עונת הסתיו האמריקאית אולי לא הביאה איתה טלוויזיה גדולה (סליחה, "גות'האם"), אבל מבול הסדרות החדשות כן הפכו אותה למגוונת מאי פעם. שחקנית ראשית שחורה הפכה לאקססורי נחוץ יותר משרשרת ענברים על פעוטות, ופתאום הטלוויזיה נראית יותר כמו הרחוב ופחות כמו, נגיד, רחוב בשוודיה.
ונכון, שחורים בטלוויזיה זה לא דבר חדש ואובמה יושב בבית הלבן כבר שש שנים אז מה אנחנו נזכרים פתאום, אבל "הנסיך המדליק מבל אייר", "אריזה משפחתית", "מואישה" וכמובן "משפחת קוסבי" היו סדרות שהתרחשו ביקומים מקבילים ושחורים לגמרי. גטאות פרבריים אחידי פיגמנטים שבהם כולם חברים ועובדים ומתאהבים באנשים בדיוק צבע שלהם. שחורים ולבנים ביחד יכולנו לראות בעיקר בסדרות כלא או פשע, כמו "אוז" ו"הסמויה" המעולות.
וזה כבר לא ככה. בעונה האחרונה של "רוקדים עם כוכבים" האמריקאית מככב אלפונסו ריביירו, קרלטון מ"הנסיך המדליק מבל אייר", שלקח את בדיחת ה"קרלטון רוקד כמו חנון לבן" השחוקה מהסדרה והפך אותה, בעזרת כוריאוגרפיה היסטרית, לנאמבר מנצח. על הדרך הוא גם הדגים את השינוי הגדול שעובר על הטלוויזיה האמריקאית ושכנראה לא היה קורה בימי "הנסיך המדליק"– הוא עשה את זה עם בת זוג לבנה.
מוציאים שחורים
אין הרבה נשים שחורות חזקות בטלוויזיה, אבל כשיש, הן הכי חזקות. אופרה ווינפרי והמיליארדים שלה עברו כבר מזמן לערוץ שלם משל עצמה, ועכשיו היוצרת שונדה ריימס זורחת עם שלוש סדרות טלוויזיה המשודרות זו אחר זו באותו הערב ב-ABC. ריימס, בת 45, כבר חולשת על אימפריה של מאות כותבים וחברת הפקה בשם "שונדלאנד". מחקר שנעשה באוניברסיטת אילינוי גילה שהיא אחת היוצרות שבאמת מצליחות לשנות את תפיסת העולם של צופיה, שזה די מדהים. הכל התחיל ב"האנטומיה של גריי", שהעונה ה-11 והמחורבנת שלה עלתה לא מזמן באמריקה (אצלנו ב-yes), והיא אולי רק אופרת סבון רפואית, אבל הקאסט שלה כל כך מגוון וכל כך טבעי ואגבי ביחס לגיוון שלו, שבפעם הבאה שניכנס לבית חולים ולא ניתקל ברופא שחור, מתמחה לבנה, מנתח היספני ואורולוגית אסייאתית נרגיש שמשהו מוזר לנו בעין.
מוקדם יותר השנה, כשקיבלה ריימס את הפרס לגיוון טלוויזיוני, אמרה "אני קצת עצבנית בגלל שעדיין צריך פרס כזה. בגלל שיש מחסור באנשים שמעסיקים מיעוטים ונשים, שכשמישהו עושה את זה על בסיס קבוע נותנים לו פרס. וזה לא בגלל היעדר כישרון, אלא היעדר גישה. אנשים מעסיקים את מי שהם מכירים, וזה היה מועדון של בנים לבנים ב-70 השנים האחרונות, וזה הרבה בנים לבנים שמעסיקים אחד את השני".
ריימס, בגישה של מיעוט זה מיעוט, מקפידה גם על לא מעט דמויות חד מיניות בסדרות שלה. כשצופה כתבה לה בטוויטר שמפריעות לה ה"סצנות ההומואיות" בסדרות שלה, היא ענתה לה בסדרת ציוצים עצבנית במיוחד: "אין סצנות הומואיות, יש סצנות עם אנשים. אם את פתאום מגלה שבסדרות של שונדלאנד יש סצנות עם אנשים חד מיניים, את מאחרת למסיבה. ואם את משתמשת במונח 'סצנות הומואיות', את לא רק מאחרת למסיבה את גם לא מוזמנת אליה". מלכה, נו.
שחורים בחלל
אז יש לנו את שונדה שזה נחמד, אבל הגיוון ממשיך בסדרות נוספות. האלי ברי הגיחה השנה לטלוויזיה עם "אקסטנט", דרמה מד"בית בינונית בהפקת ספילברג שקיבלה כבר עונה שנייה (משודרת ב-HOT), שבה היא מגלמת אסטרונאוטית שחוזרת ממשימה של שנה לבד בחלל כשהיא בהריון. גם אוקטביה ספנסר, שזכתה באוסקר על "העזרה", מגיעה למסך הקטן עם "רד בנד סוסייטי", דרמה קומית המתרחשת במחלקת ילדים בבית חולים. השבוע תעלה בארה"ב הקומדיה המדוברת "Blackish", העוקבת אחר משפחה שחורה בפרברים הלבנים. אבי המשפחה מנסה לשמר את המסורת האפריקנית אצל ילדיו המשתכנזים שרק רוצים לחגוג בר מצווה כמו כל הילדים בכיתה, למרות שהם בכלל לא יהודים.
אז יש לא מעט שחורים שניצבים במרכזן של סדרות שכולם מחכים להן, ושבהן הם מוקפים בקאסט מעורב. הייתם מצפים שבעידן אובמה זה לא יהיה כזה ביג דיל, אבל האמת שזה פשוט לא קרה עד עכשיו. מילא "חברים" ו"סיינפלד" העתיקות והלבנות, אבל גם ב"בנות", דוגמה עכשווית יותר, האנה יצאה עם שחור רק אחרי שהתעוררה ביקורת ציבורית על היעדר גיוון אתני. "הסדרה נכתבה מתוך הקרביים שלי", ענתה לינה דנהאם למבקרים. "כל דמות היא חתיכת ממני שמבוססת על מישהו קרוב אליי, ובשלב מסוים הבנתי שמדובר בארבע בנות לבנות. אני רוצה להישמע רגישה ולא להגיד משהו שיבהיל מישהו, אבל כתבתי משהו שהיה סופר ספציפי לחוויות שלי".
אז יכול להיות שהיעדר שחורים היה פשוט המציאות של דנהאם? אחרי הכל, 12.6% מאוכלוסיית ארה"ב היא שחורה, זה לא המון, יכול להיות שיש אנשים שפשוט לא מסתובבים עם שחורים, ואם זה לא קורה במציאות אז זה גם לא עובר לטלוויזיה? ומצד שני, אולי יש רק 12.6% שחורים בארה"ב, אבל גם הרבה מאוד היספנים ומהגרים שאינם לבנים. יכול להיות שללינה דנהאם אין חברות שחורות, אבל היא בטח נתקלה במהלך חייה המרופדים באיזו אסייאתית על מלגה, וגם אותה היא לא הכניסה ל"בנות".
12 שנים של ניג'וס
אם נעבור לרגע למסך הגדול, נגלה גם שם את אפקט אובמה. מדובר בסיטואציה מורכבת יותר - הרי תמיד היו וויל סמית' ומורגן פרימן וספייק לי, ובכלל לא ניכנס לז'אנר סרטי השחורים המיועדים לשחורים, שלרוב לא מופצים בארץ, ובדרך כלל כוללים את טיילר פרי מחופש לאישה. בחירתו של אובמה הובילה לגל של הלקאות עצמיות קולנועיות והיסטוריות מדכדכות למדי. דאונרים כמו "12 שנות עבדות" ו"המשרת" הפכו לסרטים שחייבים לראות כי לא נעים, לצד להיטים קצת יותר כיפיים אבל לא פחות היסטוריים כמו "העזרה" או "ג'אנגו ללא מעצורים".
ניצנים קטנים של שינוי אפשר למצוא עם הלהיט התורן, "Dear white people", שעלה בקושי לפני שבוע למסכים, מקבל ביקורות היסטריות והטריילר שלו נראה די אדיר. הסרט בוחן את האופן שבו לבנים רואים את השחורים בארה"ב, דרך כמה סטודנטים שחורים בקולג' יוקרתי שבו פורצת מהומה לאחר שכמה לבנים עורכים מסיבה שהנושא שלה הוא "אנשים שחורים".
אז אין ספק שעידן אובמה הגדיל את מספר השחורים על המסך או לפחות את המודעות להיעדרם. כי אם יש שחור בבית הלבן, אפשר לשים גם כמה בטלוויזיה. ממש כמו שמגמה נוספת של השנים האחרונות - טלוויזיה של ועל נשים, היא אחת הדרכים להתכונן לפלישתה של הילרי קלינטון לבית הלבן. אבל בעוד שבטלוויזיה משתדלים שלא לעשות מהגזע או מהמין אישיו ולהחליק את השינוי באגביות, כאילו שהשחורים תמיד היו כאן ולא הסתפקו בתפקידי משנה של החבר המצחיק והקולני או השכנה התוססת שמגיעה בכל פעם שצריך איזה סטריאוטיפ קולני שיצעק "או נו יו דידנט!", בקולנוע נוכחותם היא עדיין הנושא המרכזי.
יש מי שיתהו איזו דרך התמודדות עדיפה – העיסוק בעוולות, בעבדות ובאפליה, בטיפוס כנגד כל הסיכויים מהפרוג'קטס אל הבית הלבן, שהוא כמובן גם משל לאינדיבידואליזם הקפיטליסטי לפיו כל אחד קובע את גורלו? או אולי דווקא העמדת הפנים הטלוויזיונית השמחה שהכל סבבה ותראו איזה יופי כמה שחורים רופאים יש והם מוכשרים בקרדיולוגיה כמעט כמו בריקוד?
המציאות הופכת למגוונת יותר, ובגלל זה גם לטלוויזיה אין ברירה. אמנם עדיין תמצאו הפרדה גזעית לא מכוונת בבתי ספר, וגם נישואים בין גזעיים הם די נדירים (אחוזים בודדים באוכלוסיה), אבל לאמריקאי הממוצע יש סיכויים גדולים יותר ויותר לבוא במגע עם אדם לא לבן. בין אם בעבודה או ברחוב או עם חברים של הילד.
ואין ספק שהדרך עוד ארוכה. הטלוויזיה האמריקאית עדיין לבנה בעיקרה ונשלטת על ידי גברים לבנים, שכנראה מעדיפים לראות בטלוויזיה גברים לבנים כמוהם. זכותם, אבל רוב הסיכויים שבשלב הזה גם הם כבר מבינים שעדיף להם לגוון לנו קצת את המסך, כי הטלוויזיה במתכונתה הנוכחית יכולה להמשיך ולהיות משודרת לנצח, אבל בקרוב מאוד כבר לא יהיה מי שיצפה בה.