כמו חתול זללן מול שק אוכל ענקי אנחנו מתייצבים מדי שנה מול "בית הקלפים" של נטפליקס: חברת הכבלים שופכת אל הטלוויזיה שלנו את כל הפרקים, ואנחנו מתנפלים עליהם בגרגרנות, ואז מסתובבים עם בטן נפוחה ומבט זגוגי. כך שכל השיחות מכל הכיוונים מדלגות בין פרנק לקלייר, בין ג'קי לרמי, בין דאג לקונוויי. ובין הדילוגים התחוורה גם עובדה מעניינת – גברים מתפלאים שנשים לא מזדהות עם קלייר או מעריצות אותה, כי הרי היא "אישה חזקה" (המירכאות מסמנות צירוף מילים רדוד ושנוא). ובכן, בואו נעשה רגע סדר.
בתור התחלה, למרות העובדה שקלייר יפה ואצילית באופן ברבורי בלתי נתפס ומהפנט, ולמרות שהיא לא יורדת מהסטילטו שלה לרגע, גם אם היא רק חותכת חסה במטבח או נשכבת לנמנם על הספה, היותה אישה היא אחד הפרטים הפחות חשובים בדמותה. מעל הכל היא פוליטיקאית, במובן האופורטוניסטי ביותר של המילה, נבלה מנוולת, מניפולטיבית, חסרת גרגיר מוסר או אמפתיה, תאבת כוח ושיכורת ניצחונות. אחת שתנצל כל אדם וסיטואציה כדי לצבור הון פוליטי, מהשתלה שעובר בעלה ועד אם גוססת מסרטן. בדיוק כמו פרנק ואפילו באותן שיטות. במובנים מסוימים היא אפילו אכזרית יותר ממנו. היא אמנם לא רצחה אף אחד במו ידיה, כמוהו, אבל כל האפשרויות פתוחות ואף אחד לא יהיה בהלם אם זה יקרה.
חוסר הכנות שלה כל כך משווע, עד שאנחנו אפילו לא קונים את "רגעי השבירה" שלה (המירכאות מסמנות סצנות שבהן היא מתיישבת על איזושהי מדרגה כשהיא לבד ופורצת בבכי). כלומר, הרסת עכשיו חיים של בנאדם/אמא שלך מתה, דמעה פוגשת מדרגה לא תהפוך אותך לפגיעה ושברירית. והסצנה המגוחכת בעונה – כשפרנק שואל את ייטס אם הוא מצחיק אותה, והוא אומר שכן. קאם און, האישה לא חייכה מאז עונה 1 פרק 1. בואו נהיה אמיתיים.
אז לא, עם כל הכבוד לחצאיות העיפרון, נשים לא אמורות להזדהות עם קלייר, או עם אף "אישה חזקה" אחרת בסדרה: לא עם קתרין דורנט, מזכירת המדינה המכסת"חת, לא עם לי-אן הפונקציונלית, לא עם ג'קי שארפ (טוב ג'קי קצת חמודה לפעמים), וזה בטח לא הופך אותן פחות פמיניסטיות. כי לא רק שכוחניות דורסנית אינה אמורה להיות תכונה מוערכת, אלא שדמותן של נשים על המסך שמוצגות כך נוטה להצטמצם לתכונה זו בלבד, בשונה מהגברים הדומיננטיים, שיכולים לשלב עוד אי אלו סממני אופי, חוש הומור למשל.
יש הבדלים כמובן בין "הנשים החזקות" מזן הקלייר, כמו פטי יוז (גלן קלוז) ב"דמג'ז" או סטלה גיבסון (ג'יליאן אנדרסן) ב"The Fall". בעוד קלייר ופטי הן נצלניות ציניות קרות ומחושבות כלפי כל בני האדם, בלי הבדלי דת, גזע וג'נדר, סטלה דווקא מגנה על בנות מינה. היא אמנם תדרוך עם הסטילטו שלה על מי שינסה להפריע, אבל מתחת לפני הקרח ולקול הלחשני יש הזדהות עמוקה עם הקורבן, מיניות ומודעות נשית. ועדיין, כדי לשחק במגרש הגברי את צריכה לשחק כמו גבר, ולפחות בטלוויזיה, המשחק הזה מצריך כל כך הרבה אנרגיה, שהוא לא משאיר מקום לשום דבר אחר.
זה לא חייב להיות ככה, כמובן. בצד אחר של המסך מופיעה דמות נשית שהרבה יותר מובן וחשוב ואנושי להעריץ. ד"ר ג'ואן ווטסון (לוסי לו) ב"אלמנטרי" (הלא מספיק מוערכת) מספקת מודל די מושלם לאישה חזקה באמת. היא מבריקה (מנתחת לשעבר, בלשית חדה בהווה), היא חזקה (פיזית ונפשית), היא מוסרית, היא כנה, היא סקסית, היא קולית והיא מצחיקה. אבל חשוב מכל אלה, היא לא מוותרת על התכונות "הנשיות" כאילו הן נחותות יותר. היא משתפת, אמפתית, מבחינה בדקויות, מקשיבה לרגשות שלה ושל אחרים, ולא רואה בהם תחליף זול להיגיון שאין בו ערך אמיתי. והיא לא עושה מכל אלה עניין. היא לא צריכה להצדיק את עצמה ואת הנשיות שלה, היא לוקחת הכל כמובן מאליו. וזה, רבותי ורבותי, הרבה יותר פמיניסטי, הסטילטו הוא רק בונוס.
