בספטמבר יחגוג מייקל דאגלס 80. השחקן והמפיק זוכה שני פרסי האוסקר לא מפסיק לעבוד, ואחרי רצף של הופעות בסרטי הענק של מארוול – דאגלס הופיע בשלושה מהם, שני סרטי "אנטמן" ו"הנוקמים: סוף משחק" – הוא חוזר למסך הקטן במיני-סדרה החדשה "פרנקלין" (אפל TV). אבל דאגלס הוא לא רק אייקון הוליוודי, אלא גם פעיל למען מטרות פוליטיות והומניות. בין היתר נודע בתמיכתו בתנועה לפירוק נשק גרעיני, בתרומות לפוליטיקאים מהמפלגה הדמוקרטית – בראשם הנשיא לשעבר ברק אובמה – וגם בתמיכה עקבית במדינת ישראל.
בימי מלחמת לבנון השנייה היה דאגלס מהחתומים על מודעת ענק ב"לוס אנג'לס טיימס" שגינתה את פעולות הטרור של חמאס וחיזבאללה (לצדו חתמו על המודעה כוכבים כמו ניקול קידמן, סילבסטר סטאלון וברוס וויליס); בשנת 2014 חגג עם אשתו קת'רין זיטה-ג'ונס את בר המצווה של בנם, דילן, כאן בישראל; כעבור שנה חזר ארצה כדי לקבל את פרס בראשית, שניתן מדי שנה לדמויות מופת יהודיות מכל רחבי העולם. בראיונות שהעניק לרגל הזכייה דיבר בין השאר על סכנות האנטישמיות, וניתח: "היהודים הם רק 13.5 מיליון איש, ויש להם כל כך הרבה הישגים שזה מאיים על כמה אנשים בעולם. חייבים להבין את זה".
השנה, כשחלף שבוע ממתקפת הפתע של 7 באוקטובר, התייצב דאגלס לצד 700 בכירים בהוליווד שקראו להחזרה מיידית של החטופים מעזה. בין מי שתמכו ביוזמה היו גל גדות, כריס פיין, ג'רי סיינפלד ואיימי שומר. בפוסט באינסטגרם כתב אז דאגלס ל-1.4 מיליון העוקבים שלו: "חפים מפשע כלואים ברצועת עזה ולאף אחד אין מושג מתי ואם הם ישובו הביתה (...) מפעוטות בני תשעה חודשים לקשישים ניצולי שואה, הם נעקרו בברוטליות מאהוביהם".
ב-2014 חגגו דאגלס ואשתו קת'רין זיטה-ג'ונס את בר המצווה של בנם, דילן, בישראל. לאחר מתקפת 7 באוקטובר התייצב דאגלס לצד 700 בכירים בהוליווד שקראו להחזרת החטופים
דאגלס מגדיר עצמו יהודי רפורמי, אף שהוא אינו יהודי במובן ההלכתי של המילה. אביו, השחקן המנוח קירק דאגלס, היה יהודי; אמו, השחקנית דיאנה דיל, הייתה נוצרייה. כך או כך, הוא תמיד ביטא סלידה נחרצת מכל גילוי של אנטישמיות ותמיד הזדהה עם ישראל. גם עכשיו, כשהוא מתראיין בתום הקרנה פרטית בהוליווד לקידום הסדרה החדשה בכיכובו, דאגלס מקפיד להתייחס להתרחשויות בארץ: "אני עוקב בדאגה רבה אחר הנעשה אצלכם בישראל, לבי יוצא אל אחיי היהודים. ביקרתי במדינה, התכבדתי לקבל את פרס בראשית, הגעתי לביקורים עם בני משפחתי וישראל יקרה לליבי. אני מבין שיש לרבים מכם נאמנות לנתניהו, אבל המצב כעת, עם החטופים והמלחמה, הוא בלתי נתפס, וצריך לחשוב איך יוצאים מזה כבר ומה הפתרון".
כדי לתאר את תחושותיו חוזר דאגלס למלחמה אחרת: "הבן הצעיר שלי שאל אותי לא מזמן מה התקופה הכי קשה שאני זוכר בחיי, והתשובה שלי היא מלחמת וייטנאם. ארה"ב הייתה מפולגת, מפורקת, ברמה של מלחמת אזרחים בתוכנו. זו הייתה תקופה מאוד מוזרה וקשה, ומה שמהדהד בראשי מאז הוא מסר השלום וההרמוניה של ג'ון לנון. אני חושב שהשיח בינינו יוצר אהבה יותר מאי-פעם, אבל זה מאוד מסובך, ואני כל הזמן שואף לדבר יותר עם אנשים שונים. העולם זקוק לריפוי".
איך בדעתך לתרום לתהליך הזה?
"אני יוצר תוכן ומבדר המוני אנשים בעשרות שפות. זה דבר צנוע, אבל בעיניי הוא גורם מאחד ומשהו שיכול להזכיר שאנחנו הרבה יותר קרובים זה לזה מאשר מנוגדים ורחוקים. התעשייה שאני חלק ממנה יוצרת מכנה משותף רחב הרבה יותר מאשר גופים כמו האו"ם, שלא סגורים על עצמם".
אני לא מאמין שאדם הוא מלאך או שטן
הפוליטיקה היא חלק בלתי נפרד מחייו של דאגלס, ומעת לעת היא מבליחה גם לתוך הקריירה שלו. ב-1995 הוא גילם נשיא אמריקאי בדיוני בקומדיה הרומנטית המצליחה "הנשיא מאוהב"; עכשיו הוא משחק את בנג'מין פרנקלין, המדינאי-סופר-ממציא-מדען שהיה מהאבות המייסדים של ארצות הברית.
"אני עוקב בדאגה רבה אחר הנעשה אצלכם בישראל, לבי יוצא אל אחיי היהודים. אני מבין שיש לרבים מכם נאמנות לנתניהו, אבל המצב כעת, עם החטופים והמלחמה, הוא בלתי נתפס"
"אף פעם לא שיחקתי תפקיד תקופתי, קל וחומר מישהו בסדר גודל של פרנקלין, ועוד במאה ה-18 ובמכנסי טייטס", צוחק דאגלס. בגיחה טלוויזיונית קודמת יצא לו לגלם את הפסנתרן והבדרן ליברצ'ה – זה היה ב"חיי עם ליברצ'ה", סרט הטלוויזיה עטור השבחים שביים סטיבן סודרברג ב-2013 – אבל דאגלס מבהיר: "לגלם את ליברצ'ה, שהגיע לשיאו בשנות ה-60 של המאה ה-20, לא נחשב תקופתי. בטח לא לבחור בגילי".
העובדה שזה חידוש מבחינתך הייתה שיקול בבחירת התפקיד?
"בהחלט. אני נמצא בנקודה שבה אני שואף לסמן לעצמי וי על אתגרים מקצועיים שטרם התנסיתי בהם, לכן שיחקתי למשל בסדרה הקומית 'שיטת קומינסקי', משהו שמעולם לא עשיתי קודם. שיחקתי בסרטים קומיים, אבל סיטקום, בוודאי של יוצר כמו צ'אק לורי (מי שלפני "קומינסקי" יצר את "שני גברים וחצי" ואת "המפץ הגדול" – ד"כ), לא יצא לי לעשות עד אז. זאת הייתה גם הסיבה שהצטרפתי ליקום הקולנועי של מארוול בסדרת סרטי 'אנטמן': זו הייתה החוויה הראשונה שלי בעבודה עם מסך ירוק (טכנולוגיה שבה השחקנים מצולמים בחללים ירוקים ועליהם 'מולבשים' אפקטים מיוחדים – ד"כ), וכולם יודעים איזו סדרה של הצלחות מסחריות הייתה למארוול בז'אנר גיבורי-העל. אז ככה זה בשנים האחרונות, תפקיד אחר תפקיד שבו אני מסמן 'צ'ק' על כל מיני דברים חדשים. זאת הסיבה שהסכמתי לגלם את פרנקלין. אולי בגילי יתוודע אליי גם קהל חדש, מי יודע. אני משתדל לגוון, שלא יהיה משעמם".
"פרנקלין" היא (עוד) הפקה עתירת תקציב של אפל TV. לזכות ענקית הסטרימינג עומדות סדרות מוצלחות ומצליחות כמו "טד לאסו", "ניתוק" ו"תוכנית הבוקר", אבל השנה האחרונה הייתה מורכבת מבחינתה: רק בחודשים האחרונים רשמה רצף של אכזבות מסחריות עם הסרטים "נפוליאון" של רידלי סקוט, "ארגייל" של מת'יו ווהן ו"רוצחי פרח הירח" של מרטין סקורסזה. שלושת הסרטים, שעלותם המשותפת הייתה כ-700 מיליון דולר, הופצו בבתי הקולנוע לפני שעלו לשירות הסטרימינג – ויחד הכניסו בקופות רק 466 מיליון. אומנם מקורות בחברה מסרו ל"וראייטי" שהסרטים נשאו רווח בשקלול ההכנסות מפלטפורמת הסטרימינג, אבל סביר להניח שהציפייה באפל הייתה למספרים יפים יותר. עכשיו תורה של "פרנקלין" לנסות הטביע חותם.
"המקצוע היה החלק הדומיננטי בחיי, וזה הכניע את נישואיי הראשונים. לקת'רין נישאתי בשלב שבו יכולתי למנן כמה אני רוצה לעבוד וכמה זמן להיות בחיק המשפחה"
המיני-סדרה (שמונה פרקים) היא עיבוד לספרה של סטייסי שיף, זוכת פרס פוליצר. היא מתמקדת במסעו של פרנקלין לצרפת, זמן קצר לאחר שארה"ב הכריזה על עצמאותה ב-1776. פרנקלין, אז בן 70, יצא בחשאי לצרפת כדי לגרום לה לתמוך בניסיון של האמריקאים לכונן דמוקרטיה – תוך שהוא בעצמו לומד את דרכי הדיפלומטיה ונשען על הכריזמה והפרסום שלו מול הצרפתים, למורת רוחם של האנגלים. המשימה ארכה שמונה שנים ונחשבת לאחת התרומות החשובות של פרנקלין לעצמאותה של ארה"ב.
"אני נמשך לדמויות גדולות מהחיים שיש להן ניצוץ של תעוזה בעיניים. אף פעם לא העליתי את המשיכה הזאת שלי על ספת הפסיכולוג, אז אין לדעת מה זה אומר עליי", אומר דאגלס בחיוך. "אגב, גברים אמריקאים בזמנו של פרנקלין חיו בממוצע רק עד גיל 39. כשאני מגלם אותו בשנות ה-70 לחייו, זה הרבה יותר מבוגר באופן יחסי בהשוואה לג'ו ביידן, שכולם מזלזלים בו בגלל גילו".
בשנים האחרונות דובר על פרנקלין לא רק כעל אחד האבות המייסדים, אלא גם כמי שהחזיק בביתו עבדים ושהתנהלותו האישית הייתה בעייתית לעתים קרובות. איך אתה רואה אותו?
"אני לא מאמין שאדם הוא או מלאך או שטן באופן טהור. במקצוע שלי, למשל, אתה פוגש קולגות שמרשימים אותך בהופעתם על המסך, אבל במציאות הם חלאות. זה שאתה מוכשר לא אומר שאתה נחמד. בנוגע לפרנקלין, הוא ידע לפלרטט עם אנשים ולהתחבב עליהם. הוא היה מלא אמביציה אבל גם נרקיסיסט, היה עקשן וממוקד מטרה אבל התאפיין גם במזג חם. כשחקן אני מתרכז במה שמונח לפניי ברגע נתון".
למדת צרפתית לקראת ההופעה הזו?
"אני יודע לדבר מעט צרפתית, לא יותר מדי. אשתי, קת'רין, היא בריטית-וולשית ויותר טובה ממני בכל מה שנוגע לשפות. היא מצליחה להבחין בניואנסים בדיבור, ואני מנסה בכלל להבין איך לדבר במבטא בוסטון אופייני בתור פרנקלין, שהעביר את רוב ימיו בפנסילבניה. אבל יצאתי מהפרויקט מאוד מרומם רוח מכל הבחינות, זו אחת ההפקות המרשימות ביותר שהיה לי בהן חלק".
האוסקר השני היה לי יותר משמעותי
דאגלס השתתף בחייו בכמה וכמה הפקות מרשימות. קריירת המשחק שלו החלה בשלהי שנות ה-60 בהופעות בתיאטרון אוף-ברודוויי ובתפקיד זעיר בסרט "הטל צל ענק"; ההופעה המשמעותית הראשונה שלו על המסך הגדול הייתה בסרט "אדם בשש בבוקר" (1970), שאחד המפיקים שלו היה כוכב הקולנוע האגדי סטיב מקווין. "הוא שילם לי משכורת של 3,400 דולר, שבטח בזבזתי על אוכל או אלכוהול עם שותפי לדירה אז, דני דה-ויטו", מספר דאגלס, "אבל בסוף הצילומים קיבלתי ממנו במתנה גם את הפורשה הכתומה שנהגתי בה בסרט".
ב"פרנקלין" מגלם דאגלס את המדינאי, הסופר והמדען בנג'מין פרנקלין, מהאבות המייסדים של ארה"ב. "אף פעם לא גילמתי דמות תקופתית", הוא אומר, "ועוד במאה ה-18 ובטייטס"
אחרי ארבע עונות כשחקן בסדרת הפשע "רחובות סן פרנסיסקו" עשה דאגלס את הקפיצה הגדולה שלו בשרשרת המזון ההוליוודית – אבל לא כשחקן, אלא כמפיק "קן הקוקייה" בכיכובו של ג'ק ניקולסון, זוכה פרס האוסקר לסרט הטוב ביותר (1975). קריירת המשחק של דאגלס עצמו החלה להמריא כעבור ארבע שנים, ב"הסינדרום הסיני" מ-1979; מאז כיכב בשוברי קופות כמו "חיזור גורלי" עם גלן קלוז, "אינסטינקט בסיסי" לצד שרון סטון ו"טראפיק" בבימויו של סטיבן סודרברג, שזכה בארבעה פרסי אוסקר בשנת 2000. דאגלס כיכב בו לצד קת'רין, ובאותה שנה נישא לה. יש להם שני ילדים משותפים, דילן בן ה-23 וקאריס (20); יש לו גם בן מנישואיו הקודמים, קמרון דאגלס (45), שהלך בדרכם של אבא וסבא ונעשה שחקן.
קירק דאגלס, בן למהגרים יהודים מבלארוס שמצא חיבור לדת בגיל מאוחר, הלך לעולמו לפני ארבע שנים והוא בן 103. "אבי ואני מכסים ביחד בערך 120 שנה של יצירה קולנועית וסדר גודל של 130 סרטים. זאת תחושה של חיי נצח", אומר דאגלס. "המורשת המהוללת של המשפחה תימשך דור נוסף, ויש לי גם שני נכדים, אז מי יודע מה יקרה".
על הצד האחר של היותו חלק משושלת הוליוודית אומר דאגלס: "אני יודע שהגעתי למקצוע עם יתרון. בתור ילד צפיתי באבא שלי עובד עם טוני קרטיס, פרנק סינטרה וגרגורי פק, הם היו בני בית אצלנו. הלכתי לסטים של צילומים עם אבי, כבר בתור נער למדתי איך הקולנוע עובד".
ובעצם פיתחת שתי קריירות.
"נכון, ועבר זמן עד שקריירת המשחק שלי הדביקה את הפער מקריירת המפיק – מאז שזכיתי באוסקר הראשון ועד לאוסקר השני, שקיבלתי כשחקן על 'וול סטריט'".
דאגלס מחייך כשהוא מזכיר את סרטו של אוליבר סטון מ-1987, שבו גילם את היזם חסר המצפון גורדון גקו והשמיע בין השאר את השורה האלמותית "תאוות בצע היא טובה". "הזכייה בפסלון השני הייתה הרבה יותר משמעותית בשבילי, כי כשחקן הרגשתי לראשונה שאני כבר לא בצל של אבי, שקיבלתי גושפנקה רשמית מהקולגות שלי. הייתה לי חברת הפקות גדולה, מימנתי סרטים, הוצפתי בתסריטים בינוניים וזה כבר לא הסב לי הנאה, אז הלכתי לשחק והתמלאתי אנרגיות".
אביו של דאגלס, השחקן המנוח קירק דאגלס, היה יהודי; אמו, השחקנית דיאנה דיל, הייתה נוצרייה. ואף שהוא אינו יהודי במובן ההלכתי של המילה, דאגלס מגדיר את עצמו יהודי רפורמי
אלא שהצד הנוצץ של המצלמה נשא גם תג מחיר. "המקצוע היה החלק הדומיננטי בחיי, וזה הכניע בסופו של דבר את נישואיי הראשונים (בין 1977 ל-2000 היה דאגלס נשוי לדיאנדרה לוקר, מפיקת קולנוע – ד"כ). זה אולי העיק גם על בני הבכור, שסבל מהתמכרויות והסתבכויות וריצה עונש מאסר, אבל מאז ששוחרר עלה על דרך הישר. לקת'רין נישאתי בשלב שבו יכולתי למנן כמה אני רוצה לעבוד וכמה זמן להיות בחיק המשפחה, שמתי את משפחתי בראש סדר העדיפויות והתחלתי לברור תפקידים".
לגלם את פרנקלין הסכמת מיד?
"למען האמת, התגובה הראשונית שלי הייתה לשלוף מהארנק שטר של מאה דולר עם תמונתו של פרנקלין, ובחיי שלא ראיתי דמיון בינינו. אבל ידעתי שמעורבים בפרויקט אנשים שאני מעריך, כמו הבמאי זוכה האמי טים ואן פאטן ("הסופרנוס", "אימפריית הפשע"), ולכן הלכתי על זה. בשלב הבא עשינו ניסיונות בחדר האיפור ולמזלי חסכו ממני את הצורך לחבוש פאה בעזרת כמה תוספות ששמו בשערי. תבין, בתור אחד המפיקים בסדרה אני עושה גם את השיקולים הלוגיסטיים: מדובר בשעתיים וחצי בחדר איפור, ועוד 45 דקות להוריד את הכל בסוף כל יום. זה בעצם להיות שמונה שעות בן פרנקלין".
"במקצוע שלי אתה פוגש קולגות שמרשימים אותך בהופעתם על המסך, אבל במציאות הם חלאות. זה שאתה מוכשר לא אומר שאתה נחמד"
מה למדת על הדמות?
"הופתעתי לגלות שהוא למד רק שנתיים, נשר מבית הספר בגיל 10, הפך לשוליה בבית הדפוס של אחיו בגיל 12 והקים עיתון משלו בבוסטון בגיל 15. כלומר הוא למד הכל לבד, היה איש רנסנס. בהקשר של כל מה שקורה כיום בעולם, הסדרה ממחישה כמה הדמוקרטיה פגיעה ושברירית ולכן מצווה עלינו להגן עליה בכל הכוח. האבות המייסדים שלנו באמריקה הם דוגמה למנהיגים שהיו ואינם עוד, שליחי ציבור במלוא מובן המילה. היו ביניהם ויכוחים וחילוקי דעות, אבל לנגד עיניהם היו הדמוקרטיה וטובת המדינה. לא החיסולים והסכינאות, שהם השגרה של הפוליטיקאים כיום".
אף אחד לא קונה כרטיס כדי שיעבירו לו מסר
מאחורי דאגלס יש שש זכיות ב"גלובוס הזהב", כולל פרס מפעל חיים שהוענק לו כבר לפני 20 שנה. הזכייה האחרונה שלו הייתה ב-2019, על הופעתו ב"שיטת קומינסקי". קשה להאמין שכמעט עשר שנים קודם לכן היו חששות כבדים לבריאותו ולחייו לאחר שאובחן סרטן בחלל הפה שלו; הוא היה בן 68 כשסיפר בריאיון שהסרטן התפתל לאחר שנדבק בנגיף הפפילומה. "תמיד אזכור את המבט בפניו של הרופא שאמר לי, 'יש לך גידול על הלשון בגודל של אגוז'", סיפר אז דאגלס, לא לפני שהסתבך בניסוח שממנו ניתן היה להבין כי נדבק בנגיף כשקיים מין אוראלי, מה שגרר הכחשה נבוכה מצד הדובר שלו.
בשנה שעברה, במסגרת כיתת אומן שהעביר בפסטיבל הסרטים בקאן, דיבר דאגלס על מה שקרה לאחר שאובחן בשנת 2010: "זה פגע בי קשה, המשקל שלי ירד משמעותית והפכתי ממש לשלד מהלך. חשבתי שלא אעבוד יותר, אבל למזלי הסרטן לא פגע ביכולת הדיבור שלי".
שנה לאחר שאובחן החלים דאגלס וחזר לעבוד, והיום הוא כבר חושב קדימה: "הייתי רוצה לעשות סרט עם אמירה, משהו שיותיר חותם. קולנוע זה תחביב שעולה הרבה כסף, ומה שיוצא בסוף הוא שעתיים של בידור. וכמו שארוחה טובה ומשביעה משאירה טעם טוב, ככה סרט טוב מצליח לעורר דיון. אני עדיין רוצה לעשות סרטים משמעותיים, אבל רק אם יש להם ערך דרמטי או קומי, כלומר הם קודם כל סרטים טובים, לפני המסר שרוצים להעביר. אף אחד לא קונה כרטיס כדי שיעבירו לו מסר. המפתח מבחינתי הוא להישאר פעיל, להמשיך להיות מעורב ביצירה, ואם אפשר אז שיהיה בה גם ערך מוסף. בין לבין אני מעביר את הזמן בטיולים בעולם, או פשוט על מגרש הגולף".