יאיר גרבוז, שנה עברה מאז נאום מנשקי הקמעות. טעית?
"לא. לא. ודאי שלא. לא טעיתי. על הנאום שלי אני רוצה להגיד משפט אחד: הדברים שלי לא הוצאו מהקשרם. הם היו מדויקים. נאמרו בהקשר מדויק".

הרבה פרשנים חושבים שהפסדת לשמאל את הבחירות.
"מי שאומר ככה לא מקשיב. אני רק אשאל אותך שאלה. הערבים נסעו באוטובוסים?"

כמובן שלא.
"אותה תשובה בדיוק. זה אותו מעשה, זו אותה תשובה".

לא אמרת אחד ליד השני קמעות ועבריינים, תג מחיר וקברים? שמת אותם אחד ליד השני.
"לא אמרתי מלה אחת שקשורה בעדות המזרח. כל אדם הגון מימין ומשמאל, מעדות המזרח ומעדות אשכנז, היה יכול לחתום על הדברים שלי בשמחה. הם עוותו וסולפו בזדון ובכוונת מכוון ובאופן מתוכנן".

לא שקלת להתנצל?
"בוודאי שלא. אם הייתי אומר את מה שאומרים שאמרתי הייתי צריך להתנצל".

אפילו לא כדי שיניחו לך?
"לא. נורא מצחיק שבסוף עליי אמרו שאמרתי משהו נגד עדות המזרח. שנים כל העבודה האמנותית שלי נתפשת בדיוק ההפך. לא אמרתי מילה אחת בנושא הזה, פשוט מילה אחת. כל  חיי אמרו לי די כבר, נודניק, לדבר על הקיפוח, ואני אמרתי, לא, הקיפוח – משם יבוא השינוי. ועדיין, בעיניי כל כך חשוב שייעשה תיקון חברתי בישראל, שגם מי שאומר את זה באופן עילג וגם מי שאומר את זה באופן בוטה וגם מי שלא סופר אותי וגם מי שרוצה להיפטר ממני, עדיין הוא שותף שלי".

יאיר גרבוז (צילום: יונתן בלום)
לא אמרתי מלה אחת שקשורה בעדות המזרח. גרבוז|צילום: יונתן בלום

ברגע שהתנהגות אחת שלך לא מקובלת – אתה מחוץ למשחק

שני גרבוזים מסתובבים בעולם. יאיר גרבוז הצייר החשוב, מעמודי התווך של האמנות הישראלית, איש תקשורת וכותב פופולרי, ויאיר גרבוז של נאום הקומץ, שאנשים מקללים אותו ברחוב. "ברגע שהתנהגות אחת שלך לא מקובלת – אתה מחוץ למשחק", הוא אומר. "אתה מטרה".

גרבוז נאם בעצרת השמאל בכיכר רבין ב-7 במרץ 2015 על תקן הסמכות הרוחנית. "ערב טוב למייחלים לשינוי", הוא פתח. "אמרו לנו, ורצו שנאמין, שהאיש המתועב שרצח את ראש הממשלה בא מתוך קומץ של אנשים הזויים. אמרו לנו שצהובי החולצות ושחורי הסמל – אנשי 'כהנא צדק' וצורחי 'מוות לערבים' הם קומץ – רק קומץ! חזרו ואמרו ושיננו לנו שהגזענים המאיימים והמקללים אינם מייצגים כלל את החברה הישראלית. הם רק קומץ. ועוד החציפו ואמרו שהגנבים ולוקחי השוחד גם הם רק קומץ. והמושחתים והנהנתנים החזיריים, לא יותר מקומץ. ומחריבי הדמוקרטיה – קומץ. והחושבים שדמוקרטיה פירושה עריצות הרוב – קומץ". ואז הגיע המשפט ששודר מאז, שוב ושוב, עשרות פעמים: "מנשקי הקמעות, עובדי האלילים והמשתחווים והמשתטחים על קברים קדושים – רק קומץ. אם כל אלה רק קומץ, אז איך זה שהקומץ שולט בנו?"

הפצע הישן נפער מחדש. הנאום של גרבוז העמיד זה לצד זה, ברצף אסוציאטיבי כמעט, מסורת שמזוהה עם מזרחים לצד עבריינים ורוצחים, נראה כאילו חשף, אולי אפילו באופן לא מודע, את העולם הפנימי הגזעני של מי שחיבר אותו. בבוקר כבר כונה "נאום הצ'חצ'חים 2". הוא צוטט בקמפיין השקופים של ש"ס, שם שינו את "מנשקי הקמעות" ל"מנשקי המזוזות". בנט הודיע שהוא מנשק מזוזות גאה; מירי רגב שלחה לחצי מיליון איש הודעה מוקלטת שחשף עמית סגל בחדשות ערוץ 2: "השמאל שכינה אותנו צ'חצ'חים בעבר והיום מכנה אותנו מנשקי מזוזות ומשתטחי קברים פרימיטיבים". השמאל התנער מגרבוז. "זו גזענות והתנשאות על ציבור שלם", אמרה שלי יחימוביץ' בעימות חי מול גרבוז. "צריך להפסיק לדבר שטויות ולהתנשא", הגיב מאוחר יותר בוז'י הרצוג. בתקשורת התחילו להשתמש בפועל "לגרבז" – לראיין בן האליטות הישנות במטרה להוציא ממנו ציטוטים שיתפרשו כגזעניים ויעוררו באז ושיימינג. בתחקירי הפוסט מורטם הצביעו לבני והרצוג, וגם פרשנים וסוקרים, על הנאום של גרבוז כאחד הגורמים להפסד. העריכו שארבעה מנדטים חזרו בגללו הביתה, לליכוד. בימים הראשונים אחרי הנאום גרבוז עוד עלה לשידור בכמה תכניות אקטואליה, ניסה להסביר שלא דיבר על עדות המזרח, אמר שהאשכנזים משתטחים על קברים לא פחות, שדבריו רלוונטיים גם לחסידי חב"ד והרבי מלובביץ'. זה לא עזר. אחר כך הוא התבצר בשתיקתו. והנה שנה עברה, ומירי רגב בירושלים ויאיר גרבוז בצפת.

"אני מדבר שנים נגד הקיפוח הזה וטוען שזו הבעיה המרכזית בחברה הישראלית", הוא אומר. "יש סדרות שלמות שציירתי על מה שעשו לתימנים". בספרו "אוי ארצי" למשל תיאר את מה שרבים מבני גילו לא מעזים: "כשהייתי ילד, וגם כשמעט בגרתי, היו התימנים שק החבטות של החברה הישראלית. הם היו כוח עבודה זול, הם היו בלתי מתלוננים, הנשים עשו לאשכנזיות את עבודות הבית והגברים עשו לאשכנזים את עבודות השדה. הם גרו בפחון ובבדון ובאוהל דולף ובצריף מט לנפול, ואנחנו זימרנו את אושרם הרב ואת עיני השקד של נערותיהם". תערוכה שלו בשם "טבע דומם מעוטר בתימנים" הציגה עבודות שלו שהציגו והגחיכו את העוול שנעשה להם. "לא רוצים לזכור את זה", הוא אומר.

יאיר גרבוז (צילום: יונתן בלום)
כל אדם הגון מעדות המזרח ומעדות אשכנז, היה יכול לחתום על הדברים שלי בשמחה. גרבוז|צילום: יונתן בלום

אז הוא לא מזכיר. לא מופיע בטלוויזיה, לא מתראיין, כמעט ולא כותב בעיתון. "זו הפניית פרופיל, לא הורדת פרופיל", הוא אומר. "מרגע שהפסקתי לדבר בתקשורת הגברתי פי מאה בערך את הדיבור עם אנשים ברחוב". 

הוא בן 71. פניו התבגרו. עיניו רכות ושקופות. לפני חמש שנים, כשיצא לפנסיה, הוא ואשתו קנו בית בשכונת איכות חיים בפאתי צפת, קרוב לראש פינה, והם מחלקים את זמנם בין הגליל לרמת גן. עכשיו הוא יושב על כורסא בסלון ביתו כראש שבט שהודח מכסאו, מישיר מבט דרך החלון אל הכנרת. "החיים בצפת לימדו אותי עד כמה המקום שאני בא ממנו לא ספר אוכלוסיות שונות. עם כל אחד שצועק לי אני עומד לדבר כמה דקות, ואני פוגש פה אנשים נהדרים. אני יכול לפגוש פה מישהו שאומר 'הדעות שלי מרצ ואני אצביע ליכוד'. לבי יוצא אליו. מישהו בשכונה, מזרחי וימני, אמר לי, 'הימין היה צריך להמציא את שוברים שתיקה ואת יש גבול, כדי להגיד שאין סתירה בין ימין לדמוקרטיה ומוסר'. אחד אמר לי, 'אני כל השנים קורא אותך ומקשיב, וכל פעם שאני שומע אותך בטלוויזיה אני כועס וזה מרתיח את דמי'. שאלתי אותו, למה? והוא ענה – 'כי לא לימדו אותי עברית כמו שלך. ועומדות לי דמעות בעיניים, כי כל מי שכמה לעברית הוא חבר שלי".

אתה יכול להבין למה מישהו שהדעות שלו מרצ יצביע ליכוד?
"נעשו דברים איומים. אנחנו צריכים להכות על חטא. הנרטיב של עדות המזרח לא סופר פה, הם לא חלק מההיסטוריה כמו שכותבים אותה פה. אבל להכות על חטא לא אומר שאם מישהו אמר משפט שלא מוצא חן בעיניך הוא לא צייר חשוב, או לא תרם לתרבות כאן, או שתרומתו צריכה להיפסק".

אולי אתה משתייך לחלק באוכלוסיה – גברים אשכנזים, ותיקים, חילונים – ששמעו אותו כל כך הרבה בכל נושא ועל כל במה במשך עשרות שנים. אולי עכשיו הגיע הזמן לשמוע אחרים?
"בסדר. אני אשכנזי שעבר זמני. זמן אלה שרוצים להחליף אותי לא יגיע לעולם אם הוא יהיה בנוי על הטקטיקה הזאת. שמענו, ראינו כבר, נגמר הזמן שלכם, תמה התקופה. זה יכשיל את הפעולה הזאת. אי אפשר לדבר על שוויון חברתי, ואז לראות גזענות נגד פליטים ולחשוב שזה לא קשור. אי אפשר להגיד, אני אתן לשכבות החלשות אבל 'אלה' הם סרטן. רוצים תיקון? יופי. ספרו את הסיפור, תקנו את תכניות הלימודים, תנו כסף לפריפריה. מה שלא מבינים זה שאי אפשר לצעוק סיסמה ושיהיה שינוי פתאום".

אז מה כן?
"נגיד שיגידו, צריך מעכשיו ללמד את סיפור עלייתם של עולי מרוקו, את הגירוש של התימנים מכנרת, את חטיפת ילדי תימן. נכון. ומי יספר את זה? מי ילמד את זה? מי למד את זה? המורים של היום? מה הם יודעים ללמד את זה? כאן היה צריך להקים בעיניי ועדת אגרנט. היה צריך להקים מחדש את המוזיקה, את התרבות, את מה שהוא רכושן הרוחני של העדות שחיות בישראל. מעניין אותי לתרום לחקר העבר. לחקר המחיקה הברוטאלית ורעיון העוועים הזה שנקרא כור ההיתוך. אבל אף אחד לא מעוניין בתרומה שלי כרגע".

חלק בלתי נפרד מהתרבות של עדות המזרח הוא היהדות. האמונה והמסורת הן התרבות. זה סותר את עולם הערכים המודרניסטי והחילוני שלך.
"אין שום סתירה. אפשר להכיל כל דבר במסגרת דמוקרטיה, שלטון חוק והגינות. אפשר להכיל מסורות, אפשר להכיל אמונות. לא כדאי להכיל מחיקה תמורת מחיקה. הפצע כואב. אבל התיקון לא יכול להיות על ידי מחיקת מה שכבר קיים. עכשיו תורי אז אתה לא".

הנאום של גרבוז בכיכר רבין (צילום: חדשות 2)
כונה "נאום הצ'חצ'חים 2". גרבוז נושא את נאום הקומץ במרץ 2015|צילום: חדשות 2

מי שהתחיל את זה לא היה שלטון מפ"אי שמחק את התרבות של עדות המזרח?
"תרבות המחיקה היא אינהרנטית לציונות. הימין בשלטון אז האצ"ל חשוב, השמאל בשלטון אז ההגנה חשובה. אני עכשיו אז אתה לא. המחיקה בחלקה הגדול היתה גזענית, אבל רק בחלקה. בחלקה היא טעות פטאלית שחלה על כל הרעיון של כור ההיתוך".

אבל יש הבדל בין מי שבא לפה מפולין והחליט למחוק לעצמו לבין מי שמחק לאחרים.
"נכון. יש הבדל בין מחיקה מרצון ומחיקה מאונס. וגם אני התביישתי כשההורים שלי שמעו פרקי חזנות וגם אני ברחתי מהבית כשהם דיברו ביידיש, וזה לא אותו דבר. אני מבין למה מישהו יכעס עליי – על צייר ישראלי, על סגנון, יגיד, 'אתם זקנים, תיעלמו לי מהעיניים'. אבל תבין, אתה בזה קובע את המחיקה הבאה. עד שלא ינותחו פה מנגנוני המחיקה לעולם לא נגיע לתיקון".

המשמעות של תיקון יכולה להיות גם למשל ויתור על פריבילגיות. לדוגמה, שאדם לא יעמוד במשך עשרות שנים בראש מוסד תרבות, כשבראש כל המוסדות עומדים אנשים מאותה שכבה באוכלוסיה.
"הרעיון של רוטציה במוסדות תרבות זה רעיון שאני חותם עליו. מעניין אותי להצטרף לרעיון כזה. כשפרשתי מהמדרשה לאמנות רציתי שימנו אישה במקומי ולא הצלחתי".

יכול להיות שעכשיו אנחנו ברגע בזמן שבו אם השמאל רוצה להחליף את השלטון אנשים כמוך לא יכולים לבטא ביקורת. שהיא מנכרת ומשסעת.
"כן, יכול להיות. אין לי שום תפקיד שבו אני יכול לקבל את ההצעה שלך. העניין הוא שאני לא רואה בצד השני את האופציה הזאת. שיטת העבודה כרגע היא של הלהבה. להלהיב את הציבור. המשפטים שנאמרו, למשל, בוועידת התרבות של הארץ, לא נאמרו למי שישב באולם. מירי רגב לא דיברה אליהם. היא גם שרה שלי. אם אני לא מוצא חן בעיניה זה בסדר, אבל אולי אני צייר יותר טוב משאני מתבטא פוליטית? ואולי כדאי שהיא כן תדע את זה? או העוזר שלה, או מישהו שם? אפשר לחשוב שיש פה מאגרים אינסופיים של אמנות, שירה ותרבות ואפשר להפסיד אותם כי מישהו התבטא לא כמו שצריך, כי מישהו לא מוצא חן בעיניי, כי הוא ממוצא מסוים או שייך לאליטה מסוימת. הימין כל כך הרבה שנים בשלטון – יש שיפור בייצוג התרבותי של עדות המזרח? שום דבר. מפני שכשאתה בונה את עצמך על מצוקה אתה צריך שהיא תישאר".

משהו צריך לזבל את הקרקע

אומרים שסופר מפורסם הוא אחד שאף אחד לא מזהה אותו ברחוב; אמן מפורסם הוא מישהו שאף אחד לא מזהה אפילו את השם שלו. לא גרבוז. במשך עשרות שנים הוא בין הנוסעים הבודדים על הקו שמחבר בין עולם האמנות הקטן והמסוגר, שמדבר בינו לבין עצמו, לבין תקשורת ההמונים המיינסטרימית. האשכנזיות של גרבוז שהביאה עליו את השיימינג הביאה עליו גם את תהילתו, עם הלהיט 'תמיד פולני' משנת 1989, ספר רשימות שהפך לביוגרפיה קיבוצית הומוריסטית, ספר שאחריו באו רבים אחרים. הוא כתב במוסף הסאטירי 'דבר אחר', היה בעל טור, מבקר ספרות ומומחה לענייני פריז; סינקיונר ופאנליסט מוצלח ב"תיק תקשורת" ו"הינשופים"; ומרואיין מבוקש, שלכבוד כל תערוכה חדשה שלו התפרסם ראיון גדול מלא בחוכמותיו המודעות לעצמן.

יאיר גרבוז (צילום: יונתן בלום)
אפשר להכיל כל דבר במסגרת דמוקרטיה. אפשר להכיל מסורות, אפשר להכיל אמונות. גרבוז|צילום: יונתן בלום

עכשיו הוא זהיר. זו שעת צהריים בצפת, והבית של יאיר ומרגלית גרבוז נראה כמו פרסומת לפנסיה. גינה מטופחת ושטופת שמש, גבינות גליליות לארוחת צהריים, מוזיקה קלאסית בסלון ואוסף מרשים של אמנות ישראלית תלוי על הקירות. אווירה ביתית נינוחה של בית של סבא וסבתא בקיבוץ, שעושה לך חשק להישאר לארוחת ערב.

הוא ואשתו מרגלית, עובדת סוציאלית בגמלאות, חיים כאן וברמת גן, שבוע שבוע. משאירים את הילדים, הנכדים והעבודה במרכז, ופה קוראים, מגננים, מבשלים, מציירים וכותבים. במרתף ובחדר העבודה יש עשרות ציורים חדשים של גרבוז, שיוצגו באוקטובר בתערוכה במוזאון תל אביב. בערב רואים טלוויזיה. "אני רואה מה שמקרינים", הוא אומר. "אני רואה תכניות בישול. כוכב נולד, דה וויס. כל מה שגרוע בזה זה מה שאני אוהב. יש בתכניות בישול ביטוי, 'אוכל מנחם'. אז כל מה שלא טוב בזה זה מה שמנחם אותי. הסחטנות הרגשית, הדמעות, הסיפורים קורעי הלב".

גרבוז של פעם היה אולי גולש פה לביקורת תרבות משועשעת על תכניות ריאליטי, אבל לא הפעם. "אנחנו כבר אחרי נקודת האל חזור", הוא אומר. "במצב הכלכלי של מוסדות העיתונות והטלוויזיה, אין טעם לעסוק בזה".

מה טוב?
"לא הייתי מחליף את רמת החברות, השפה, כמה שאנשים שאוהבים אחד את השני זמינים אחד לשני, אין את זה בשום מקום בעולם. עוד דבר, הישראלים למדו תיירות פנים. למדו ליהנות מלטייל בארץ, מהנוף בארץ, מיין ישראלי. זה קשור לתרבות? ועוד איך. פעם כאן היה הצבא ונסיעה היתה לפריז או רומא או טורקיה. כשהיו רואים נוף יפה היו אומרים 'איזה טוסקנה' כי לא ידעו איך מדברים בכלל על נוף מקומי. זה בהחלט שינוי, ולא מתמללים את זה".

 

יאיר גרבוז, ללא כותרת, 2010. באדיבות גלריה גורדון

אבל גרבוז כבר לא פה כדי לתמלל לנו. לא כרגע. כמו צב גדול הוא נסוג בחזרה אל אזור הנוחות שלו, אל עולם האמנות. השנה לקח על עצמו לייעץ לבית ספר חדש, "בסיס". שם, בסטודיו שלו בבית הספר בהרצליה, הוא לא גרבוז מנאום מנשקי הקמעות, אלא נסיך האמנות הישראלית: יורשו של רפי לביא, חלק מהאוונגרד של שנות ה-60 וה-70, והמנהל מיתולוגי של המדרשה לאמנות בבית ברל, שהוביל את הפיכתה מבית ספר למורים לאמנות לבית ספר לאמנים.

שם, במגרש הביתי, הוא מנסה לטבול רגל בשיח הציבורי, עם פודקאסט חדש מטעם "בסיס" ובשיתוף רדיו תל אביב, 12 פרקים, בינתיים, בני עשר דקות על תולדות האמנות הישראלית. מאחורי המיקרופון אפשר כמעט לשמוע את גרבוז זוקף שוב את גבו, קולו קול מורה ידעני ומלא חיים. "העקרון היה לדבר על אמנות בעברית", הוא מדגיש. "בשפה ידידותית ולא אקדמית".

יאיר גרבוז (צילום: יונתן בלום)
נעשו דברים איומים. אנחנו צריכים להכות על חטא. גרבוז|צילום: יונתן בלום

והוא עושה את זה בעברית נהדרת; כשהוא אומר ששטרייכמן מקרים את הציורים שלו, למשל, או שהעבודות של תומרקין על רקע האמנות הישראלית עד זמנו הן כמו טרטר וסשימי לעומת חמין, הדימויים משתדכים לעבודות ונועלים אותן במוח לטווח ארוך, כמו שמורה טוב יודע לעשות. בישראל, שבה מי שלא למד אמנות באופן מסודר נאלץ לנסות לטוות קרעים של אינפורמציה מוויקיפדיה ומאתרים של גלריות, להאזין לפודקאסט הזה יחד עם גוגל אימג'ס זה כמו לקרוא את ספר הלימוד שאין. בינג' של שעתיים שבסופו אתם הרבה יותר חכמים. "המוזיאונים שלנו ברמה גבוהה אבל הם לא כותבים היסטוריה, הם כותבים טעם", הוא אומר. "בישראל רוצים להציג רק היילייטס. רק את מיטב היצירות של מיטב היוצרים שהם בשפיץ של השפיץ. אבל אם אין כמות גם לא נוצרת איכות. יש יוצרים ועבודות שהם יותר שוליים, אבל בלעדיהם אתה לא רואה תופעה. משהו צריך לזבל את הקרקע, לא במובן המעליב של המילה".

יצאת נורא בשמחה לפנסיה, והנה, אתה חוזר ללמד.
"יצאתי לפנסיה באושר רב, ובתחושה שבין כה וכה אני עוזב מקומות שהם כרגע לא במיטבם, ואף אחד לא אשם. בתי ספר לאמנות עוברים משבר כל כמה שנים. המשבר הנוכחי הוא כבד מאוד: הוא משבר של עודף אקדמיזציה. רוצים היום סטודנטים משכילים, רחבי אופקים ושיודעים לקרוא טקסט, וזה בסדר גמור, אבל בא עם זה כובד ראש מנופח. פתאום צריך תואר שני ותואר שלישי ורביעי ואני לא יודע מה. העיוות הזה חודר גם לשדה האמנות. בעבר האפשרות של כשלון היתה אינהרנטית לחשיבה על אמנות. היום היא כמעט לא קיימת, מדברים רק על הצלחה. ההצלחה הופכת לתנאי".

אין אפשרות קיום של אמן טוב שלא מצליח.
"בדיוק. כשאני סיימתי ללמוד החלום הגדול היה הסטודיו. דמיינתי איך ייראה הסטודיו שלי. היום המחשבה הראשונית היא מוזיאון, אפילו לא גלריה, ואיך אני אראה במוזיאון".

זה מגיע מהכיוון השני – יש עניין עצום בתערוכות בוגרים וחיפוש אחר ילדי פלא.
"נכון. אני זוכר שתערוכת הבוגרים הייתה איזשהו אירוע פנימי בלי שום צלצולים. התלמידים היו באים בעשר בבוקר, עד 11 תולים עבודות במהירות על הקירות מסביב, וב-12 היו באים המורים ואומרים את דעתם ונגמר הסיפור. בלי אורחים, בלי מוזמנים, בלתי תקשורת ובלי אינטרנט. לאט-לאט אמרו אולי נתלה יום קודם. הגיוני. לאט-לאט אמרו אולי נסייד את הקירות, בכל זאת סוף שנה. תערוכת הסיכום הפכה מפרידה מהמוסד שלמדת בו לאודישן לעולם האמנות".

יאיר גרבוז, Buckets Shed Light on the Water. באדיבות גלריה גורדון

יאיר גרבוז, Buckets Shed Light on the Water. באדיבות גלריה גורדון

אמרו 'הוא מקשקש, הוא לא נורמלי, הוא מצייר כמו ילד בגן'

פוסט שעלה לפני שבועיים בדף הפייסבוק של גלריה בפלורנטין מספר את כל הסיפור. "שבת שלום קהל לקוחותינו ועוקבינו היקר", נכתב שם בארשת חגיגית. "אנחנו מתכבדים להציג מיצירותיו של יאיר גרבוז. אמן ישראלי חשוב במיוחד". הקומנטים מתחת נכתבו מחוץ לבועת האמנות, מוכיחים שהתחושה של גרבוז, שמחקו את יצירתו, אולי נכונה. "מי זה גרבוז, ההוא מהקמעות והקברים?"; "בושה לכם שאתם מציגים אותו. צורר ישראל". "זה אותו גרבוז שהפסיד לנו את הבחירות?"

יאיר גרבוז (צילום: יונתן בלום)
העקרון של הפודקאסט היה לדבר על אמנות בשפה ידידותית ולא אקדמית. גרבוז|צילום: יונתן בלום

האמנות של גרבוז היא דווקא מהנגישות שאפשר למצוא. התגובה האופיינית לציור שלו היא פרץ של צחוק. הטכניקה העיקרית שלו היא הגחכה ולעג, והציורים שלו מתוארים לעתים קרובות כסיפורים עמוסים בציטוטים מתרבות פופולרית, העתקות מציירים אחרים ובעיקר משחקי מלים, כולם משמשים כדי להוציא מהקשר ולהגחיך את כולם ואת הכל – מדינת ישראל, הקיבוץ, ההתיישבות העובדת, עולם האמנות, הפערים החברתיים, יחסים בין גברים לנשים, הפרובינציאליות הישראלית וגרבוז עצמו. "אין טיפול שורש יותר טוב מאשר עם המקדח שקוראים לו הומור. הוא יודע לחדר לעומקים ששום דבר אחר לא יודע. אני משתמש בהומור שאני בז לו – במשחקי מלים".

זה נורא באופנה היום.
"כן. כשתיפתח התערוכה החדשה יגידו שהעתקתי מארץ נהדרת". הוא אומר. "מגיל אפס אני מצייר ותמיד התייחסו אליי כשוטה הכפר. עברתי את כל התלאות – מה אתה מקשקש, אי אפשר להבין את הציורים שלך, גם ילד יכול לעשות את זה".

"גם ילד יכול לעשות את זה" זו אמירה שמלמדת על הצופה יותר מעל האמן.
"זה לא כל כך פשוט, כי בגילאים מסוימים אתה מבקש מהחברה סביבך כל מיני דברים. בקיבוץ הייתי צריך לקבל ימים בשביל לצייר. כיוון שחשבו שאני משוגע – אז לא קיבלתי הרבה ימים. המון שנים הרגשתי שאני במאבק מול החברה, ההורים למשל. כשהכרתי את מרגלית היא רצתה לשאול עליי אנשים, היא אמרה, 'הוא אומר שהוא צייר', ואמרו לה, 'הוא מקשקש, הוא לא נורמלי, הוא מצייר כמו ילד בגן'".

גרבוז היה אז צעיר מאוד, אבל שאפתן מספיק כדי להכיר את כולם. הוא הספיק לשבת בפרלמנט של קפה כסית סביב אלתרמן, להסתובב עם דוד אבידן וויזלטיר. האמנים המתים שהוא מדבר עליהם בפודקאסט היו כולם מוריו או חבריו. "אני אדם מאוד לא נוסטלגי. הגעגוע היחיד האמיתי שלי הוא לשנות ה-60 במיוט. בלי הסאונד. איך צרחו שם וצעקו אני לא מתגעגע, ואיך רבו אני לא מתגעגע. ואיך התנהגו שם לנשים אני בטח לא מתגעגע. בכסית לא התקיימו יחסי מרות כמו בצבא אבל כן התקיימו יחסים של כל מיני שיכורים שמלצרית בשבילם היתה דרך להשתעשע. אני לא מתגעגע לעוול".


יאיר גרבוז, ללא כותרת, 2009. באדיבות גלריה גורדון

למה כן?
"אני מתגעגע אל הסיכוי. בשנות ה-60 ישראל לא היתה מדינה נאורה אבל היה לה סיכוי להיות מדינה נאורה, תרבותית, חילונית, שהיתה צריכה להוביל לשני דברים: לחוקה, ולא ערימה של תקנות שמסדרת את החיים לחברי הכנסת ולא לאזרחים, ולתיקון העוול, כי תל אביב של שנות ה-60 עוד ייצרה את העוול. היתה התחלה של שאיפה לנורמליות שנקטעה במלחמת ששת הימים ומשם התחילה הנסיגה. אבל אני לא יכול להתגעגע למצב שבו כל מה שהזין אותי היה פחות טוב".

התרבות?
"כן. בתור חובב שירה אני מתגעגע לשנות ה-60. בתור חובב פרוזה, מצב הפרוזה הוא פי אלף יותר טוב מאשר אז. הספר החדש של נורית גרץ למשל, הוא נהדר. מצב האמנות טוב מאוד. יש עכשיו תערוכה של רועי רוזן במוזיאון תל אביב, תערוכה טובה מאוד של עידו בראל במוזיאון תל אביב. במובן הזה המצב שלנו טוב, זה מצחיק. זו מדינה שמתמוטטת עם מוזיקה יפה".