימים עם הגישה שלי בספר, הוא מאפשר להם לאהוב את ישראל מחדש ולהבין אותה. הוא מביא גישה שהיא מוסרית מחד אבל מציאותית מאידך. לא גישה שמאלנית נאיבית. קיצונים מימין ומשמאל רואים בו איום, כי הספר בא לחדש. הוא מדבר על ציונות מתונה, הומנית, מוסרית אבל מפוכחת. אנחנו תקועים יותר מדי זמן בין אלה שבעיניהם ישראל תמיד טועה ולא בסדר, לבין אלה שבעיניהם ישראל תמיד קדושה ולא עושה שום דבר רע. הספר מאפשר לך לאהוב את ישראל גם כשאתה ביקורתי לגבי המדיניות שלה, וגם כשאתה רואה את הקמטים והחצ'קונים שלה.
"בציבור היהודי האמריקאי שדעותיו הן מרכז ושמאלה, מה שהם קוראים כאן 'פרוגרסיב', עדיין יש הרבה אהבה לישראל, אבל עשרות שנים האנשים האלה מתביישים בישראל, מבולבלים, נבוכים. אני נותן להם קול ישראלי שהם יכולים להזדהות אתו. לכן בכל מקום אומרים לי: 'חיכינו לספר הזה המון שנים'. ויש גם גורמים ממוסדים ימניים, שלמרות שהם לא מסכימים עם הדיעות שלי בספר, הם רואים בו הזדמנות לשיח על ציונות מסוג חדש".
אז מה היעד הבא? פוליטיקה?
"זו כבר שאלה אחרת".
"ישראל זו אומה שחיה על הקצה"
איך הפך הראיון של ארי שביט אצל פאריד זכרייה לשיחת היום בקהילה הישראלית והיהודית בארצות הברית
בין אם במודע או שלא, הפך שביט בשבועות האחרונים לאחד הנציגים היותר רהוטים של ההסברה הישראלית בארצות הברית. קמפיין חדש המתגבש כעת באמריקה, וקורא להפעיל חרם אקדמי על מוסדות האקדמיה בישראל, הציב את שביט בעמדה שבה נדרש להגן על העמדות הישראליות. "יש גבול לצביעות", אמר בראיון שקיים עם פאריד זכרייה עבור הסי.אן.אן, "אתה הזכרת את סוריה ומצרים. יש כל כך הרבה ארצות שבהן שלילת זכויות האזרח הן הרבה יותר גרועות בהשוואה לישראל, ועדיין אין תנועה כזאת שדורשת להחרים אותן. המגמה הזאת לחבוט ולהלום בישראל ולא להכיר בעובדות היא פסולה. בבסיסה, במהות שלה, ישראל היא מדינה של צדק ומוסר, ואני מוצא את זה מכעיס ומעליב מהרבה בחינות. זה חוקי לבקר את המדיניות של ישראל, זה מקובל וחוקי לומר שהכיבוש הוא משגה, כמו שגם אני חושב, אבל ללכת נגד ישראל בצורה כזאת ולהתייחס אליה כאל כוחות הרשע זו שערוריה".
זכרייה: אתה מתאר בספרך את ישראל כמדינה הכי מאויימת בעולם. היום הצבא המצרי, הסורי והעירקי, שנחשבו לצבאות גדולים, המאיימים על מאזן הכוחות במזרח התיכון, מקרטעים. ואילו ישראל היא מעצמה בעלת נשק אטומי. למה אתה אומר שהמדינה הזאת מאויימת?
"נכון שכרגע במישור הטקטי כל האיומים כלפי ישראל התכווצו באופן דרמטי, אבל המתח הבסיסי בין ישראל לשכנות שלה עדיין קיים, ורוב השכנות שלה רוצות שישראל תחדל מלהתקיים. באופן מובהק, איראן, שאתה ציינת קודם, שואפת להשמיד את ישראל. וזו לא רק איראן. לכן אני מפציר באלה שמגנים את ישראל, לפעמים באופן מוצדק, להיות מודעים להקשר. להקשר ההיסטורי של אנשים שהיו קורבן מוחלט של אירופה, שהצילו ושיקמו את עצמם בכך שבנו את הבית היהודי ועדיין נמצאים במצב של סכנה שבה אף אומה לא נמצאת".
זכרייה: האם הבום הכלכלי והטכנולוגי שציינת בספרך הוא הגורם לעוצמה של ישראל?
"הוא חלק מהסיבות. ישראל זו אומה שחיה על הקצה. היא באמת מאויימת ונמצאת במצב מסוכן. היופי וההצלחה של ישראל הם שמהרבה בחינות ישראל היא תופעה של חיות עצומה, כנגד כל הסיכויים. לא הפכנו את 'החיים על הקצה' למצב של קיום דכאוני, פסימי. להיפך, הפכנו את המצב הזה למקור של עוצמה ואנרגיה. זה הפלא והנס בקיומה של ישראל. יש וצריך לבקר את ישראל אבל יש גם להתבונן בערכה בתופעה המדהימה של אנשים שהיו הומלסים ויצרו בית לעצמם. מבחינות רבות הם באו מהמוות, מאויימים על ידי המוות אבל הם חוגגים את החיים באופן הכי ויטאלי והכי מתפרץ שאפשר".