זה כמעט נגמר במוות. בערב הפתיחה של תערוכת "הארץ המובתחת" בבית העיר בתל אביב, האמן זאב אנגלמאיר החליט לדפוק כניסה מרשימה. התכנית שלו הייתה להתחפש לשושקה, דמות הקומיקס הנודיסטית שהוא מצייר כבר שנים, ולפרוץ במפתיע מתוך צדפה ענקית לעיני המוזמנים הנדהמים. "קטע גרנדיוזי כזה, כמו בבת מצווש", הוא מספר. "מסביב לצדפה היו עשר רקדניות מחופשות, תזמורת מארש דונדורמה ניגנה בכלי נשיפה ובאוויר התפוצצו זיקוקים. הרבה רעש ובלגן, ככה שאף אחד לא שמע את הצרחות שלי מתוך הצדפה".
צרחות?
"כן. מה שקרה זה שהאירוע התקיים באמצע יוני, והצדפה עמדה בשמש ארבע שעות לפני שהגעתי. כבר כשנכנסתי אליה הבנתי שהיא לוהטת, ואז סגרו אותה עליי. התחלתי לצרוח מבפנים שיפתחו לי, שאין לי אוויר, אבל לא שמעו. ועוד הייתי עם התחפושת של שושקה עליי, שהיא גם ככה חמה נורא. יצא לי להיות במקומות חמים בחיי, בצבא הייתי במדבר, אבל שום דבר לא התקרב לחום המתועב הזה. ממש התבשלתי, 25 דקות הייתי נעול שם. באיזשהו שלב הבנתי שאני כנראה הולך למות בתוך הצדפה הזאת, ושזה כנראה הולך ממש לבאס את האירוע כשהצדפה תיפתח וכולם יראו אותי מת. אז ניסיתי למצוא תנוחה מצחיקה למות בה כדי שזה לפחות יצחיק קצת ויקליל את העניין".
לדאוג שכולם ייהנו גם בזמן שהוא גוסס למוות בתוך צדפה רותחת - זה סיכום די מדויק של אנגלמאיר. אני מכירה אותו כבר שנים, השתתפנו יחד באירועי קומיקס והוטסנו לפולין במסגרת פרויקט קומיקס ישראלי-פולני. האיש הוא ששון מהלך: תמיד צוחק, קופץ, תמיד נלהב, תמיד יוצר – הוא יכול לשקוד על קולאז' פאייטים ליומולדת שלך באותה מסירות שבה יכין קולאז' לתערוכה במוזיאון, ומקפיד לצייר כרטיסי ברכה אמנותיים לכל אחד מאלפי חברי הפייסבוק שלו, "חוץ מלאלה שגיליתי שהם פיקטיביים", הוא מדגיש, "ידעת שיש חשבונות שהם בכלל ריקים, שסתם עוקבים אחריך? להם אני לא טורח לצייר ברכה". כל יצירה שלו היא מושקעת, גדושה ושופעת נדיבות, גם אם אין בכלל סיבה לאירוע - אני עוד זוכרת את כרטיס הברכה המצויר שקיבלתי ממנו בדואר שבוע אחרי שחזרנו מטיול, שעליו היה כתוב "היי רחלי אני יושב עכשיו לידך באוטובוס ביי". וואט.
האמנות שלו – מאיורים ב"ידיעות אחרונות" עד חוברות קומיקס פרועות - תמיד הייתה שפע פופי של צבעוניות, הומור, וולגריות וטירוף, אבל בחצי השנה האחרונה הוא הלך איתה עוד צעד קדימה: התחפושת של שושקה, שהייתה אמורה להיות גימיק חד-פעמי לערב פתיחת התערוכה, הפכה ליצירה בפני עצמה. אנגלמאיר מסתובב מאז ברחובות לבוש כשושקה, הולך איתה להפגנות ומצעדים, הופעות והלוויות, קליפים וסרטונים, ואפילו חיתן זוג בתור "הרבנית שושקה". כמעט כל מי שגר בתל אביב כבר הספיק לראות מתישהו את הדמות העירומה הענקית מדלגת ברחוב על עקבים אדומים או קופצת בספונטניות על במה באמצע הופעה. "שושקה פשוט אומרת כן להכול", זורח אנגלמאיר כשהוא מדבר על האלטר-אגו החדש שלו, "היא ספונטנית ועושה מה שבראש שלה, וככה היא מובילה אותי לחוויות חדשות ומטורפות. כל יום שאני יוצא לרחוב לבוש כשושקה הופך להרפתקה".
אבל בשבוע שעבר ההרפתקה הפכה למאתגרת מהרגיל: הופעה מתוכננת של שושקה בפסטיבל האמנות הירושלמי "שאון חורף" הקפיצה את חבר מועצת עיריית ירושלים אריה קינג, שדרש לבטל את "מופע הזימה" שמחלל את עיר הקודש, או שיפרוש מהקואליציה. השבוע התקיימה ההופעה על אף המחאה, וקינג מימש את איומיו והתפטר. בכתבה של נעמה ריבה ב"הארץ" טענה עיריית ירושלים כי לא היה מדובר רק בדרישה של גורמים דתיים אלא גם של ארגוני נשים שנפגעו משושקה, אבל סירבה לפרט באילו ארגונים מדובר. "לדעתי כל הקטע של ארגוני הנשים זה פיקטיבי", טוען אנגלמאיר, "עד היום ארגוני נשים הזמינו אותי לפעילויות, צעדות נשים ומועדוני נשים, עיצבתי את הלוגו לארגון 'אחת מתוך אחת', ואז פתאום כשאני מופיע בירושלים ארגוני הנשים פתאום מתלוננים עליי? הפסטיבל גם סיפר לי שקבוצת הנשים היחידה שכן הגישה עליי מכתב תלונה, חזרה בה אחרי שנכנסה לאתר וראתה את התכנים שלי. איזה מופע זימה? אני מצייר על אנשים ציורים של שושקה ונותן הרצאה. איזה מופע עירום? שושקה היא בסך הכול תחפושת מבד".
תגובת עיריית ירושלים: "האירוע התקיים כמתוכנן ללא כל בעיות".
אתה יכול להבין את הרתיעה משושקה, עם איברי המין הבולטים שלה?
"בטח. יש תופעות שמרתיעות גם אותי, ואם יש כאלה אני לא הולך לצפות בהן. אריה קינג אמר שיש לו ילדים שהוא לא רוצה שייחשפו לשושקה. אז שלא ייחשפו! אל תלך לאירוע! אז הוא אומר, מה אם ילד בן 14 יעבור שם במקרה ויחליט להיכנס לראות? נו, אז הוא יכול גם להיכנס למועדון סטריפטיז, אז מה?".
ראיתי גם כמה תגובות של פמיניסטיות בפייסבוק, שטוענות שאתה מגחיך את הגוף הנשי.
"אני לא רואה את זה כהגחכה, לא היה מעניין אותי להיות סתם מגוחך. כן יש בדמות של שושקה הרבה הומור, אבל לדעתי היא מקסימה, אני באמת אוהב אותה. היא לא נראית כמו דוגמנית ומרגישה עם זה טוב, המסר של הגוף שלה זה הכול בסדר, תשמחו, תאהבו".
בסוף הופעת בירושלים למרות המחאה. עשו לך בעיות?
"ממש לא. בדרך לירושלים המארגנים הזהירו אותי שאולי יהיה בלגן, חשבו שאפילו קינג יגיע, הסתובבתי עם מאבטחים כל הזמן, אבל בסוף היה אירוע ממש כיפי. אפילו כשהלכתי בסמטאות ועברו לידי כמה חרדים לא הייתה שום בעיה, שום מפגש לא נעים. אני שמח על ההחלטה של עיריית ירושלים וחוות הדעת של היועץ המשפטי לקיים את האירוע. יש כל מיני ציבורים בירושלים, וזה ביטוי אמנותי. אמנות לא יכולה להתחשב ברגשות כל הזמן, כי אז מה יישאר ממנה? פסטיגל".
גרמת לאריה קינג להתפטר.
"אחרי שחיפשתי עליו מידע בגוגל וגיליתי אילו דעות חשוכות יש לו בכל מיני נושאים, אני לא ממש מצטער שהוא התפטר".
אני סוחב את הזהות של אנגלמאיר כבר 50 שנה
אנגלמאיר לא מת באותו יום, בתוך הצדפה הרותחת. אבל משהו בתוכו כן נולד מחדש. זה התחיל בתערוכה מטורפת שלו בבית העיר, עם פופים בצורת ציצים ופסלי גפילטע פיש מרחפים, כמו הזיה אנגלמאירית שקמה לתחייה. "זו הייתה הפקה מטורפת, עבדתי עליה עם הרבה אנשים מכל מיני תחומים, בנו לי ניאונים, תפרו לי פוף בנתניה, הולוגרמות ברמלה, הכול בשלושה חודשים". זו הייתה בשבילו הגשמת פנטזיה, חופש אמנותי אולטימטיבי. "היה איזה יום שיצאנו למרפסת בבית העיר", הוא נזכר, "ואמרתי סתם בצחוק 'איזה כיף אם היה נוחת גפילטע על הגג של בית העיר', ואיילת ביתן שלונסקי (מנהלת המתחם) שעמדה לידי אמרה פתאום: אפשר לעשות את זה, זה רק צריך לעבור אישור של חבר המנהלים של בית העיר. וזה עבר! לא האמנתי. היה רק אחד שהתנגד, מנהל הארכיון של ביאליק".
אבל התערוכה, התברר, הייתה רק שריקת הפתיחה לשלב הבא: הופעתה של שושקה בחייו. מי שעסק באמנות פלסטית דו-ממדית רוב חייו, בעיקר בקומיקס ואיור, גילה פתאום את החדווה של המופע, ההתחפשות, ובעיקר – של אימוץ זהות חדשה. "הייתה תחושה של אוקיי, מה יהיה אחרי התערוכה? מה עוד אפשר לעשות?", הוא אומר, "ואז הגיעה שושקה. זה היה ממש בום, כמו זיקוקי דינור. אני סוחב את הזהות של אנגלמאיר כבר 50 שנה, ופתאום אני יכול להיות מישהו אחר. אני שושקה".
אתה באמת מרגיש שאתה אדם אחר כשאתה שושקה?
"כן. אני עצמי אדם מתלבט, תמיד חושב על ההשלכות, אבל כשאני שושקה אני לא חושב על כלום, פשוט עושה מה שבא לי. היא לא מסננת, היא עושה את כל מה שאני לא מעז. למשל, לי יש פחד גבהים, אבל כשחשבנו על רעיונות לכניסה הדרמטית שלי כשושקה לתערוכה, תכננו בהתחלה שאני אשתלשל עם חבל ממסוק לתוך בית העיר, והבנתי שכשושקה אני מסוגל, כי לה אין פחד גבהים".
נשמע כמו התחלה של פיצול אישיות.
"אני כל כך הרבה פעמים שושקה, שלפעמים אני שוכח אם אני שושקה או זאב. הייתה פעם אחת שנכנסתי לאיזה אירוע, ושכחתי שאני לא שושקה. הסתובבתי שם ולא הבנתי למה כולם מתעלמים ממני, ממש התקוממתי. ואז נזכרתי שעכשיו אני זאב. איזו אכזבה! ובאמת חברים התחילו לקרוא לי 'זאב המאכזב', כי כשאני זאב, זה מאכזב, כי אני אפרפר כמו גפילטע פיש".
אז טוב לך יותר להיות שושקה?
"זה מדהים, אני כל הזמן רוצה להיות שושקה. חוזר מאירוע שהייתי שושקה שעות, וישר רוצה לצאת שוב. אני מרגיש לפעמים כמו חילזון בתוך שושקה, כי היא כל כך חוגגת את החיים, זו אנרגיה מטורפת, אנשים כל הזמן ניגשים אליה, רוצים לחבק, להצטלם, המון אהבה. לפעמים אני הולך לאירוע של שעה ונשאר שם שש שעות, מכיר המון אנשים חדשים, ונוצרים גם כל מיני שיתופי פעולה יצירתיים. פתאום פונים אליי אמנים בגילאי עשרים ורוצים שנעשה דברים ביחד. פתאום בא לי לעשות עוד סוגים של אמנות, קליפים, עבודות סאונד, עבודות בתלת ממד. זה פתח לי את הראש. כשושקה, בכל מקום מכניסים אותי להופעות, שתייה חופשי, אני מרגיש כמו מרילין מונרו".
לאנרגיה היצירתית וגלי האהבה ששוטפים אותו יש גם צד אחר. כבר בלילה הראשון בחייו כשושקה, כשחזר הביתה מחופש מאירוע הפתיחה הסוער של התערוכה, נטפלה אליו קבוצת גברים זרים שהתחפושת משכה את תשומת לבם. "הם הלכו סביבי ודיברו לא יפה, אמרו לי שרמוטה, שלחו ידיים", הוא נזכר, "זה היה ממש מטריד, לא ידעתי מה לעשות. בסוף הצלחתי לנפנף אותם, ואז ניגשה אליי פתאום איזו בחורה צרפתייה שנורא התלהבה מהתחפושת ואמרה לי 'למה אתה עצוב?' והתחילה לרקוד סביבי כדי לשמח אותי. זו הייתה ממש חווייה מתקנת".
ויום למחרת כבר לבשת שוב את התחפושת ויצאת לרחוב, והתחלת את תקופת השושקה שלך. החווייה המטרידה ההיא לא גרמה לך לרדת מהרעיון? לחשוש מתשומת הלב?
"לא, כי עד כמה שזה היה מטריד, זה גם סקרן אותי. כל ההווייה הזאת של להיות מישהו אחר ולהיות בדינמיקה אחרת עם אנשים, גם החוויה הלא נעימה ההיא הייתה חלק מזה".
הגוף של שושקה אמנם לא שלו, אבל אנגלמאיר עובר תהליך הזדהות עם שריון הבד הגרוטסקי שיצר. הוא מעיד שהגוף שלו ממש מתרגל לעור החדש, הוא כבר לא מזיע בתחפושת כמו בהתחלה, כאילו שני הגופים הולכים ומתמזגים. לפני כחודש, כשהלך ברחוב עם התחפושת, שוב נטפל אליו גבר זר. "הוא פתאום ניגש, ובלתי להישיר אליי בכלל מבט, שלח יד ותפס את הציצי שלי. כלומר של שושקה", הוא מספר, "זה היה ממש מגעיל. האינטסטינקט שלי היה לנער אותו ממני, אבל פחדתי על התחפושת, שיכולה להיקרע בקלות, ואז מה אני אעשה בלעדיה. אז פשוט קפאתי ולא עשיתי כלום. הוא הרפה ממני והלך, אפילו בלי להסתכל".
כמו הטרדה מינית, אם יסלחו לי על הניכוס המגדרי.
"זה באמת הרגיש ככה, למרות שזו רק תחפושת. הלכתי משם והרגשתי ממש חשוף יותר מבדרך כלל, וזה נשאר איתי שעות אחר כך. כי פתאום חוויתי משהו בעצמי שמעולם לא חוויתי כגבר. למרות שזו רק תחפושת זה גם כן סוג של גוף, שמחובר אליך ואתה מרגיש הזדהות איתו. מאז אותו יום, כשקראתי על הטרדות מיניות, פתאום קראתי את זה אחרת. למרות שעברתי משהו הרבה יותר קל ממה שאישה חווה, זה חלחל אליי, התחושה הזאת של מישהו שבשיא האטימות נוגע לך בגוף".
אמא שלי התחננה: רק אל תגיע בתור שושקה
הוא נולד בקריית אונו, בגיל 14 עבר לקנדה ושב ארצה כדי לשרת בצה"ל. כיום הוא גר בתל אביב עם אשתו גילה ובנותיהם תמר ורותם, בנות 12 ו-20. העבודות שלו אמנם עוסקות בשפה ובדימויים ישראליים, אבל יש בהן גם משהו מאוד לא ישראלי: הרבה צבע, הרבה פאייטים, הרבה פלסטיק. פופ ארט. "אצלנו רוצים את האמנים קטנים ומקופלים בתוך גלריות", הוא מסכים, "העם היהודי, לפחות הצד הפולני שאותו הכרתי כילד, לא ממש מצטיין בצבעוניות חזקה ובעודף חושניות. הגפילטע למשל הוא המאכל הכי לא סקסי בעולם. אפור, מוגש קר, עם רוטב שנראה כמו מי ביוב קרושים. קשה לחרוג פה מהסטטוס קוו, וכל ניסיון אמנותי לחצות בקטנה את הפוליטיקלי קורקט נתקל מיד בהתנגדות עזה, מטחי אש רושפים".
מי שחלק איתו את האהבה להגזמה ולהומור היה דודו גבע, הקומיקסאי המיתולוגי שהלך לעולמו לפני 12 שנה. כמו אצל אמנים רבים אחרים, גבע היה עבורו גם מנטור וגם קולגה, כשהם יצרו יחד קומיקסים והקימו כנופיות אמנותיות שונות. בעיני רבים, אנגלמאיר הוא סוג של יורש הכתר, המלך החדש, אם אפשר לקרוא לסצנת הקומיקס הזעירה ממלכה. "אני לא מרגיש שיש דבר כזה יורשים באמנות", הוא מוחה, "היופי הוא בחד-פעמיות, זה לא כמו תפקיד ניהולי שאחד מפוטר ואחד בא במקום. אבל משהו בטוטאליות, בחשק ליצור, בדון קישוטיות, בהתעלמות מכל מה שמנסה לעמוד בדרך, כל אלה הם השראה".
וגם לדודו הייתה דמות קבועה שאיתה הוא הזדהה, הברווז, שגם היא יצאה בשלב מסוים ממגבלות הציור והפכה לחלק מהרחוב התל אביבי – הפסל על גג העירייה והפסל בכיכר מסריק. אם כי הוא לא הפך את עצמו לברווז, כמו שאתה עשית עם שושקה.
"דודו היה קצת ברווז בעצמו, משהו בהליכה, בדיבור, הוא לא היה צריך להתחפש לברווז, זה חסך לו את כל העניין הזה עם פאה ובגד גוף לוהט מבדים וספוגים".
נשמע סיוט. אני מקווה שאתה מכבס אותה מדי פעם.
"מכבס בממוצע פעם בשבוע. בהתחלה הייתי לוקח אותה לניקוי יבש, אבל זה נורא יקר, 180 שקל לכביסה. אז לקחתי סיכון והתחלתי לכבס אותה ביד, באמבטיה. עכשיו מכינים לי עוד תחפושת של שושקה, שתמיד תהיה לי אחת זמינה, כי אני כבר לא מסוגל לחכות ללבוש אותה כל הזמן".
נראה לי שאתה מכור.
"כנראה".
והנה משהו שיעודד את האמנים המתוסכלים שמרגישים שאף אחד לא מבין אותם: גם בגיל 55, אחרי עשרות תערוכות, ספרים, פרויקטים וזכייה בתואר "תערוכת השנה" של עכבר העיר, ההורים של אנגלמאיר עדיין מקווים שהוא יפסיק עם השטויות וימצא עבודה מסודרת. כן, מתברר שזה אף פעם לא נגמר, וגם אם אתה אמן מוכר ונחשב אימא עדיין תנדנד לך להיות יותר כמו הבן של השכנים, שבהחלט לא משוטט ברחוב עם תחפושת ורודה של ציצים. "לא קל להם עם מה שאני עושה", הוא מודה, "הם יקים כאלה, והמשפחות שלהם במקור דתיות. מתישהו הם הביאו את החברים שלהם לתערוכה שלי, ואמא שלי אמרה לי – רק אל תגיע בתור שושקה. אבל בדיוק באותו יום עשו שם כתבה על שושקה, אז כן הגעתי מחופש לשושקה, וזה היה ממש אסון. אני ליד החברים שלהם, לבוש כשושקה".
מאוד לא מכובד.
"זה לא קל להם, הם אנשי חינוך ממשפחות דתיות, יקים כאלה. אמא שלי מאוד רוצה שאני אהיה 'מסודר'. במשך שנים היא הייתה מספרת לי על הבן של חברה שלה, שהוא 'מורשה חתימה בבנק' ו'הטיסו אותו לחו"ל מהעבודה'. זה היה השיא מבחינתה, שיטיסו אותך לחו"ל מהעבודה. ואז, את זוכרת שהטיסו אותנו לפולין לפרויקט קומיקס? סוף סוף יכולתי להגיד לה – 'אימא, מטיסים אותי לחו"ל!'".
והזכייה שלך ב"תערוכת השנה", נו נו, יפה מאוד.
"כן, אבל גם אז, כשחגגנו את הזכייה בארוחה משפחתית, אמא שלי סיפרה בשולחן איך חברים שלה התייעצו בה אם כדאי לבן שלהם ללמוד אמנות, ואיך היא אמרה להם לא, כי 'מה אתם רוצים, שהוא יהיה כמו הבן שלי שלא מתפרנס?' ואני מתפוצץ מבפנים, מה זאת אומרת?! שנים אני מתפרנס מהאמנות שלי, אני מפרנס משפחה!".
העובדה שהם ממשפחה דתית בטח לא עוזרת. ועוד עם כל הבלגן עם הדתיים בירושלים.
"כן, כבר כשהוצאתי את 'ההגדה של פסח' היה להם קשה, יש שם כל מיני קטעים גסים. בכלל תמיד שואלים אותי, למה אתה מתעסק בתכנים של הדת? הרי אתה לא דתי. אבל התכנים האלה מבחינתי הם ב-DNA שלי, מאז שאני זוכר את עצמי עשינו בבית סדר פסח כהלכתו עם הגדות, אתה לומד כאן תורה כבר מכיתה א', איך אפשר להגיד לי שזה לא נושא להתעסק בו? אלה החומרים שאני חי איתם כאן, הם משפיעים על החיים שלי בצורה ישירה".
ומהצד השני – אתה בעצמך אב לשתי בנות. איך הן מגיבות לתכנים שאבא שלהן יוצר, שהם בדרך כלל בוטים?
"יש דברים שהן נחשפות אליהם ויש דברים שלא. הן כבר יודעות בעצמן מה מתאים להן, תמר הבת הקטנה שלי נכנסה בתערוכה לחדר שיש בו דימויים מיניים, הכריזה ש'זה לא לגילי', הסתובבה ויצאה".
וזה לא מוזר להן לחיות עם אבא כזה, במיוחד לאור פאזת השושקה הנוכחית?
"אני חושב על אופציה אחרת, שלבת שלי היה למשל אבא שעובד בבנק כל היום, חוזר בחמש, יושב מול הטלוויזיה והולך לישון, מול אופציה של ילדות מעניינת ומעשירה, עם אבא שעושה דברים לא רגילים. אני גם רואה את הבנות שלי, איך זה פותח להם את המחשבה, את האופקים. הן גם יודעות שלמרות החזות של שושקה, היא לא באמת דמות מינית. הרי העירום הוא לאו דווקא מיני, יש חסידים שמבחינתם קרסול חשוף זה מיני. אצל שושקה הקונטקסט של העירום הוא של פתיחות וקירבה".
זה מזכיר לי קומיקס של שושקה שעשית, שבו היא רוצה לעשות קעקוע "במקום אינטימי". ואנחנו חושבים שזה אומר איבר מיני, אבל בסוף מתברר שהיא התכוונה ללב.
"וככה אנשים גם מגיבים אליה. כמעט תמיד, התגובה היא של שמחה, וזה ממש מטעין אותי. יש ערבים שאני חוזר הביתה מסיבוב כשושקה, ואני ממש חש התעלות. היא כמו ארץ פלאות, ואני חייב לחקור ולחוות אותה עד הסוף. אני תמיד מרגיש שהעבודות שלי יותר טובות כשאני מביא את עצמי לקצה, גם כשהייתי מצייר ונכנס למצב של לעבוד 24 שעות רצוף. אתה חייב את האינטנסיביות הזאת כדי שמשהו יזדקק החוצה מתוך השפה. ותמיד יש לי את החשש הזה, כשהאינטנסיביות קצת יורדת, מה יהיה אם לא יהיה הדבר הבא?".
זה כבר באמת נשמע כמו דיבור של נרקומן. מתי תקפל את שושקה? יש דד-ליין?
"הדד-ליין הוא כל עוד זה עושה לי את מה שזה עושה לי. מעורר אותי, מפעיל אותי. אני כל הזמן חושב - טוב זהו, לאן זה כבר יכול ללכת? וזה ממשיך. לשושקה אין גיל ואני מרגיש את זה כשאני היא. אחותי שאלה אותי השבוע אם לא נמאס לי להיות שושקה. שאלתי אותה - ולך לא נמאס להיות את?".
צילום: אביתר עמר