לפני שנים רבות בגלקסיה רחוקה רחוקה כתב ג'ורג' לוקאס את אחת ההתחלות הכי יפות שיש, לסרט הראשון בסדרת סרטים שהסוף שלה לא נראה באופק. לוקאס סיפק לנו את הדוגמה המושלמת למצב שבו התוכן, הצורה, הסאונד והרוח מתלכדים לפתיחה שהיא יצירת אמנות בפני עצמה, ולכותרות הפתיחה של "מלחמת הכוכבים" יש כמובן מקום של כבוד ברשימה הזאת, שלא מוותרת על הקלאסיקות - אבל גם לא מפחדת לתת כבוד גם להתחלות מינוריות יותר. כן, כמו האלבום הראשון של מירי מסיקה.
כתבו: תומר קמרלינג, כרמל שטרן, שרון גולן מאירי, רחלי רוטנר, זוהר אורבך, רועי אבן, נטע חוטר.
קולנוע
סצנת הפתיחה של "הבוגר"
מייק ניקולס, 1967
דסטין הופמן בתפקיד בנג'מין בראדוק, פניו חתומות, יושב במטוס שבו מבשר הקברניט על נחיתה בלוס אנג'לס. הופמן, בפרופיל, עומד על מסוע בשדה התעופה. ברקע מתנגן אינטרו של שיר שלא הותיר שום רושם כשהגיע לתחנות הרדיו ב-1964, אבל רמיקס שלו מ-1966 הגיע למקום הראשון במצעד ה"הוט 100" של "בילבורד". ועדיין, שום דבר שקרה ל"The Sound of Silence" של סיימון וגרפונקל לא הבריג אותו לתוך הנצח כמו החיבור עם "הבוגר", אותה ספק-קומדיה ספק-רומנטית שביחד עם "בוני וקלייד" הפכה את 1967 לשנה המהפכנית ביותר בהיסטוריה של הוליווד.
סיימון וגרפונקל הם חלק בלתי נפרד מ"הבוגר", גם בזכות הנוכחות של "Mrs. Robinson", אבל הטון הסופר-מדויק של יצירת המופת הזאת מתקבע בסצנת הפתיחה הסהרורית: הנה בחור צעיר שחוזר מהקולג' לעולם שכולם פריבילגיה, אבל יא אללה, כמה שהוא מבועת מהמפלצת של החיים. אז בסדר, אחר כך הוא ישכב עם גברת רובינסון ואז עם הבת שלה. אבל קודם הוא ייראה כל כך אבוד כשאקורד הסיום של "The Sound of Silence" יישמע ברקע, ומאחוריו ייראה אקווריום שכל כך ברור שבנג'מין בראדוק עצמו מרגיש כמי שנידון לשחות בו לנצח. (תומר קמרלינג)
כותרות הפתיחה של "מלחמת הכוכבים"
ג'ורג' לוקאס, 1977
Star Wars: Episode IV A New Hope - Opening Crawl on Disney Video
כשג'ורג' לוקאס כתב את "מלחמת הכוכבים", הוא דמיין יקום שהצופה נזרק לתוכו בלי שום אקספוזיציה, שום רקע. יש אימפריה מרושעת ומורדים אמיצים ומשהו מסתורי שנקרא "הכוח", ואנחנו נגלה מי נגד מי תוך כדי הליכה. הדבר היחיד שיעשה לנו סדר הוא מה שתואר כך בפתח התסריט המקורי: "ים נרחב של כוכבים משמש רקע לכותרת הפתיחה. תופי מלחמה מהדהדים ברקיע כשהכתוביות מתגלגלות ונעלמות לתוך הנצח".
קל לכתוב, קשה לעשות: כדי להשיג את האפקט המבוקש טרום האנימציה הממוחשבת, אנשי חברת האפקטים של לוקאס, ILM, הגו שיטה שבה הכתוביות נמצאות פיזית על משטח בגובה הרצפה ומצלמה שמותקנת מעל נעה לאורכן בתנועה נשלטת רובוטית. ובעצם, גם לא קל לכתוב: הבמאי בריאן דה פאלמה, שצפה בגרסה ראשונית של הסרט, יעץ ללוקאס להשליך קיבינימטה את הפתיח בן שש הפסקאות שהיה שם במקור ולכתוב תחתיו אחד חדש, מתומצת.
ואז בא ג'ון וויליאמס וכתב את אחת מנעימות הפתיחה האפקטיביות בתולדות הקולנוע. ולוקאס החליט להקדים את הכל ב"לפני שנים רבות בגלקסיה רחוקה, רחוקה". ומאז צריך פשוט להיות בכל אולם קולנוע שבו מוקרן לראשונה כל סרט בסאגה כדי לראות מה זאת אקסטזה המונית בגלל כמה מילים שמתרחקות מהעין ומנגינה אחת שמציפה את האוזניים. קול, נוע. יש סיבה שקוראים לזה ככה. (תומר קמרלינג)
ההתחלה של "בלייד ראנר"
רידלי סקוט, 1982
ארבעה ניצוצות של גאונות מתחום המראה וניצוץ אחד של גאונות מתחום השמע חברו כדי ליצור את הפתיח ולבסס את האווירה של היצירה הדיסטופית המשפיעה ביותר בתולדות הקולנוע. זה הבימוי (רידלי סקוט), זה העיצוב (סיד מיד), זאת היצירה בפועל של התפאורות והמיניאטורות (לורנס פול, דייויד סניידר), זה האפקטים הטרום-ממוחשבים (דגלאס טרמבול וריצ'רד יוריצ'יץ') וזאת המוזיקה (ונגליס). אבל בעיקר זאת הסינרגיה של כל הנ"ל – פלוס ההחלטה של סקוט להציף הכל בגשם ובעשן כדי לטשטש את הגסות של האפקטים הבראשיתיים, ללמדנו שהצורך הוא באמת אבי ההמצאה – שיצרה התחלה מכשפת ליצירה מכשפת. עם לוס אנג'לס העתידנית והאיומה על בתי הפירמידה שלה, והלהבות שפורצות מתוך הארובות המפלצתיות בתזמון מושלם עם הנעימה של ונגליס.
אוטוטו יחלפו 40 שנה מאז צאתו לאקרנים של "בלייד ראנר", שהיה כישלון קופתי ונעשה סרט הפולחן שהוא רק כשאנשים התחילו להביא אותו הביתה על קלטות VHS, עם התמונה האומללה והסאונד הנורא. 40 שנה, ואף אחד לא הצליח לדמיין עתיד קודר סביר יותר או לבסס אותו בצורה כל כך מוחצת במחי דקה וחצי של סרט: זה יהיה חשוך, זה יהיה מעושן וזה יהיה נורא. (תומר קמרלינג)
שוט הפתיחה של "תפוז מכני"
סטנלי קובריק, 1971
העיניים של מלקולם מקדואל קודחות בנו ברשעות. אין לאן להסיט את המבט. אלה העיניים שמאוחר יותר יוחזקו פתוחות בכוח במכשירים כדי שמדענים יוכלו לשפוך לתוכן מוסר מלאכותי ולתקן את יצר האדם הרע מנעוריו, אבל בינתיים העיניים האלה נעוצות בנו, חלון לנשמה חולה. מקדואל ממשיך לבהות בנו גם כשהמצלמה מתרחקת וחושפת סביבו תפאורה מושלמת, מדויקת, סימטרית, של סיוט ניהיליסטי בו צעירים מוטלים בשיעמום חלול בבר שבו דמויות אנושיות משמשות להם כחפצים. ברקע, סינתיסייזר קר ומצמרר שואב מאיתנו כל טיפת אופטימיות שנותרה בנו ומבהיר לנו שכאן לא נמצא חמלה. המצלמה המתרחקת כבר הגיעה לקצה החדר וכבר בקושי אפשר לראות את מקדואל, אבל העיניים שלו כבר הספיקו לפלוט לתוכנו את כל חושך העולם, ועכשיו המבט שלו הוא המבט שלנו. אפשר להתחיל. (רחלי רוטנר)
10 הדקות הראשונות של "כמעט מפורסמים"
קמרון קרואו, 2000
סרטים מסוימים אוהבים לפתוח עם פטיש לראש; לפתות את הצופה לכדי התאהבות באמצעות סיקוונס מוזיקלי ערוך היטב או איזשהו שוט פתיחה מעוצב במיוחד. אבל "כמעט מפורסמים" ממיס את הצופה (לפחות את כותב שורות אלה) בדרך פשוטה הרבה יותר – הוא מציג בפנינו את הגיבור ומראה לנו באיזה עולם הוא גדל. מלמד אותנו כמה שמרנית וחכמה ואוהבת הייתה האמא שלו, כמה מרדנית וטיפשה ואוהבת הייתה אחותו, כמה מנחמת הייתה המוזיקה עבורו, וכמה הוא אוהב אותה על כך. סדרת סיקוונסים קצרצרים מציגה בפנינו את הגיבור, וויליאם, בנעוריו, מהרגע בו אמא שלו לימדה אותו על "מות הזמיר" והמיתולוגיה היוונית, דרך הרגע בו גילה שהוא צעיר בשנתיים מחבריו לכיתה, ועד עזיבתה של אחותו את ביתם.
זאת פתיחה שמלמדת על הנפשות הפועלות בצורה שגורמת לצופה להתאהב בהן מספיק כדי לרצות בטובתן כל הסרט, והיא נחתמת במה שהיא אולי השורה האהובה עלי מאיזשהו סרט אי פעם: "יום אחד", אומרת לוויליאם אחותו (זואי דשאנל, בתפקיד הכי טוב בקריירה שלה), "אתה תהיה מגניב". וכשסיימון וגרפונקל ברקע, שרים על חיפושם אחרי אמריקה, עשר הדקות הראשונות של "כמעט מפורסמים" הפכו עבורי למפוארות והמרגשות ביותר שאי פעם פתחו סרט. (זוהר אורבך)
נאמבר הפתיחה של "לה לה לנד"
דמיאן שאזל, 2016
מבקרי קולנוע אניני טעם התאהבו בו, חובבי מיוזיקלס מושבעים סלדו ממנו בהפגנתיות, וגם באוסקר החליטו להעניק לו את הפרס הגדול רק בשביל להתחרט שתי דקות אחר כך. "לה לה לנד" פיצל את הקהל כמו שמעט מאוד סרטים הצליחו, אבל אם יש בו משהו שכולם (טוב, הרוב) יכולים להסכים עליו - זה שהוא נפתח באחד הנאמברים הכי מרהיבים, צבעוניים, קליטים וסוחפים שנראו על המסך. "Another Day of Sun" הצריך 30 רקדנים, 60 כלי רכב, 100 ניצבים וגשר אחד שהיה סגור במשך יומיים, והמפגש בין הסטייל הפיפטיזי לתקציב הבזבזני הוליד פתיח שאפתני, ממכר ובעיקר בלתי נשכח. (רועי אבן)
מוזיקה
פתיחת השיר "מה שיותר עמוק יותר כחול" של תמוז
שלום חנוך, 1976
זוכרים שפעם היינו סבלניים מספיק בשביל להקשיב לאורך זמן? לפני ימי תהילתו של הפופ המודרני והקליט, על טהרת המיתוג העצמי, הייתה לנו סיבולת גבוהה יותר: היינו מסוגלים להעריך יצירה מוזיקלית שמתפתחת ונבנית, ולא מרגישים צורך לקבל את כל הגירויים מהר ובבת אחת. "מה שיותר עמוק יותר כחול" של להקת "תמוז" לוקח את הזמן במובן הכי טוב של הביטוי: בהתחלה פסנתר - אריאל זילבר מנגן את אותם שני תווים מצמררים פעם אחר פעם. הגיטרה החשמלית של יהודה עדר מצטרפת; אחר כך בס (איתן גדרון) ואז תופים (מאיר ישראל, כמובן): רק אחרי דקה וחמישים ושבע שניות שלום חנוך מצטרף ומתחיל לשיר. השכבות נערמו זו על זו אחת אחת, לאט לאט, מנקודת מוצא של כבוד בלתי מתפשר לכל אינסטרומנט; אנחנו קיבלנו יצירה מורכבת וחכמה שהפכה בהמשך לאחת החשובות ברוק הישראלי. (שרון גולן מאירי)
החצוצרות בתחילת "הפרח בגני" של זוהר ארגוב
אביהו מדינה, 1982
סיפור טוב מתחיל בהבטחה. זה יכול להיות "היה היה פעם" וזו יכולה להיות הוצאתו להורג של הקולונל אאורליאנו בואנדיה בפתיחת "100 שנים של בדידות" – אם אתה עומד בפני אפוס, ראוי שיוכרז בפניך שאתה עומד לפתחו של משהו גדול. ולכן החצוצרה שבפתיחת "הפרח בגני" היא ההבטחה האולטימטיבית, אולי ההבטחה המרגשת ביותר במוזיקה הישראלית. לכמה שירים ישראליים יש את האומץ להיפתח בתרועת חצוצרות חגיגית, משל נתיני המלך נקראו לכיכר העיר ולשמוע את דבריו?
אומץ היא מילת המפתח. "הפרח בגני" אינו אפוס על מלחמה ושלום, אלא שיר אהבה פשוט. הייתה אישה, אהבתיה מאוד והיא עזבה אותי. אבל הוא יותר מזה; הוא אחד השירים העשירים, המרגשים והסוחפים ביותר בעברית. הוא השילוב המושלם בין ג'יימס בראון, למבדה ומזרחית – הרי ההבטחה של החצוצרות לא הייתה עובדת בלי הסלסולים של זוהר רגע לפני "מיום אביב בהיר וצח" – וכל זה נמצא באותה תרועת חצוצרות. חצוצרות שמזמינות אותך לשמוע את סיפורו של הלב השבור של אביהו מדינה, אבל קודם מושיבה אותך, ואומרת שגם ללב שבור מגיע יחס של אפוס גדול מהחיים. (זוהר אורבך)
ההיי בשיר "Hey"
הפיקסיז, 1989
על מה מספר "Hey" של הפיקסיז? לך תדע. מדובר בלהקת רוק שפעלה בתקופה שבה אם הבינו על מה השיר שלך מדבר, כנראה עשית משהו לא בסדר. ב"Hey" הפיקסיז מקריסים על המאזין גיטרות חשמליות ומייללות, מגיעים לתהומות של כאב עם שורות כמו "זהו הצליל שאם מייצרת כשתינוקה נשבר"; אבל הכל מתחיל מ"היי". ברכת שלום יומיומית, פשוטה להפתיע, מילה שאנחנו אומרים עשרות פעמים ביום בלי לשים לב; דרך חלקה ונוחה מדי להיכנס לשיר הזה, שהוא המון דברים, אבל פשוט אינו אחד מהם. ואולי זה המפתח להבין את השיר הזה, שלא באמת ביקש שנבין אותו אבל דרש שנרגיש אותו. אולי זה שיר על הדרך שבה גם האינטראקציה הפשוטה ביותר יכולה להוביל, ובכן, לצליל שעושה אם כשתינוקה נשבר. (זוהר אורבך)
האלבום הראשון של מירי מסיקה
מירי מסיקה, 2005
גם בעידן שבו נערות בת 16 היו פשוט נערות, ולא זמרות, למירי מסיקה בת ה-27 לא היה זמן לבזבז. במקום להוציא שלושה-ארבעה אלבומים, לחוות עליות וירידות ולחכות כמה שנים טובות עד שתוכל להוציא את אלבום "המיטב" - היא פשוט העניקה לו את שמה והפכה אותו לאלבום הבכורה שלה. "באה אליכם", "אף אחת", "טיול לילי", "שיר תקווה", "לשם": זו לא רשימת הסינגלים המצליחים ביותר של האלבום, אלא סתם חמישיית שירים רצופים שנבחרה בשרירותיות. תוסיפו לזה את "נובמבר" הנצחי, את "טיפה טיפה" האנדרייטד ואת הקאבר המושלם ל"שיר לשירה", וקיבלתם סט-ליסט שיכול למלא אולמות יותר מ-15 שנה אחר כך. ובכלל, כמה אלבומי בכורה הזניקו כאן לא רק קריירה אחת, אלא דור מוזיקלי שלם (ע"ע קרן פלס, איה כורם, אריק ברמן ויתר בוגרי רימון)? (רועי אבן)
השורה הראשונה בשיר "אבא" של שלומי שבת
דורון מדלי, 2007
אין לי מוזיקה מזרחית בפלייליסט ואני לא שומעת שלומי שבת ביומיום. קורה. אבל השורה הראשונה של "אבא" תפסה לי את האוזן כמו קרס של חכה, ומשכה חזק עד שנפלתי פנימה, לתוך המשך השיר. כי יש בה גאונות נדירה של להגיד הרבה במעט מילים, והיא מצליחה לייצר משחק מתוחכם באמוציות במסווה של פשטות.
מילה ראשונה: "אבא". מילה טעונה, קיטשית, שנמתחת ונמשכת ברגשנות, הנה אנחנו ילד קטן שמייבב לאבא שלו באמצע הלילה, אבאאאאא. ואז פתאום משיכה אחורה: "חבר אמר לי". זה לא אני בכלל, זה חבר. הרגשנות נקטעת. התחלנו מקרוב, בקלוז אפ אגרסיבי ישר לתוך הפרצוף של אבא, ופתאום אנחנו רחוקים, מדברים בכלל על עצה שאיזה מישהו אנונימי נתן לנו. ואז - "לכתוב שיר עליך". התחלנו קרוב, קפצנו רחוק ועכשיו אנחנו בערבוב מוזר של שניהם: מצד אחד לכתוב שיר זה כל כך אינטימי, אבל מצד שני זה גם נורא מסחרי, הרי זה שיר לרדיו, אבל זה גם וידוי מרגש, זה הכל ביחד.
אנחנו חוששים מיותר מדי קירבה, שמים לעצמנו מחיצות, מרחיקים את עצמנו, אבל תוך כדי מתאמצים כל חיינו דווקא להתקרב ולחזור לנקודת המוצא, לקלוז אפ שממנו התחלנו, לקריאה הפשוטה של ילד באמצע הלילה, "אבא". זו התמצית הכי מדויקת של מערכת יחסים עם הורה, של הפינג פונג הזה בין קרוב לרחוק, וכל זה כשהשיר עוד בקושי התחיל. מזל שחבר אמר לך, דורון מדלי, תקשיב לו. (רחלי רוטנר)
ספרים
"אלף תשע מאות שמונים וארבע"
ג'ורג' אורוול, 1949
"יום אפריל צח וצונן. השעונים מצלצלים שלוש-עשרה". משהו השתנה, משהו בסדר הטבעי של הדברים אינו כשהיה, והסדר החדש הזה – משהו בו לא בסדר. האם כשג'ורג' אורוול התיישב לכתוב בשנת 1948 את הרומן הדיסטופי שלו הוא עשה מאמץ מודע לנסח שורת פתיחה שתשדר את כל זה? האם הוא שיער איזה אפקט יהיה לה וליצירה כולה כשתצא לאור כעבור שנה? אפשר להשתעשע במחשבה שכן, כי "אלף תשע מאות שמונים וארבע" הוא רומן שיודע בדיוק לאן הוא הולך, החל בפסקת הפתיחה שבה הגיבור וינסטון סמית מזדרז להיכנס לתוך "היכלי הניצחון" וכלה בשורת הסיום האיקונית בזכות עצמה – והספוילרית בדרכה, אז אתם מוזמנים פשוט לדלג הלאה אל ההתחלה הגדולה הבאה – "אוהב הוא את האח הגדול". ספר שמתחיל בצמרמורת מסוימת ומסתיים בצמרמורת רבתי; כמה כאלה כבר יש. (תומר קמרלינג)
"The Water Method Man"
ג'ון אירווינג, 1972
הפרק נקרא "יוגורט והרבה מים", ושורת הפתיחה הולכת ככה: "הגינקולוג שלה המליץ לי עליו". המומלץ הוא אורולוג בשם ד"ר ז'אן-קלוז וינריון ("אירוני", כותב אירווינג, "שהאורולוג הכי טוב בניו יורק הוא צרפתי"), אבל זה פחות חשוב עכשיו: מה שחשוב הוא שאי אפשר, פשוט לא ניתן פיזית, לא לקרוא מה בא אחרי השורה "הגינקולוג שלה המליץ לי עליו".
שורות פתיחה של רומנים הן עולם ומלואו, אבל בסופו של דבר הן נמדדות בשני פרמטרים: האם הן מייצרות את הגירוי הדרוש כדי שנמשיך לקרוא, והאם בדיעבד טמונה בהן הבטחה שהרומן אכן מממש – או שזה מה שאנחנו קוראים בימינו קליק בייט. שורת הפתיחה של "The Water Method Man" - שמעולם לא תורגם לעברית, אז נלך פשוט על "איש שיטת המים", ושסיפורו עוסק באהבותיו ובכתיבתו של אדם עם דלקת כרונית בדרכי השתן - עושה בדיוק את שני הדברים האלה. עכשיו רבאק, לרגל 50 שנה לצאתו, שמישהו ירים כבר את כפפת הגינקולוג ויוציא אותו בעברית. (תומר קמרלינג)
"הנסיכה הקסומה"
ויליאם גולדמן, 1973
"הנסיכה הקסומה" נפתח בכותרת: "הקדמה למהדורה לרגל יובל השלושים". גולדמן פותח את ההקדמה בקריאה נחרצת: "עד לפני כמה שבועות, ההקדמה הזו הייתה יוצאת קצרה מאוד: 'למה אתם קונים את הספר הזה?'", וממשיך: "מוטב שתקנו את המהדורה שיצאה לרגל חצי היובל". בסגנונו ההומוריסטי והמשכר ממשיך גולדמן לתאר את הרפתקאותיו הבדיוניות בהחלט, על הסופר המומצא מורגנשטרן ועל ביקורו בפלורין, המקום בו מתרחשת העלילה הבדיונית בהחלט של "הנסיכה". בעמוד 25 ההקדמה מסתיימת, ונדמה ש"הנסיכה הקסומה" עומד להתחיל. אבל לא: אז, כמובן, מתחילה ההקדמה למהדורה לרגל חצי היובל. גולדמן ממשיך ומספר על הפקת הסרט, מסביר על ביורוקרטיות בהוליווד ועל השחקנים האמיתיים ששיחקו בסרט, וממשיך למתוח את הגבול בין מציאות ודמיון.
בעמוד 35 נדמה כי סוף סוף הגיע הרגע המיוחל, ואז הכותרת קוראת: "הסיפור שמאחורי הסיפור. הקדמה משעשעת, אך לא הכרחית". וגולדמן ממשיך לספר על הספר, שלטענתו, "שינה את חייו". וכך, רק בעמוד 65 מתחיל סוף כל סוף הסיפור שלשמו התכנסנו.
הקדמה כזאת ארוכה היא לא רק כמה עמודים שאפשר לדלג עליהם ולקבל חוויה כמעט זהה. על אף שאנחנו יודעים שפלורין אינה קיימת ושהספר נכתב בהחלט על ידי גולדמן ולא על ידי מורגנשטרן, הוא מצליח לגרום לנו לפקפק בכל מה שחשבנו שאנחנו יודעים, וכל זה תוך שמירה על הסגנון הייחודי והנפלא שלו. נדמה שכל מה שיוצא תחת ידו נכתב עם חצי חיוך מבודח, וזו גם בדיוק התחושה שעוברת אל הקוראים - בהקדמה, וגם בהמשך הסיפור. ואם חשבנו ש"הנסיכה הקסומה" לא יכול להיות עוד יותר מושלם ממה שהוא היום - גולדמן הוכיח לנו שאנחנו טועים, ובענק. (כרמל שטרן)
"מסע אל תום האלף"
א.ב. יהושע, 1997
"אבל האם יהיה מי שיזכור אותנו בעוד אלף שנים? האם עוד תישמר אז אותה נשמה עתיקה שברחמה הלח והפרטי יהבהב הצל החולף של מעשינו וחלומותינו? האם, נטול איברים פנימיים, דחוס נוזלים ממוחשבים, ממוזער בחוכמה ובאושר, יעלו גם בו, יהיה שמו אשר יהיה, הרצון או הגעגוע לפנות אלף שנה אחורה ולחפש אותנו, כפי שאתה מחפש עכשיו את גיבוריך?"
בכל שנה שחולפת מאז כתיבת הטקסט הזה, החיים שלנו קצת יותר ממוחשבים. אולי עדיין יש לנו את האיברים הפנימיים הלחים שלנו, אבל יותר ויותר מזיכרונותינו, מחשבותינו ומעשינו ממוזערים למסך ומורחבים ליקום. אנחנו פחות פרטיים, יותר גלובליים. פחות גופניים, יותר וירטואליים. אבל עדיין מטרידה אותנו השאלה הזאת, ואפילו ביתר שאת: האם יהיה מי שיזכור אותנו? האם הייתה לנו משמעות בעולם? והאם היא תישאר? הפתיח הפילוסופי של "מסע אל תום האלף", שנכתב לקראת סוף המילניום השני, צובט בתחתית הנפש, וזה רק הולך ומחריף מאז שהמבט שלנו נשוא אל אופק המילניום השלישי. עוד 979 שנה למנאייק. (רחלי רוטנר)
"הארי פוטר ואבן החכמים"
ג'יי קיי רולינג, 1997
"אדון וגברת דרסלי, דיירי דרך פריווט מספר ארבע, ידעו לדווח בגאווה שהם נורמליים לגמרי - ותודה ששאלתם".
16 מילים. זה כל מה שג'יי קיי רולינג הייתה צריכה כדי לתאר עולם מופלא, לאפיין אותו ולסקרן את קוראיה. אין פה דרמה גדולה; אין פה רצח, או מוות, או זעקת אימה. אין פה עיניים נוצצות מבכי, אין פה אפוקליפסה. יש פה שני אנשים: אדון וגברת דרסלי. יש פה הגדרה של המקום בו מתרחש הסיפור: דרך פריווט מספר ארבע. ושני האנשים הללו מדווחים בגאווה שהם נורמליים לגמרי. זה גם רמז יפיפה על כך שאולי קיימים אנשים לא "נורמליים", שכתוב הרבה לפני שאנחנו מבינים איפה אנחנו נמצאים ומה עתיד לבוא, וגם משפט קצר שמצליח להכיל בתוכו את כל הקונפליקט של הדמויות הללו.
ואז - בלהטוט מדויק ומפתיע - עוברת רולינג לגוף שני: ותודה ששאלתם. זו הפעם היחידה בסדרת הספרים שבה היא פונה אל הקוראים; זה גם הפרק היחיד בסדרת הספרים שמתרכז בחוויה של ורנון ופטוניה דרסלי המוגלגים, שרואים רק פיסות של עולם הקוסמים מבחוץ. קשה שלא להתרגש כשקוראים את השורה הזו, גם בפעם המאה. הפשטות שבה, ההומור שבה והקסם שבה פשוט מבריקים. ולא פלא שאחרי שורה כזאת הגיעה סדרת ספרים כל כך מופתית. (כרמל שטרן)
"איתי החיים משחק הרבה"
דויד גרוסמן, 2019
הפרק הראשון של "איתי החיים משחק הרבה" מאת דויד גרוסמן הוא פתיחה מטלטלת וממגנטת לספר מרגש שמפעיל את הנפש לכל אורכו. באופן סמלי, הפרק הראשון מתאר אהבה ממבט ראשון, והוא מצליח לזקק את מהותה ועושה זאת בצורה מפעימה, בלי לדרוך על מוקשי קלישאות מתבקשות ובלי שמץ של יומרה מיותרת. אי אפשר לומר שהכרנו בזכותו את נינה ורפאל לחלוטין (וכמובן שגם גילינו עליהם אמיתות מרעישות יותר בהמשך), אבל אפשר בהחלט לומר שכבר אז יכולנו לראות אותם בעיני רוחנו בבהירות מבהילה: את הניואנסים הדקיקים, את המחוות המובלעות ואת המבטים שהחליפו ביניהם, שבמילותיו היפות של גרוסמן "הסתבכו זה בזה עד לבלי התר".
רק בסוף הפרק אנחנו מבינים שמספרת הסיפור היא גילי, בתם בת השלושים פלוס של מי שהיו אז שני בני הנוער משונים ומיוסרים. הפרק הראשון מייצג באופן מושלם את כישרון העל של גרוסמן (בכלל, וכפי שבא לידי ביטוי בספר הזה בפרט): הוא בנה סיפור מרהיב של שלושה דורות, כתב דמויות מתורצות עד כאב ושזר את הנרטיבים השונים לכדי אריג משפחתי מרתק ומורכב. (שרון גולן מאירי)
טלוויזיה
"שנות הקסם", שיר הנושא והפתיח
1988-1993
בעידן שבו סיטקומים התחילו בשורה של אנשים נכנסים לתפאורת קרטון ומחייכים בעציות למצלמה, הפתיח של "שנות הקסם" - כמו הסדרה עצמה - אימץ את המתיקות שבאותנטיות. מצלמה ביתית רועדת מלאה שריטות, ברביקיו משפחתי מבולגן, ילדים הולכים מכות. ככה משפחת ארנולד הכניסה אותנו דוך לחיים שלה ונתנה לנו להרגיש בבית. עם הביצוע החם והסדוק של ג'ו קוקר ל"With A Little Help From My Friends" ברקע, קיבלנו את אחד הפתיחים המושלמים בטלוויזיה. (רחלי רוטנר)
"כוכב נולד", העונה הראשונה
2003
נכון, בלי הגמר ההוא בניצנים העונה הזאת הייתה מתקשה להיכנס לפנתיאון, ובכל זאת חשוב לזכור שהאיכות והקאלט היו שם עוד מהרגע הראשון, כשהתוכנית הייתה יותר "לא נפסיק לשיר" מאשר "כוכב נולד". ספק אם הטלוויזיה הישראלית ידעה רגע כל כך מהפכני מאז הפורמט ההוא שעלה לאוויר במאי 2003, כשרוב הצופים עוד לא באמת מבינים מה זה הריאליטי הזה שהאמריקאים מדברים עליו, וספק אם היא אי פעם תדע. רק ש"כוכב נולד 1", חשוב להבהיר, היא הרבה יותר מנינט, שירי ושי: מורן גמליאל, אסתי שייבין, שי רביזדה והאחים אבזירוב - אלה שמות שרוב האנשים לא יבינו, אבל מי שיודע יודע. ובכלל, אפשר לכתוב מסות שלמות על ההשפעה שעונה אחת של תוכנית אחת זכתה לה. מהאופנה והמוזיקה, דרך תרבות הסלבס המקומית, ועד ההפיכה של "זודיאק" (בגרסה של גיא שרפי, כן?) לשיר חובה בכל מסיבה שמכבדת את עצמה. (רועי אבן)
"שובר שורות", הפיילוט
וינס גיליגאן, 2008
הוא מורה לכימיה עם ילד בעל צרכים מיוחדים ועכשיו גם עם סרטן. הוא צריך הרבה כסף והוא צריך אותו עכשיו, אבל גם אם הוא מוכן לעשות משהו קיצוני בשביל זה, מה לו ולעולם החוץ-נורמטיבי. בעצם רגע, יש לו את התלמיד הזה. כן, זה יכול לעבוד.
בצדק זכה בריאן קרנסטון בפרס אמי על התפקיד הראשי בפיילוט הזה, בעוד יותר צדק זכה וינס גיליגאן בפרס גילדת הכותבים האמריקאית (WGA) על התסריט של מה שבדיעבד נהפך לפרק הראשון של "שוברי שורות". לא כל פיילוט זוכה בכלל להיות משודר, גם אם בעקבות הפקתו נופלת החלטה לתת אור ירוק לסדרה; במקרים רבים גונזים את הפיילוט ומצלמים פרק ראשון ייעודי לאחר התאמות מסוימות. אבל גם במסגרת המצומצמת של פיילוטים בשלים דיים כדי לראות אור יום, מה שקרה ל"שובר שורות" הוא פשוט בלתי נתפס: הטון של אחת הסדרות הבוגרות, המשעשעות ומעוררות המחשבה שנעשו אי פעם היה מושלם כבר בדקה הראשונה.
סדרה שהגיבור שלה הופך כבר בפרק הראשון ממורה בתיכון לסוחר קריסטל מת' זה לא דבר מובן מאליו בטלוויזיה האמריקאית. סדרה שזוכה באמי וב-WGA על הפיילוט של זה? "שובר שורות" היא אולי דרמה, אבל *זה* מדע בדיוני. (תומר קמרלינג)
"משחקי הכס", הפתיח
2011-2019
עוד לפני האין-פתיח של "בנות" וכאב הראש שמזניק כל פרק של "תכנית הבוקר", הטלוויזיה שלנו כבר ידעה מספיק פתיחים טובים - כולל כאלה שיודעים להמציא את עצמם מחדש מדי שבוע. אבל עם כל הכבוד לבארט שכותב על לוח ב"משפחת סימפסון", הפתיח של "משחקי הכס" ייתר את כל מה שבא לפניו, והציף רף בלתי אפשרי לכל מה שהגיע אחר כך. ממנגינת ה"טו-דום, טו-דו-דו-דום, טו-דו-דום" המיתולוגית שהצליחה לשים את "מלחמת הכוכבים" בכיס הקטן ועד לשפה הגרפית המושקעת שטרם נראתה כמותה, הפתיח של "משחקי הכס" הוא יצירת מופת של השקעה ותשומת לב לפרטים, אולי אפילו יותר מהסדרה שהתחילה מיד אחריו. אצלו, אם תהיתם, אי אפשר למצוא כוס קפה של סטארבקס. (רועי אבן)
"בנות", הפרק הראשון
לינה דנהאם, 2012
הפרק הראשון של "בנות" הוא כנראה אחד הדברים היחידים שראויים לתיאור המשומש שעבר אביוז כל כך יסודי - מושלם. יש בו הכל: מאורע מחולל שבו הוריה של האנה חותכים אותה כלכלית באחד הדיאלוגים המצחיקים שנכתבו, היכרות עם דמויות שהפכו לשנאה/אהבה הגדולה של חיינו לכמה שנים, וכמובן את המשפט הנפלא “מחר אני בעבודה, ואז בארוחת ערב, ואז אני עסוקה בלנסות להפוך למי שאני". ההתחלה של "בנות" כל כך יפה כי היא לקחה מהלך אירוני לחלוטין, שבו מילניאלית חסרת מודעות אומרת שלדעתה היא עשויה להיות קולו של דור, ואז התבררה ככזאת באמת. היא לא רק הייתה יריית פתיחה לסדרה מופתית, אלא גם לעיסוק דורי אקססיבי שנמשך עד היום ובמסגרתו כולנו, באמת וברצינות גמורה, עסוקים בלנסות להפוך למי שאנחנו. (נטע חוטר)
"ג'יין הבתולה", הפרק הראשון
ג'ני סניידר אורמן, 2014
הפרק הראשון של הטלנובלה המודרנית "ג'יין הבתולה" נפתח בסצנה המתארת תרחיש חשוב מאין כמוהו בחייה של ג'יין גלוריאנה ויאנואבה. בהיותה בת 10, היא לומדת לראשונה על קונספט הבתולים: סבתא אלבה מבקשת מג'יין הקטנה לקמט פרח לבן בידיה ומבהירה – עלי הכותרת לעולם לא יחזרו לצורתם המקורית. עוד לא ידענו את זה אז, אבל אותו מונולוג ישן נושן יתגלה כמכונן ויפלוש שוב ושוב למחשבותיה של הגיבורה לאורך הסדרה כולה.
פרקי פיילוט נוטים להעמיס על הצופה במידע ולעשות זאת בצורה מאולצת, אבל גישת הסטורי-טלינג של "ג'יין הבתולה" הצליחה להפוך את ההיכרות עם הדמויות ללא מעיקה (שלא לומר, כיפית בטירוף). על הדרך, היא גם הנחיתה עלינו דרמה מטורפת ומסועפת ששאבה אותנו מהרגע הראשון: ג'יין, שהקפידה כל חייה לשמור את הבתולים עד החתונה, מגלה לתדהמתה שהיא נכנסה להיריון אחרי שהופרתה בטעות על ידי רופאת הנשים הלא-מאופסת שלה; היא מזועזעת אף יותר כשהיא מבינה שאבי התינוק הוא במקרה – תחזיקו חזק – מנהל המלון בו היא עובדת, אחיה של אותה גניקולוגית והבחור ההורס שנישק אותה ונעלם לפני חמש שנים. וכל זה רק על קצה המזלג! אם זה לא סיפור מדהים להתחיל ממנו, אז אנחנו לא יודעים מה כן. (שרון גולן מאירי)
"המקום הטוב", הפרק הראשון
מייקל שור, 2016
כיאה לסדרה שמלאה בהפתעות, הדבר הכי בולט בפרק הראשון של "המקום הטוב" הוא שהוא מאוד, מאוד מפתיע. אנחנו נחשפים לראשונה לאלינור, בחורה מתוקה וחייכנית שמתה ומגיעה אל החיים שאחרי המוות. היא מגלה שיש מקום טוב ומקום רע, והיא - למרבה המזל - הגיעה למקום הטוב. לא עובר זמן רב עד שהיא חושפת את האמת, והאמת היא שחל בלבול. אלינור שלסטרופּ, עורכת הדין שהצילה נידונים למוות, שהייתה אדם טוב בכל ימי חייה והגיעה בזכות לגן עדן? לא ברור איפה היא נמצאת ולאן בדיוק היא הגיעה, אבל בהנהלת המקום הטוב לקחו בטעות אלינור שלסטרופ אחרת, שהייתה בן אדם די נורא.
מאותו רגע מתחילה קומדיה של טעויות, תסכולים ושרימפס בגודל ג'מבו, והכל בצבעים עליזים ובאווירה הולסומית ומחממת לב. יש בפרק רמזים מטרימים להמשך הסדרה, כמו רגע בו אלינור מציעה להקים "מקום בינוני" לאנשים בינוניים, או מציעה לשים את הוריה הגרושים יחד במקום הרע - כי אז הם יאמללו זה את זו. בפתיחה של "המקום הטוב" יש תחושת בתוליות, כמו תינוק שמגלה את העולם לראשונה - כך הצופים, וגם אלינור, מבינים אט אט איפה הם בעצם נמצאים. זו חוויה שהסדרה מנסה לשמר לאורך כל אורכה, אך הקסם של הפרק הראשון מצליח ללכוד את זה באופן הטוב ביותר. הוא מניח את כל היסודות להמשך, הוא מצחיק, הוא מפתיע ומחמם לב. (כרמל שטרן)
"פליבאג", הפרק הראשון בעונה השנייה
פיבי וולר ברידג', 2019
לעונות לוקח זמן להתניע, ובדרך כלל, פתיחות עונה לא נחשבות לשיאי הסדרה. "פליבאג" היא החריגה בעניין, ולו רק בגלל שהפרק הראשון של העונה השנייה שלה נחשב בעיני רבים לפרק הטוב ביותר בסדרה. בארוחת ערב משפחתית אחת, גיבורתנו נטולת השם והעכבות נאלצת להתעמת עם אחותה, ששונאת אותה, ועם אימה החורגת, שמתעבת אותה; אבל היא גם פוגשת כומר חתיך במיוחד - וכל זה ארוז בעריכה מדויקת שרק מעצימה את הפאנצ'ים בצורה מעוררת השראה (המילה "Lesbian" מעולם לא נשמעה טוב יותר), ובגיבוי כשרון כמו אוליביה קולמן בתפקיד הסנדקית שהיא גם אם חורגת ומרושעת, אי אפשר שלא לרצות עוד מהעונה הזאת.
יכול להיות שפתיחת העונה השנייה של "פליבאג" יותר טובה מהממוצע בגלל ש"פליבאג" היא לא סתם סדרה שמחולקת לעונות: היא אפוס בשני חלקים על דמות מגעילה שזוכה לגאולה, ופתיחת העונה השנייה היא למעשה פתיחת המערכה בה פליבאג תגלה איך לאהוב, כמה זה קשה וכמה זה נפלא. הרי זה הדימוי שפתח את העונה: פליבאג, מדממת מהאף, מחייכת חיוך ממזרי, ומצהירה: זהו סיפור אהבה. ספק אם דימוי יפה מזה אי פעם פתח עונה של סדרת טלוויזיה. (זוהר אורבך)