זה היה סרטון קצרצר, באורך 19 שניות. איכות התמונה היתה בסיסית והצילום נראה כמעט ביתי, מה שגרם לו להיראות כמו פעולת גרילה ספונטנית. שרת התרבות מירי רגב נראתה בו קמה מהכיסא ויוצאת מטקס פרסי אופיר בזמן ביצוע שיר המצטט שורות של המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש. מהדורות החדשות והאתרים שידרו את הסרטון שוב ושוב, והוא הצית מיד ויכוח ציבורי סוער. מעיין אדם היתה יכולה לסמן לעצמה עוד וי.
בזמן הטקס אדם, רק בת 29, עוד עבדה בתור דוברת שרת התרבות, תפקיד שהיא עוזבת בימים אלה. היא זו שצילמה את הסרטון המתוקשר, שלמרות הלוק המחוספס היה מתוכנן: אדם התמקמה בזווית מתאימה לצילום, כיוונה את הטלפון והמתינה. אחר כך, מיד בתום הטקס, היא שלחה את התוצאה למערכות החדשות.
אחרי שהסערה שככה מעט, התקשורת התפנתה לעסוק במה שקרה מאחורי הקלעים. אתרי הברנז'ה דיווחו על העזיבה המתוקשרת, וטענו שהיא היתה מתוכננת מראש ולא החלטה רגעית. אף שרגב סיפרה כי הופתעה משיבוץ השיר שביצעו תאמר נפאר ויוסי צברי, התקשורת דיווחה על כך כמה שעות לפני הטקס. אבל היום, ממרחק של חודש וחצי, כל זה כבר ממש לא משנה. מה שנשאר בזיכרון הציבורי זו התמונה המגורענת של שרת התרבות מפלסת את דרכה בין יושבי האולם המצטופפים. המהלך הצליח, ומירי רגב הרוויחה עוד כמה נקודות בקרב מצביעיה. עוד הישג תקשורתי לאמנית ההישגים התקשורתיים.
אבל למעיין אדם בכל זאת חשוב להסביר מה קרה שם. "רק בזמן האירוע עצמו הבנו שתוכנית הטקס, שיום לפני כן הועברה לנו ולכתבים, לא היתה נכונה. מישהו – ואני לא אומרת מי – עשה את זה בכוונה. וכשהבנו שיוסי צברי ותאמר נפאר מתכוונים לשיר שיר מחאה בשם 'תרשמירי', אז מה נראה לך, שהיא תישאר לשבת באולם בזמן שדבר כזה מתרחש? באחת ההפסקות של הטקס יצאנו החוצה, כל חבורת היועצים. למרות שרבים ייעצו לה להישאר, אנחנו שתינו נשארות לבד, מסתכלות אחת לשנייה בעיניים ומבינות שהיא לא יכולה להיות קהל לשירת דרוויש ולשיר מחאה שמופנה אליה ישירות".
ומה עשית אז?
"כדוברת החלטתי לעשות את תפקידי ולתעד את העזיבה שלה, כדי שלא יוכלו לומר אחר כך שהיא עשתה מהומה. היציאה של מירי הייתה חלק מאמירה שהיא לא מוכנה לקבל את מי שחותר תחת ערכי המדינה ולממן אותו. רוצה לשיר שירים של דרוויש? תעשה את זה בפאב ושהמשטרה תבדוק אם זה חוקי או לא". (יו"ר האקדמיה לקולנוע, מוש דנון, מציג גרסה שונה. לדבריו, "השרה ידעה על הופעתם של נפאר וצברי עוד בפתיחת הטקס, ויציאתה בזמן ההופעה תואמה איתה על ידי באופן מסודר").
המקרה הזה מעלה שאלה רחבה יותר: עד כמה המהלכים של רגב מתוכננים, עד כמה הם אסטרטגיה תפורה מראש. "הארץ" ליוו אותה חודשים בניסיון לפענח את זה. אולי תפתרי לנו את החידה?
"אני לא אוהבת לקרוא לזה אסטרטגיה. בוא נקרא לזה שכל, ואוי ואבוי אם אני אעשה דברים בלי שכל. כשאני באה למירי עם רעיון, או כשהיא נותנת לי משימה כלשהי, אני צריכה לבוא ולהסביר לה בצורה מנומקת למה זה הכי נכון לביצוע בצורה הזאת, למה זה הכי חכם והכי צודק – ולמה זה יצליח. אני אף פעם לא באה עם רעיון והיא עונה: 'אוקיי. אחלה'. היא יכולה להבין בן רגע שזה רעיון מצוין, אבל היא עדיין תשאל את כל השאלות וצריך לספק לה את כל התשובות".
אבל שאלה אחת, אומרת אדם, רגב אף פעם לא העלתה בפניה: "מירי מעולם לא שאלה אותי למי הצבעתי. ואני יכולה לומר לך שלמרות שמעולם לא הצבעתי ליכוד, כשאני מקשיבה לה, אין משפט שיוצא לה מהפה שהוא לא צודק. אני חושבת שהקושי של עולם התרבות מולה והמאבק נגדה הוא מעצם העובדה שיש פתאום מישהו שבא ומתערב בדברים שלא נגעו בהם שנים".
ואת הדברים האלה אדם אומרת בתור "אשכנזיה על מלא", כפי שהיא מגדירה זאת בהומור. "אבא שלי מארגנטינה אבל אוקראיני במקור, ואמא רומניה. ביסודי הצנעתי את זה כי כולם בכיתה היו מרוקאים, לפחות המקובלים, וכשגילו שאני אשכנזיה היו מסתלבטים עלי. רציתי להיות כמוהם ואימצתי את התרבות המרוקאית לגמרי. הטמפרמנט, הבישולים, השפע, הדוגרי. חוץ מהמוזיקה. אני יכולה ליהנות ממזרחית, אבל בקטנה. במימונות עם מירי זה הכה בי: במימונה הראשונה נהניתי, בשנייה אמרתי סבבה, בשלישית כבר רציתי הביתה וברביעית חיכיתי לה באוטו מחובקת עם אופטלגין. ובכל זאת, אנשים תמיד מופתעים שאני אשכנזייה. אני מתערבת שגם אתה מופתע עכשיו".
מירי רגב תיתן לי השראה לעשר שנים
הטון הרגוע, הגיל הצעיר והלוק המוקפד של מעיין אדם יכולים להטעות: מדובר באשת מקצוע ששרדה את אחת הזירות הקשות ביותר בתחומה, מקום שלא רבים חוזרים ממנו בחתיכה אחת. מיום שרגב מונתה לשרת התרבות והספורט, לפני קצת יותר משנה וחצי, עזבו את מערך הדוברות בלשכתה לא פחות משבעה עובדים, לא כולל אדם. אלא שהיא דווקא לא מתרגשת מהתחלופה הגבוהה בלשכה, כמו גם מכמה כתבות שהתפרסמו על יחסי העבודה של רגב, שהוגדרו בהן כקשים עד בלתי אפשריים.
"מירי אמרה את זה בעצמה מאוד יפה: 'אין לי בעיה שתהיה פה רכבת, אבל זאת תהיה הרכבת הכי מהירה והכי מקצועית שיש'", אומרת אדם, "מבחינתה שיעשו אלף כתבות על זה שמתחלפים אצלה דוברים, אבל שכל מי שיהיה אצלה בלשכה יהיה נאמבר וואן. אני לא אשקר: לפני שהתחלתי לעבוד אצלה באתי עם הרבה חששות, כי כולם בלי יוצא מן הכלל אמרו לי שאני לא אשרוד את זה. כולם אמרו לי כמה זה זמני ושאני יכולה לצאת מצולקת ושאר 'מחמאות'. ואני? רק תגידו לי שאני אכשל ואני אכבוש את העולם".
את העולם היא עוד לא כבשה, למרות גיחות עם השרה לפסטיבל קאן ולאולימפיאדה בריו, אבל בשנה האחרונה אדם היתה יד ימינה של רגב, זו שעזרה לה להפוך מעוד פוליטיקאית שעושה כותרות לאחת הדמויות המתוקשרות והמשפיעות בישראל. כשאדם מדברת על היחסים החמים איתה, קשה שלא לתהות אם מדובר באותה דמות שהכריזה בהפגנה בדרום תל אביב "הסודנים הם סרטן בגוף שלנו" ומנהלת מערכת יחסים קוצנית עם אמני ישראל.
"מירי ממלאת אותי בהשראה שתחזיק אותי עכשיו עוד עשר שנים", היא אומרת, "היא לימדה אותי שהמציאות לא מוכתבת לנו מלמעלה ותמיד אפשר לשנות. בנוסף, היא מאוד אימהית כלפי כל העובדים שלה, לא משנה בני כמה הם. גם אם יש לה רק סנדביץ' קטן, ואנחנו חמישה אנשים במשרד, היא תחצה אותו לחמישה חלקים. העובדים כל הזמן בראש שלה, היא מעורבת בחיים האישיים, יודעת אם למישהו יש קרוב חולה בבית".
היה הווי במשרד? בדיחות פרטיות?
"כל הזמן. ולפעמים מירי ממש קורעת מצחוק. היינו בסיור די המוני בבית הכנסת העתיק בסוסיא, השתרכתי מאחור ופתאום אני שומעת שהיא צועקת לי מרחוק: 'מעיין! מעיין!'. אני מתחילה לרוץ לכיוונה, נלחצת, כי משהו כנראה קרה. אני מגיעה מתנשפת, מאה איש מסתכלים עלי והיא מכריזה 'פה נחתן אותך בעזרת השם!'".
בקיץ האחרון היו מי שחשבו שהנבואה הזאת מתקרבת למימוש. במהלך הנסיעה של אדם עם רגב לאולימפיאדה הופיעו בעיתונות ספקולציות על רומן אפשרי בינה לבין הג'ודוקא זוכה המדליה אורי ששון. כשהיא נשאלת על כך השבוע, אדם עונה כמו דוברת: "אורי בחור מקסים. בכלל, התחברנו מאוד לחבר'ה של הג'ודו, גם ירדן (ג'רבי, המדליסטית הנוספת מהמשחקים האולימפיים בריו) היא חברה טובה. מדובר באנשים טובים, ציוניים, ווינרים".
מערכת יחסים אחרת, שהסתיימה זה מכבר, היא אחת הסיבות שהובילה את אדם להמשיך הלאה בקריירה. "לפני חצי שנה התגרשתי, שזה עניין שאני לא רוצה להרחיב לגביו. זה הכניס אותי לאיזשהו תהליך של חשבון נפש. בגלל לוח הזמנים המטורף שהיה לי, לא היה לי זמן להביט הצדה. אני מסתכלת כל הזמן ישר, קדימה, למשימה הבאה. פתאום אני רואה שכל העציצים שלי בבית, היפים, המטופחים – נבלו כולם. לא השקעתי בהם. והלימודים שלי, שבהם הייתי מצטיינת דיקן בכל שנה? הפסיקו כי לא היה לי זמן. לעזאזל, לא הייתי באף אירוע משמעותי של המשפחה.
"השנה הזאת חלפה, הייתי עם מירי בכל טקס, בכל פרמיירה, חוויתי, מיציתי. הגעתי עם הדבר הזה למירי, ואתה יודע מה? אפילו לא חששתי מהתגובה שלה, כי ידעתי שבגלל האנושיות שבה אין שום סיכוי שהיא תגיב רע".
אבא זרק אותי מהבית ופחד שאשב בכלא
הצורך לפתח עור עבה, להפגין אמביציה אינסופית, להדוף ביקורת והפחדות – כל אלה לא חדשים לאדם. עם כל הכבוד לשנה הסוערת לצד רגב, היא כבר היתה במקומות קשים יותר, ולאורך שנות התבגרותה היא חשבה שהחיים שלה ייראו אחרת לגמרי. ליתר דיוק, היא לא ידעה איך הם ייראו, אבל הסביבה דאגה לאותת שהיא בדרך הבטוחה לכישלון.
מעיין אדם, ילידת נהריה, היא בתם הבכורה של גבי ויונה, שניהם עצמאיים. בגיל ההתבגרות נכנסו הוריה להליך גירושין מורכב ומכוער, שאותו סיימה כשהיא נשארת בחזקת אביה ועוברת להתגורר אתו ועם בת זוגו החדשה בקיבוץ מצובה הסמוך. האב עצמו עלה יתום מארגנטינה בגיל שמונה, כשהוא מלווה רק בסבתו שנפטרה זמן קצר לאחר מכן. האיש שגדל בלי אהבת אב ואם התקשה מאוד, לדברי בתו, להפגין אהבה במובן הקלאסי.
"בבית לא עפו כפכפים באוויר, לא היו צרחות ודלתות לא נטרקו. כשעשיתי משהו לא בסדר, מה שקרה לעתים קרובות, היו לוקחים אותי לשיחה ומסבירים לי באופן מנומק, מושכל ורגוע למה אני, סלח לי על השפה, חרא של בן אדם", היא נזכרת. "מבחינת אבא שלי האמת היא הדרך היחידה. זה בן אדם שלא שיקר מעולם, בחיים, וככה גם חינכו אותי. אחרי שעברנו לגור במצובה התחושה של הכבשה השחורה רק התעצמה, השוו אותי לבת של בת הזוג שלו, וככל שהשיחות הקשות התגברו התחלתי להשתכנע שזאת האמת, ונכנסתי למשבצת של 'הבעייתית'".
במה זה התבטא?
"הגעתי למצב שהפסקתי לבוא לבית הספר. אם כבר הגעתי ישבתי כל היום בזולה, עישנתי וקשקשתי עם מי שהיה שם. בשאר הזמן הסתובבתי בקיבוץ וקטפתי פירות".
לשיא הגיעו הדברים כשאביה של אדם זרק אותה מהבית בצעד של ייאוש. "היה חסר רק עוד פיצוץ אחד בבית כדי שהוא יאמר לי ללכת, והרגע הזה באמת הגיע. אני אפילו לא זוכרת מה בדיוק עשיתי שגרם לזה", היא נזכרת בעיניים מאדימות, "בזמן שבת הזוג שלו אפתה פיצה, אני אספתי את הבגדים שלי ואת מעט הדברים שהיו לי בשקיות זבל כתומות. כל המשפחה התיישבה לאכול במרפסת והבית מלא בריח המדהים הזה, ואני מנסה לצאת עם השקיות שלי מהבית. התקשרתי לחבר שיבוא לאסוף אותי בקלנועית של סבתא שלו לחדר בקיבוץ שנתנו לי להישאר בו, ובאותו זמן כל השקיות נקרעו והדברים התפזרו על הרצפה. לא אספתי אותם ובמשך ימים הסתובבתי עם אותם בגדים מסריחים".
איפה אמא שלך היתה באותו הזמן?
"לא היינו בקשר באותה תקופה, אבל הוא התקשר לעדכן אותה שהוא זרק אותי מהבית. כשהיא שאלה אותו למה הוא עשה את זה, הוא אמר לה שזה הזמן לנער אותי, כי אם זה לא יקרה עכשיו – בצבא אני אשב בכלא. אמא סיפרה לי על המשפט הזה, והוא נחקק בי".
במקום להגשים את נבואות הזעם של אביה, הצבא הפך למקום שבו אדם החלה במסעה כלפי מעלה. "לאורך כל הדרך שלי בצבא חשבתי עליו. שאני אשב בכלא? לא רק שזה לא יקרה, אני גם אגיע לשמיים", היא מספרת בלהט. אחרי שסיימה את התיכון בלי בגרות וסיימה שנת שירות יחד עם חבריה לקיבוץ, האפשרויות שעמדו בפניה בבקו"ם היו דלות.
"כשקצין המיון הסביר לי שפקל"שית זה פקידת לשכה, דמיינתי את עצמי מכינה קפה כל היום ולא הפסקתי לבכות", היא נזכרת. היא הפנתה את כל האנרגיות שלה כדי להיהפך לקצינה, והצטיינה בכל שלב ושלב בדרך. על מגרש המסדרים, בטקס קבלת דרגות הקצונה, הגיעה גם סגירת המעגל המיוחלת עם אבא. "במשך שנים הוא שלח לי מכתבים וקנה לי מתנות, אבל סירבתי בתוקף להיות איתו בקשר, הייתי פגועה עד עמקי נשמתי. לטקס הוא הגיע למרות שלא הזמנתי אותו. הוא הביא איתו שיר שכתב לי ומסגר אותו, שמלווה אותי עד היום לכל מקום. זה אות הניצחון שלי. היום היחסים עם אבא שלי מדהימים ואמא שלי היא החברה הכי טובה שלי. אני יודעת שהם רק רצו בטובתי כל השנים".
צמרמורת בדובר צה"ל וגעגועים לשאול מופז
כשאדם מתארת את הדרך שעשתה משירות בתור קצינת חימוש לצמרת עולם הדוברות הישראלי, קשה שלא להתפעל מהנחישות והעקשנות שלה. כשהיא החליטה שהיא רוצה לעבור מחיל החימוש לדובר צה"ל היא נדנדה לגורמים בדובר צה"ל במשך חודשים. "עוד לפני הגיוס כתבתי לצבא שאני רוצה להגיע לדובר צה"ל או לגלי צה"ל. זה היה מכתב מאוד מנומק, שאף אחד כנראה לא קרא. כשהצלחתי להגיע לראיון בדובר צה"ל ישבתי והמתנתי בערך עשרים דקות בחוץ, הרחשים שם בלשכה עשו לי צמרמורת בגוף. אבי בניהו (דובר צה"ל שהחליף בתפקיד את מירי רגב) היה האיש שפתח לי את הדלת ונתן לי את ההזדמנות הראשונה בחיי. הוא זיהה בי את הדברים שכל כך קיוויתי שמישהו יזהה".
בהמשך עבדה אדם שנה וחצי בלשכה של שאול מופז. זה היה אחרי שמפלגת קדימה קרסה. "אני חושבת שזה הפסד מאוד גדול של כולנו, כחברה, שהבן אדם הזה לא נמצא היום במוקד קבלת ההחלטות", היא אומרת בלי טיפת ציניות, "הוא לא פוליטיקאי, אבל במובן הכי טוב של המילה. הוא ישר כמו פלס".
ערב אחד צפתה אדם בתוכנית "פנים אמיתיות" עם אמנון לוי, ונדלקה. לא על אמנון לוי, אלא על מירי רגב שהתראיינה שם ארוכות. היא היתה אז עדיין בלשכה של מופז, אבל משהו במירי רגב לא הרפה ממנה. "ניסיתי להגיע אליה דרך כל מי שחשבתי שיכול לעזור לי: אנשים שהכרתי מדובר צה״ל, בניהו, מופז, השכנה שלי (צוחקת), כל מי שרק יכול היה להמליץ עלי".
היא בכלל חיפשה דוברת?
"לא, אבל גיששתי בעצמי והבנתי שאין לה מישהו קבוע, היא היתה 'בין דוברים'. סימסתי לה ישירות, בלי לראות בעיניים, והיא התעלמה ממני ומכל רשימת הממליצים המרשימה שהבאתי. בסוף הצלחתי להגיע לחבר משותף ואמרתי לו: 'אתה חייב להביא אותי למצב שיש לי שיחה של עשר דקות איתה'. הוא עשה מאמץ, נפגשנו בבית קפה, ולפי המחברות שהיא הגיעה איתן הבנתי שהיא כבר ראתה כמה אנשים לפני. אני מתחילה ומספרת לה על עצמי, ורואה שהיא לא מתרשמת. אחרי כמה דקות היא קוטעת אותי ואומרת לי: 'מעיין, את מאוד מרשימה אבל את צעירה מדי לתפקיד'".
מה שקרה אחר כך, ספק אם קרה אי פעם למירי רגב. "התחלתי לפתוח עליה", אומרת אדם, "אבל לא במאה קמ"ש, אלא ב-300 קמ"ש, והסברתי לה בדיוק למה היא טועה. אני לא זוכרת את המילים המדויקות, אבל ניסיתי למכור לה שאני הדבר הכי טוב שקרה לה".
וזה קנה אותה?
"היא שתקה, היתה קצת בהלם, ואז אמרה שהיא שמחה לשמוע את מה שאמרתי, אבל שם בערך זה נגמר. יצאתי מהראיון בהרגשה שהתפקיד לא שלי. כמה חודשים אחר כך הייתי בקולנוע, ופתאום אני רואה על המסך של הטלפון שיחה ממירי רגב. הלב שלי היה על 180 קמ"ש. אני עונה לה בשקט כזה, מורידה את הראש: 'מה נשמע מירי?', והיא אומרת לי שהתקבלתי".
ועכשיו, כשזה מאחוריך, מה התחנה הבאה?
"אני לא יודעת כרגע בדיוק. אבל ברור לי שהאלמנט שיצר אצלי סיפוק ותחושת משמעות, בעבודה הזאת ובאלה שקדמו לה, זאת יכולת ההשפעה. ואם אני ממפה את מוקדי ההשפעה בישראל וצריכה לבחור את השניים הבולטים ביותר, אלה הפוליטיקה והתקשורת, שיכולה לייצר סדר יום ולנווט את כל מה שקורה בחברה הישראלית. יש לי מחשבות וסקרנות בתחום התקשורת, אני חושבת שתחקיר עיתונאי יכול לחולל שינוי".
תגידי, את חושבת שמירי תהיה בסוף ראשת ממשלה?
"היא קורצה מהחומרים שמהם עשויים ראשי ממשלה".