טליה ברטפלד לא באמת ילדותית. היא פשוט מספיק טובה כדי לגרום לנו לחשוב שהיא כזאת.
לפני כל דבר אחר, היא מאוד מצחיקה. מספיק לצפות בכמה טיקטוקים או לגלול בעמוד האינסטגרם שלה כדי לקלוט את זה. אבל לא מדובר בכוכבת רשת בלבד; למעשה, היא בכלל לא מגדירה את עצמה ככה. ברטפלד היא שחקנית, קומיקאית ויוצרת, ואם אתם עוד לא יודעים מי היא כי נולדתם לפני שנת 2000, אל דאגה – עד סוף השנה תכירו אותה מצוין. היא כבר מחממת את תם אהרון בכל ההופעות שלו, ובקרוב תעלה על המסך בלא פחות משלוש סדרות טלוויזיה. כל זה קורה לה בגיל 21, חודשים ספורים לאחר שהשתחררה מהצבא.
אם לחזור לנקודת הפתיחה, עוקביה של ברטפלד מכירים אותה כדמות אינפנטילית. חלק מהצופים לא מבינים שזאת בדיחה; חלק אחר מבין שזאת בדיחה, אבל לא מבין מה מצחיק בה. "הלוואי שהיה לי הסבר לזה", היא אומרת.
ובכל זאת?
"התחלתי לעשות סרטונים בתור דמות שהיא בעצם מה שהיה קורה אם בסיטואציות הכי יום-יומיות הייתי מתנהגת כמו הגרסה החרדתית שלי. העניין הוא שאנשים רואים אותי והם כזה, 'מה, היא מחקה אוטיסטים? מה היא עושה?'".
מה את חושבת על זה?
"אני לא רואה מישהי עם מוגבלות כשאני צופה בזה. זאת אני בחרדה – פשוט בסיטואציות לא חרדתיות, למשל כשאני רעבה. אבל זה לא חיקוי של אנשים עם מוגבלויות".
מה יש לך לומר למי שרואה את הסרטונים האלה וחושב שאת צוחקת, נגיד, על קרוב משפחה עם אוטיזם?
"אני רוצה לומר שאני לא צוחקת עליו. זאת דרך ביטוי, אני לא עושה חיקוי של מישהו".
כן, קורה שנעלבים מההומור שלה. לפני כמה חודשים נרשמה סערה לא קטנה על סרטון בהשתתפותה לקמפיין של פסטיבל התיאטרון הקצר: בסרטון היא תולה עם השחקן ארז עובד פוסטרים ברחבי תל אביב. באחד כתוב "מי שלא בא – עומו", באחר כתוב "כל כך קצר שלא תרגישי", ובשלישי – "מתאים לכולם חוץ מאימהות חד-הוריות". התגובות הזועמות לא איחרו לבוא. "הבדיחה יצאה מהקשרה", היא מסבירה. "זה לא שבאמת תלינו את השלטים האלה כדי לקדם את הפסטיבל. השלטים לא היו יותר מדקה ברחוב, הם היו חלק מסרטון קומי".
ואז "מהצד השני עם גיא זהר" פנו אליה בבקשה לתגובה. ברטפלד השיבה על הביקורת כאילו הייתה קומיקאית ותיקה, ובחרה להתייצב מול המצלמות – בדמותה. כשהסבירה את השימוש במילה "עומו", אמרה ש"האות ע' מאוד מצחיקה". בתגובה לפרשנית שאמרה שהקמפיין חצה את "הגבול של ההומור" ענתה ברטפלד בקלילות "בא לי שלא תמציאי מושגים". היא הייתה רצינית וחדה בשעה שעטתה תחפושת של ילדה קטנה. זה היה מפואר. "אני אוהבת את הסרטון, אני עומדת מאחוריו", היא אומרת, "והפינה עצמה הייתה מצחיקה, אז זה הציל את המצב".
מן הסתם יש גם תגובות חיוביות לקטעים שלך.
"רוב התגובות הן 'יו, הייתי בחרדה, הייתי עצוב, הייתי בדיכאון, ואז ראיתי את כל הסרטונים שלך ברצף, נקרעתי מצחוק ושכחתי הכל'".
מה עם התגובות המבאסות?
"ילדים מרגישים בנוח לצחוק עליי כי הם חושבים שאני בת 13, אז יורדים עליי. קוראים לי 'מכוערת' כל הזמן, ילדים בני 10 כותבים לי 'יא בת זונה'".
רגע, וזה מצחיק אותך?
"זה הכי מצחיק בעולם".
נראה שאין נושא שהוא טאבו אצלך. את לא מפחדת שאם תאמרי את מה שאת חושבת בלי מעצורים, בסוף יבטלו אותך על משהו?
"לא, זה לא מפחיד אותי. אני יוצרת. יש לי קהל, והקהל שלי בסוף רוצה לצחוק. אני חושבת שאני בן אדם טוב שלא רוצה לפגוע באף אחד. אני באה להצחיק, אני באה ליהנות, אני באה לבדר, ואני באה להביע דעה. אני לא רוצה קהל שלא רוצה לשמוע את הדעה שלי. אז מבחינתי אין אופציה של למחוק אותי".
קרה לי דבר נורא, היה ממש מצחיק
הכישרון הכי גדול של ברטפלד הוא לקחת נושאים קשים, כואבים, אפילו שנויים במחלוקת, ולעשות מהם בדיחה. היא יכולה לפתוח מופע סטנדאפ בעדכון על הפרידה שלה מבת הזוג, להמשיך אותו בסט שלם על רוז פיזם או לספר על הטרדה מינית שעברה, ואת כל אלו להפוך לאירועים נורא מצחיקים. "תמיד הסתכלתי על משברים מפרספקטיבה של הומור", היא מסבירה. "אני יודעת שאני עמוק בתוך משבר כשאני לא מצליחה לצחוק עליו. אם אני לא מצליחה לראות את עצמי מבחוץ ולצחוק, המצב כנראה קיצוני".
היו מצבים כאלה, שלא הצלחת למצוא איך לצחוק?
"עברתי כל כך הרבה טראומות בחיים שלי. רציניות מאוד. עברתי אלימות פיזית, אלימות מינית, אלימות מילולית, התעללות. בשלב מסוים התחלתי לפקפק בעצמי, לשאול אם אני דרמטית או שלכולם קרו דברים כאלה".
הדברים שקרו, את רוצה לדבר עליהם?
"כשהייתי בת 13 עברתי לבית ספר חדש והתנכלו אליי, ספציפית שתי בנות. כל השנה הרביצו לי מכות רצח ואף אחד לא עשה עם זה כלום. באיזשהו שלב הן הגיעו למכון היופי של אמא שלי, פרצו אליו וניפצו אותו, שברו את המקום והרסו את הכל. הייתי במשטרה, נתתי עדות ועברתי בית ספר. מאותו רגע נורא פחדתי. זה מקרה גדול, אבל גדלתי בסביבה שהיו בה כל מיני מעשי אלימות. קרה שהרביצו לי, יצא שאיימו עליי בסכין. כל מיני מקרים קטנים שהפכו אותי לפחדנית נורא. אני ממש מפחדת מאלימות, אם מישהו מאיים עליי אני פשוט בטוחה שהוא יעשה את זה. זה מנגנון שקצת נדפק אצלי".
אבל הנה, גם כשאת מספרת לי את החוויה הקשה הזאת את נקרעת מצחוק.
"המעבר אצלי מדרמה לקומדיה הוא הכי מהיר שיש. כשאני מוצאת את עצמי בהתקף חרדה בבית חולים, איך שאני מגיעה למיון – אני מתחילה להישבר מצחוק מעצמי. ככה זה, אני יכולה להיות בסערה הכי גדולה וישר להיקרע מצחוק. גם המעבר לבמה קל, כי שם אני פשוט אומרת מול אנשים: קרה לי הדבר הנורא הזה, וכמה שהוא היה קיצוני והזוי ומפתיע, בסוף הוא ממש מצחיק".
ברטפלד שוב לקחה נושא מורכב והפכה אותו למצחיק כשטבעה את הביטוי "אני לסבית עם בנות", שבהמשך הפך למם. היא אמרה את זה כמי שמציינת עובדה פשוטה ובנאלית, אבל האמת היא שלקח לה המון זמן להודות בכך – בפני עצמה וגם בפני כל השאר. "בגיל 12 אמרה לי חברה שלי, שהייתה אז בכיתה ז', שהיא לסבית. שאלתי אותה מה זה, והיא אמרה לי שזה כמו הומו רק בבת", מספרת ברטפלד. "הייתי בהלם. אני זוכרת שהייתי במקלחת ובכיתי את החיים שלי ואמרתי, 'יו! למה גם אני לא לסבית? אני כל כך אוהבת בנות! איך יצאתי סטרייטית אם אני כל כך אוהבת בנות?!'. פשוט לא הבנתי את ההקשר. בגיל 13 התפתח לי המוח ואמרתי, 'טוב, אולי אני ביסקסואלית, אולי אני אוהבת גם בנים וגם בנות'. לאט-לאט אמרתי לחברה פה, לחברה שם. ועדיין, פחדתי שזה יהרוס את הקשר עם המשפחה שלי ושנאתי את עצמי".
מתי היה לך בפעם הראשונה קשר עם מישהי?
"בגיל 15. נכנסתי לקשר עם בחורה מבוגרת ממני, היא הייתה בת 23. לא ידעתי אז כלום, לא ידעתי מה זה לסביות, לא ידעתי מה זה העולם הזה, הייתי ילדה חנונית חמודה. זה היה הדבר הכי מרדני שעשיתי, אבל זה לא היה מרדני בכלל. סתם התאהבתי. ויום אחד היא אמרה לי, 'דרך אגב, אני מאורסת, אבל זה בסדר כי הוא יודע עלייך'. אז הייתי עם בחורה מאורסת בת 23".
איך זה נגמר?
"אחותי הסתכלה לי בטלפון, ראתה הודעות, נלחצה מן הסתם, ואמרה לאמא שלי. אמא שלי נלחצה, עשתה לי שיחה ובכתה בגלל שאני אוהבת בנות. נורא נבהלתי, אז אמרתי לה, 'אמא, זה לא בטוח', והיא אמרה: 'טוב, אז כשתהיי סגורה על עצמך תגידי לי'. אחרי איזה חודש היא ממש התעצבנה עליי, סתם על איזה משהו, והבנתי שפשוט קשה לה עם זה שאני לסבית והיא משליכה את זה על משהו אחר. ואז דיברנו, והיא הבינה ונרגעה. אבל היא גם אמרה שאני חייבת להיפרד מהזאתי".
הם מסתכלים עליי, בא לי עוד
יש כאלה שנולדו לשואו ביזנס. ברטפלד הגיעה לשם, כהגדרתה, ב"300 אלף אצבעות". היא בתם השנייה של אמיר, סייר במוקד אבטחה, ומירה, קוסמטיקאית ("אמא שלי מושלמת. היא הייתה יכולה להיות קומיקאית מעולה"). "אני מבית מקסים ומהמם", היא אומרת, "אבל בלי בסיס, לא של כסף ולא של קשרים".
אז איך בכל זאת התגלגלת להיות שחקנית?
"אחותי, נועה, הייתה טובה בהכל. אני לא הרגשתי טובה בכלום, וממש רציתי לפתח את עצמי באיזשהו תחום. פעם ליוויתי חברה מבית הספר לאודישן, וכשהגענו ביקשתי מהם לעשות גם בעצמי את האודישן. חשבתי שככה זה עובד, שמגיעים ונרשמים, אבל לא נתנו לי להיבחן. התבאסתי ואמרתי, 'טוב, אז גם אני אשיג אודישן'. שלחתי מיילים לסוכנויות, לא קיבלו אותי, ואמרתי, 'טוב, אז אני אלמד'. הלכתי לאודישן למכינה של ניסן נתיב עם מלא ילדי תיאטרון, והתפלפתי. עשו לנו שיעור תנועה, אימפרוביזציה, לא ידעתי מה זה הדברים האלה, הובכתי נורא. ואז אמרו לנו לעשות מונולוג. לא הכרתי מונולוגים, אז לקחתי עמוד מספר שאהבתי, 'האסופית'".
זה גם בול את, ג'ינג'ית.
"כן, ג'ינג'ית כזאת, כל היום בדמיונות, בהזיות, בדיוק אני. אז עליתי מול, באמת, עשרה אנשים, באודישן הכי קטן ומעפן, אבל פתאום הרגשתי ממש טוב עם עצמי. אמרתי כזה, 'יו! הם מסתכלים עליי. בא לי עוד'. אהבתי את תשומת הלב".
חוץ מהמכינה, מה עוד עשית כדי להגיע לאן שהגעת?
"אני באודישנים מגיל 15, הולכת לבד. לקח לי חמש שנים להתקבל לסוכנות, כל פעם שהייתי בפגישות אמרו לי 'את לא מספיק יפה' או 'אין לך מספיק ניסיון'. לא הייתה לי הזדמנות אפילו לעשות אודישנים".
אז מתי העניינים התחילו לתפוס כיוון חיובי?
"מה שקרה זה שבאיזה יום בצבא היה לי התקף חרדה ממש קשה, בכיתי את חיי בבסיס, וצילמו את זה. אחר כך צפיתי בסרטון ונראיתי לי נורא דרמטית, זה היה שובר מצחוק. העליתי אותו לאינסטגרם, ואהבו אותו, ומשם הכל התגלגל".
ככה גם מצאת את עצמך פותחת את המופע של תם אהרון?
"באוקטובר תם שלח לי הודעה באינסטגרם שאני מצחיקה. אין השראה יותר גדולה מתם בסטנדאפ, יש לו הופעה קורעת מצחוק, ואני בכלל לא אוהבת סטנדאפיסטים גברים. הוא שאל אותי אם אני עושה סטנדאפ, אמרתי לו שכן ושלחתי לו סרטון של הופעה מהצבא. הוא הציע לי לחמם אותו בהופעה אחת בצוותא. אחרי ההופעה הזאת התאהבנו רצח והמשכתי לפתוח את ההופעה שלו. עכשיו אני עובדת איתו ועם ליאת, אשתו המושלמת – שהיא גם המפיקה שלו – על הופעה משלי".
יש מצב שתדברי במופע שלך על פוליטיקה?
"לא, סאטירה משעממת אותי בטירוף".
ואין שום סוגיה בעולם שאת רוצה לצעוק עכשיו?
"אני לא מדברת על זה בקומדיה. אם יהיה נושא שיכאב לי, רוסיה-אוקראינה או פיגועים, ברור שאדבר על זה, אבל אני לא אעלה על במה ואעשה על זה בדיחות. אני כן אקח נושאים פוליטיים ואספר אותם בהקשר שלי. יש לי קטע על ציפי לבני, אבל אני ניגשת אליו מזווית לסבית, לא זווית פוליטית. אני נמשכת לציפי לבני".
אם הייתי בת 12 עכשיו, הייתי מנשקת אותי בפה
בזמן הקרוב יהיה קשה לפספס את ברטפלד: היא משתתפת בשלוש סדרות מדוברות שמתוכננות לעלות השנה. בעונה השנייה של "המפקדת" (כאן 11) תופיע בתור מה שהיא מגדירה כ"תפקיד קטן וחמוד של בחורה בשם לבנת, מצחיקה ולסבית". בסדרה החדשה של HOT, "חאנשי" – מבית היוצר ובכיכובה של עליזה חנוביץ', הלוא היא אליסה מ"המפקדת", אותה טירונית אולטרה-ציונית שעלתה מקנדה – ברטפלד תגלם כלה חרדית. את אמה תשחק ליהיא גרינר, ומביימים אותה אהרון גבע ומיקי טריאסט. "קשה לי להחמיא לאהרון, אבל אני אעשה את זה", מציינת ברטפלד. "הוא ומיקי ניצחו על הכל בקלילות, ועליזה היא הדבר הכי טוב שראיתי אי-פעם" (לאמירותיה הקשות של ברטפלד ביקשנו את תגובתו של גבע, שמסר: "אין תגובה, ושתגיד תודה שאין").
ברטפלד תככב בנוסף ב"מי שמע על חווה ונאווה" (yes), סדרה חדשה שיצרו מי שהביאו אל המסכים שלנו את "האחיות המוצלחות שלי". על התסריט אמונות נועה ארנברג וגלית חוגי, ועל הבימוי – גורי אלפי ("הוא היה כמו אבא שלי על הסט"). העלילה מספרת על שתי יוצאות להקה צבאית שנפגשות 40 שנה אחרי ימי הזוהר שלהן ומגלות שאף אחת מהן לא התפרסמה, והסדרה מתנהלת בשני צירי זמן: את חווה ונאווה המבוגרות מגלמות קרן מור וחנה לסלאו, ואת הגרסאות הצעירות משחקות בהתאמה ליאנה עיון וברטפלד. "אני לא מרגישה ששיחקתי את חנה הצעירה", היא אומרת. "אני מרגישה שהיא עשתה את נאווה המבוגרת ואני עשיתי את נאווה הצעירה. לא ניסיתי לעשות חנה לסלאו, הדחקתי את זה כי זה סתם היה מוסיף לי לחץ וחרדה".
לילה לפני קיום הראיון הזה נערכה מסיבה מבית "הפשוטע". כשברטפלד הגיעה לשם היא גילתה שעל הקירות תלויים, בין השאר, פוסטרים של הממים שלה. "אני כל כך נהנית מזה", היא אומרת. "אני כל כך אוהבת מימז, ממים, איך שלא אומרים את זה. אני חולה על קהל, ואני רוצה שכולם יעשו איתי צחוקים כל הזמן. בתכלס, אני רק מחפשת חברים".
העוקבים שלך קצת צעירים בשביל להיות חברים שלך, אבל נראה שאת מודל לחיקוי עבורם. זה לא מלחיץ אותך?
"לא, זה מושלם! אם אני הייתי עכשיו בת 12 הייתי מנשקת אותי בפה, הייתי נמשכת לעצמי בטירוף. לי לא היה למי לשאוף כשהייתי צעירה, לא ידעתי מה זה לסבית. אני רוצה שילדות ידליקו את הטלוויזיה ויראו קטעים על לסביות, שיהיה להן על מי להסתכל ולהרגיש סבבה עם עצמן".
את גאה בעצמך? כשאת מסתכלת על עצמך במראה, מה את רואה?
"א', מכוערת. ב', אני שמחה. כאילו, כל הכבוד לי. לא היה לי כלום ובניתי לעצמי את מה שרציתי. הגשמתי את כל מה שחלמתי עליו כילדה: חברים – יש לי. להיות לסבית מחוץ לארון? עושה".
אני יכול לשאול מה הקטע הזה עם המכוערת?
"אני מרגישה ממש מכוערת. אני לא שונאת את עצמי, יש לי ביטחון עצמי, אבל זה לא כי אני מרגישה יפה. אני מרגישה שכל מה שאני אוהבת בעצמי לא קשור במראה. אני אוהבת בעצמי המון דברים – אני עובדת קשה, אני חברותית, אני בן אדם טוב, אני נחמדה, אני אוהבת אדם, אני מצחיקה – אבל אני לא חושבת שאני יפה. וזה באסה".
עד כמה את מתעסקת בזה?
"לא כל כך מתעסקת בזה, אני לא אובססיבית לזה ואני לא אעשה ניתוח אף או ארזה או משהו. אני חושבת שיש בי מעבר".
בכל זאת, זה נושא שעולה הרבה, גם בריאיון הזה.
"אני מניחה שזה יירגע עם הגיל. נראה לי שככל שנשים מתבגרות, הן חכמות יותר ושלמות יותר".
אם יש רגע אחד שממצה את ברטפלד, הרי אלו השניות הראשונות שבהן היא עולה לבמה כשהיא מחממת את אהרון. תיבות הפתיחה של "חומות חימר" של מרגול מתחילות להתנגן; אחריהן שרה מרגלית צנעני בעוז: "טליה דחויה, חרפת העדר / את לא שפויה, את לא בסדר". ואז טליה עולה. "אין עוצמות חזקות יותר מלעלות על הבמה עם המילים האלה ברקע", היא מספרת. "ככה אני מרגישה. אני דחויה, אבל תראו, אתם כולכם מסתכלים עליי. זה פשוט ניצחון".
צילום: אור דנון | סטיילינג: שיר סמילה | שיער: עדן ירושלמי | איפור: נגה תמיר | ייצוג טליה ברטפלד: זוהר יעקובסון