אחרי חודשים של ריחוק חברתי ומגבלות התקהלות, ורד ואסף (שמות בדויים) הרגישו שהם לא יכולים יותר. בני הזוג מצפון הארץ, באמצע שנות ה-40 לחייהם, החליטו לחזור לסוג הבילוי המועדף עליהם בשנה וחצי האחרונות: מסיבות של חילופי זוגות. "נחנקנו", אומרת ורד. "היו חברים בקהילה של הסווינגרים שהמשיכו עם המסיבות גם בסגר ולאורך כל הקורונה, אבל אנחנו הקפדנו עד שנשברנו. בעלי עוד יצא לעבודה כל יום, אבל אני הייתי עם הילדים בבית והשתגעתי לגמרי. הייתי צמאה לקשר בוגר. בסוף חברנו לכמה אנשים שלא יכלו לשאת יותר את הבידוד וחזרנו לעשות מסיבות".
אתם לא חוששים מהקורונה?
"אם לומר את האמת, הגישה שלי היום היא שמתישהו ניחשף ונידבק, אז לפחות שנהנה מהתהליך".
ורד מדברת מכמעט-ניסיון. בתחילת חודש יולי עברה בין קבוצות הווטסאפ השונות של הסווינגרים בישראל הודעה מדאיגה: "זוגות יקרים, קיבלתי מידע ודאי מזוג שהולך למסיבות ונמצא חיובי לקורונה בגלל משתתפת שהייתה באחת המסיבות בשבועיים האחרונים (כנראה שזו לא פעם ראשונה שהיא מגיעה למסיבות ופעילה בהן). מציע שתפנו במיידי למארגנים של המסיבות/ מועדונים ותדרשו מהם מידע בנושא היות ולהם ידוע במי מדובר, מתי ואיפה היא הייתה. בריאות איתנה לכולם. הישמרו על נפשכם". את ההודעה שלח אחד המארגנים.
"הייתה מישהי שהדביקה כמעט 30 איש שהיו במסיבה", מספר אורן, תושב מרכז הארץ, נשוי וסווינגר באמצע שנות ה-40 לחייו. "למזלנו אשתי ואני עברנו עוד קודם למסיבות סקס בזום - אנחנו חבורה מגובשת שחוגגת ימי הולדת, יוצאת לטיולי שבת עם הילדים, וכולנו נכנסו לזה. מתחברים למסך הגדול בבית, מתחילים בריקודים ודרינקים, ולאט לאט האווירה הופכת לחושנית. זה נגמר כמו סרט כחול, עם מלא חלונות פתוחים. אין מה לעשות, המציאות הזאת נגעה בכל העולם וגם בנו".
גם ורד ואסף ניסו את מסיבות הזום. "זה פתטי", אומרת ורד. "כל אחד רוקד בחדר השינה שלו מול המצלמה. אחרי חצי שעה הייתי פורשת עד שחזרנו למסיבות בשר ודם".
ותראי מה קרה, 30 חולי קורונה. זה חסר אחריות, לא?
"במסיבות שלנו מודדים חום בכניסה ואנחנו דורשים מסיכות, אבל אותה אישה הייתה א-סימפטומטית מרגע שגילו שהיא חולה ועד הרגע שהבריאה, כך שלא הייתה שום דרך לדעת. אחר כך היו דיונים בינינו, אבל בסופו של דבר כולנו בני אדם ומבינים שהווירוס לא עושה חשבון את מי להדביק. מי שמגיע למסיבות יודע במה הוא מסתכן, ובכלל, כל העסק הזה הוא יד הגורל. זה יכול להגיע מכל מקום. בכל מקרה, לא יכולתי להמשיך לחיות ככה בלי לאבד את זה".
מזון לנפש, אוכל לילדים
המרואיינים בכתבה שלפניכם, נציגים לא רשמיים של סצנת המסיבות המחתרתית שמתקיימת בישראל בניגוד להנחיות משרד הבריאות – חלקן בעלות אופי מיני מובהק, אחרות לגמרי לא - יודעים שהם עושים דבר אסור. מודעים להוראות, מבינים שהם מפרים אותן תוך סיכון לא מבוטל להם ולאחרים, ורק מקווים שהם נוקטים אמצעי זהירות מספיקים.
מיכאל קורדובה ממועדון "גגרין" (בתמונה עם שותפתו אנה וולצ'וק): "הקהל שלי צמא למסיבות, פונים אליי עם המון בקשות, ואני לא עושה. אבל יש עשרות מסיבות לא חוקיות מדי סוף שבוע, וזה מחרפן אותי"
כששואלים אותם למה להסתכן ולסכן בקורונה, חלקם מבקשים להזכיר מה קרה בחודשים האחרונים במדינה: שר הבריאות יולי אדלשטיין חגג את יום הולדתה של אשתו במסיבה עם עשרות אורחים ביום שבו הוא עצמו הודיע על הגבלות ההתקהלות החדשות. הסגן של אדלשטיין, יואב קיש, גמע קילומטרים על הליכון בחדר הכושר של משכן הכנסת שעות ספורות לאחר שהממשלה הורתה לסגור אותם לאלתר. הנשיא ריבלין אירח את בתו ואת ילדיה בליל הסדר שבו כולנו הצטווינו לחגוג בלי המשפחות. אלפי חסידים, מאות מהם בלי מסיכות, באו לחגוג את חתונת הנכד של האדמו"ר מבעלז בחלל סגור כשבכירי המשטרה במחוז ירושלים יודעים על האירוע ומעלימים עין מהפרת ההנחיות. אם זה מה שהולך, הם אומרים, מה רוצים מאיתנו?
על הרקע הזה, בתוך גל שני שמצליח יותר להרגיז את הציבור מאשר להפחיד אותו, קל יותר להבין את קבוצת הווסטאפ הסודית שבה מתארגנת בחודשיים האחרונים מדי יום שישי מסיבה במקום מסתור בתל אביב. הנה נוסח ההזמנה שפורסמה בה לפני מספר שבועות, שעות לפני תחילת המסיבה: "היי חברים, עוד מעט נפגשים. תזכורת: הכניסה היא מ(רחוב), דלת עם אינטרקום. אם יש חום/ שיעול/ חולשה, גלו בגרות וותרו. יהיו עוד. האירוע חורג מן התקנות המותרות בזמן הזה, כל אחת לוקחת אחריות עצמית. תביאו איתכן מסיכות".
זה לא קורה רק בתל אביב. מסיבות מחתרתיות נערכות כעת בטבע, בבניינים נטושים ובמרתפים אפלים, בתל אביב ובירושלים. את חלקן מגלה המשטרה ואת חלקן לא. יש מארגנים שמדברים במונחים של "מה שמותר לחרדים מותר גם לנו", בעוד שאחרים מדברים על לחץ – נפשי, כלכלי או שילוב של השניים – שגרם להם להגיד, יהיה מה שיהיה. ויש גם סוג שלישי של מארגנים: אלה שפשוט מתפוצצים מכעס.
"כשהתחילה מחאת התרבות, לבוא למסיבות האלה הפך להיות חלק מהבעת אי הפחד, כי אנשים שבאים למחאה בבלפור - מכבים אותם. הם מרגישים התעלמות מוחלטת, והמסיבות הן אקט של העלאת המורל"
"נעשו החלטות כלכליות מזעזעות, עצמאים שנזרקו מתחת לגלגלים, אנשים שעפו לחל"תים. יש פה התפרקות סופית של האמון במנהיגות, זה נתק שלא היה כמותו בין פוליטיקאים שמרחפים בספירה אחרת ואנשים שמתמוטטים", אומר אילן (שם בדוי), אחד המארגנים של מסיבות האנדרגראונד בתל אביב. "התרבות וחיי הלילה הם המים שלנו, וסגרו לנו אותם בזמן שיש מגזרים ואנשים שמותר להם הכל. אז מצד אחד יש את צרכני חיי הלילה, ומצד שני אלפי אנשים שעובדים בזה ושאיבדו את הפרנסה שלהם ויש להם משפחות להאכיל. המסיבות שלנו נותנות מעט פרנסה ושמחה לאנשים. היינו מעדיפים לא לעשות את זה, אבל אין לנו ברירה. יש פה אנשים שחייבים להביא אוכל הביתה. אנחנו מזהירים ומבקשים מהאנשים למדוד חום לפני שהם מגיעים, לבוא עם מסיכות. בסופו של דבר אף אחד לא רוצה להידבק או להדביק".
אפשר להתווכח עם הטקטיקה של אילן, אבל לא עם המציאות שאיתה מתמודדים מי שחיי הלילה הם מטה לחמם. בכתבה לא נחשוף את שמותיהם האמיתיים של המשתתפים או המארגנים ולא את מיקום המסיבות, כדי לא לפגוע במקור הפרנסה הזעום הזה של אנשים שאיבדו הכל ואין מי שדואג להם.
נתחיל מבלפור ונתגלגל
באמצע שנות ה-90, ימי הפיגועים הקשים ברחובות ובאוטובוסים, התחילו מסיבות הרייב בירושלים. חניונים ומוסכים, מבנים ובתי מלון נטושים שימשו מועדונים לעת מצוא. אחר כך עברו הרוקדים והמארגנים לתל אביב, עד שההגדרה החמקמקה מלכתחילה של רייב – מסיבת ענק ספונטנית אבל גם סגנון מוזיקלי, תנועה חברתית אבל גם סביבה טולרנטית לשימוש בסמים - נעלמה כמעט לגמרי. עכשיו, עם הופעת הקורונה ומשמרות המחאה בבלפור, חיי הלילה של ירושלים והסצנה המחתרתית שלהם מאפילים אפילו על מה שקורה בתל אביב. אומרים שגם הרייבים חזרו.
"אני זוכר בתחילת מסיבת רייב מטורפת בכיכר פריז בשנת 2000, התנחלנו כמה ימים בבניין נטוש והיה מדהים", נזכר דוד, די.ג'יי ירושלמי. "עכשיו אני מרגיש שזה חוזר, והקהל הטרוגני, מכל הגילים. גייז, ערסים, תל אביבים, והאווירה מדהימה. זה כמו בהפגנות בבלפור: אף אחד לא דוחף, אם מישהו דורך עליך הוא ישר מבקש סליחה. אולי זה הרעב למשהו שלא קורה ולסוג של קהילתיות ואחווה כשעושים ביחד משהו אסור. הקטע המחתרתי מוסיף לאווירה ולאנרגיה של האנשים".
לא תמצאו הזמנות למסיבות הללו בפייסבוק או באינסטגרם. אם כבר אז בטלגרם, בקבוצות סודיות שתצורפו אליהן רק באישור המנהלים. לעתים תתקבל התראה על המסיבה או על המיקום שעתיים לפני שתתחיל. חלק מהאירועים מתארגנים בספונטניות, כמו רייב אמיתי, והשמועות עוברות מפה לאוזן.
"בירושלים יש אנרגיה מטורפת. גם כשהיו דקירות, עדיין קרו כאן דברים. הירושלמים לא מתרגשים ממצבי חירום ויודעים שדווקא זה הזמן שאנשים חייבים שחרור מהלחץ", אומר זיו, מפיק ואיש חיי לילה ירושלמי, אחד המארגנים של המסיבות הסודיות. "יש לנו דרכים לפעול בלי שאף אחד יעלה עלינו, יש לנו מקום שאי אפשר למצוא".
"היינו מעדיפים לא לעשות את זה, אבל אין לנו ברירה. יש פה אנשים שחייבים להביא אוכל הביתה. אנחנו מזהירים ומבקשים מהאנשים למדוד חום לפני שהם מגיעים, לבוא עם מסיכות"
מה המוטיבציה לקיים אירוע בניגוד לחוק?
"היה שלב שאמנים התחילו לגווע. חייבים לנגן, לחיות, להרקיד. זה בשביל הנפש, החמצן שלנו. הגיעו די.ג'יים מתל אביב ומהדרום והכל עבר חלק, אף אחד לא ידע מה אנחנו עושים, הכל במחתרתיות אחושילינג. ואז התחילה מחאת התרבות, ולבוא למסיבות האלה הפך להיות חלק מהבעת אי הפחד, כי אנשים שבאים למחאה בבלפור - מכבים אותם. הם מרגישים התעלמות מוחלטת, והמסיבות שלנו הן אקט של העלאת המורל".
אתה מאשר את השמועות על שובו של הרייב?
"כן, התחלנו לעשות רייבים. כשהמחאה התחילה הפצנו שמועה שיש רייב וזה עבר בשיטות מיליטנטיות - מאיפה נכנסים ומאיפה יוצאים, בלי פרסום, רק מפה לאוזן".
מגבלות ההתקהלות מדברות על תקרה של 30 אנשים אפילו בשטח פתוח. כמה מבלים יצא לכם להרקיד?
"הייתה מסיבה של 100 איש, והרגשנו רע עם זה כי קורונה. אנחנו בעד לחיות ולהיות חופשיים, אבל לא בעד הרס והדבקות ומוות".
איזה קהל מגיע?
"הרבה ירושלמים, אבל היו מסיבות של די.ג'יים מתל אביב שהגיעו מכל הארץ. זה קהל מגוון, והוא גם מתנהג אחרת לגמרי ממסיבות בזמנים רגילים. הוא הרבה פחות צרכני, יותר שותף. אנשים מבינים שמי שעושה את זה, לא עושה את זה בשביל רווח כלכלי. שיש כאן מצד אחד צורך אנושי לרקוד, ומצד שני די.ג'יי שסופסוף מרוויח קצת כסף. הם יודעים שהסיכון של לארגן דבר כזה הוא לא פרופורציונלי לרווח".
ניר, אחד ממארגני המסיבות, מדבר על סולידריות נדירה בין הבירה ובירת התרבות. "החבר'ה התל אביבים מאוד עוזרים לנו הירושלמים להמשיך בתנאים החדשים האלה. חיי הלילה כאן דעכו בשנים האחרונות, אבל עם הקורונה והמחאה קם פה דור חדש, חבר'ה צעירים בני 20 וקצת שמרימים אחלה אנדרגראונד. העיר התחילה לחיות".
אתה לא חושש מהמשטרה ומהמגפה?
"אנחנו עושים את זה במקום מאוד מוחבא ואין סיכוי שימצאו אותנו, עובדה שזה לא קרה עדיין. לגבי הקורונה, הקהל שלנו מאוד אחראי. במיוחד הצעירים. הרבה פעמים התקשרו לבטל כי לא הרגישו טוב. וברצינות, אנחנו רואים איך המנהיגים שלנו מתנהלים עם הנהלים והתקנות ואיזו דוגמה הם משמשים. למה להם מותר ולנו לא?".
מי אמר מדגרות קורונה
הנהגת המדינה בכלל ובנימין נתניהו בפרט עולים שוב ושוב בשיחות עם המארגנים. "ביבי היה לחיץ פוליטית ונכנע לחרדים, התיר להם דברים בגלל שיקולים פוליטיים. אנשים רואים שיש חוסר דוגמה אישית וזלזול בכל הנהלים, מראש הממשלה ומטה", אומר אילן ממסיבות המחתרת בתל אביב על אותה תחושה של איפה ואיפה שלשיטתו מדרבנת את המארגנים ואת הבליינים.
נתניהו היה זה שכינה את המפגינים בבלפור "מפיצי מחלות" (השר לביטחון פנים, אמיר אוחנה, שדרג את זה ל"מדגרות קורונה"), אלא שהפגנות שנערכות באוויר הפתוח נמצאות בתחתית הרשימה של מוקדי ההידבקות. גם מחקר שנערך בארה"ב במהלך מחאת "Black Lives Matter" לא זיהה עלייה בשיעור התחלואה בקורונה. מסיבות בחללים סגורים, לעומת זאת – על אחת כמה וכמה בהשתתפות מפגינים מבלפור – נראות כאילו נולדו להצדיק את הרטוריקה של ראש הממשלה. הנה, הם באמת מפיצים מחלות!
גדי (שם בדוי), תושב חיפה: "המסיבות זה דבר זה מאוד לא חוקי, וזה מה שאני אוהב לעשות, כי מדינת ישראל זה מנגנון של העברת כספים מהקו הירוק ומבעלי העסקים הקטנים. להתנחלויות ולחרדים אני מעדיף לשלם כמה שפחות"
דווקא אדם שלא משתתף במשחק המחתרתי - מיכאל קורדובה, אחד הבעלים של המועדון "גגרין" בתל אביב שעומד סגור כבר חודשים – מבין היטב למה חלק מהקולגות שלו לא עומדים בפיתוי ולמה הבליינים רוצים לקחת את הסיכון. "במקום לעשות ממש מסיבה, הרבה מקומות הולכים על הגבול הדק בין מסיבה לבר. יש להם נאצ'וס בתפריט, אז הם פתוחים כמסעדה, ואם אנשים רוקדים ובא פקח אז הם מפסיקים לרקוד. זה אבסורד. אנשים לא יפסיקו לרקוד והם רוקדים בכל מקום, אין טעם לעצור את זה".
אתה חשבת לעשות מסיבה לא חוקית?
"זה עבר לי בראש. אנחנו מנסים ללכת עם החוק, אבל כרגע לא נותנים לנו אפשרות לחיות עם המענקים והשטויות. אין לנו שום סיכוי לשרוד אם זה יימשך, והקהל שלי צמא למסיבות. פונים אליי עם המון בקשות, אבל אני לא עושה. אנחנו רוצים להפוך את 'גגרין' למסעדה, כי מסעדות מותר לפתוח, אז אנחנו בונים לבד את השולחנות. עובדים בלילה כדי לחסוך על מזגן. אנחנו ישנים במשמרות במועדון כי אין כסף לביטוח וצריך לשמור על המקום, הרי המשטרה לא תשמור עלינו. הבליינים אוספים כסף, יש לנו עובדים שהגיעו לפת לחם ותורמים להם לאוכל. אני חושב שאם לא התמיכה של הבליינים שלנו, מזמן לא היינו שורדים".
אז למה אתה לא מצטרף לגל המחתרתי?
"אנחנו פעילים מאוד במחאה, השותפה שלי אנה וולצ'וק שבתה רעב תשעה ימים, אני יודע שמסתכלים עליי בעשר עיניים. אבל יש עשרות מסיבות לא חוקיות מדי סוף שבוע וזה מחרפן אותי, כי אני אמור להיות האופציה החוקית שיכולה לשמור על האנשים, להתחייב על מדידת חום. יש פה תקרה של שמונה מטר, זה לא מקום תת קרקעי חנוק בלי אוורור. מדרדרים אותי למוות כלכלי או למשהו לא חוקי".
אתה גורם לזה להישמע כמו מדיניות מכוונת.
"אנשים מבינים שמנצלים את הקורונה לפגוע בתרבות. הכי בקונספירציה אני יכול להגיד שכל דיקטטור טוב יודע שהוא צריך לחסל את ההתנגדות, וזה קודם כל עולם התרבות".
אין בעיה, יש נוהל פקח
גדי, תושב חיפה ואיש חיי הלילה הצנועים למדי של העיר, מצא את עצמו עושה מסיבות במשרד ריק בבניין שומם. בניגוד למרואיינים האחרים, הוא אוהב את הפוזיציה של מפר חוק. "פעמיים הגיעה המשטרה ועצרה את הכל. הבטיחו קנס, אבל בינתיים לא קיבלתי כלום. עכשיו אני מריץ מסיבות בסופי השבוע במקום אחר עם קודן בכניסה והמון פאבים מסביב, כך שאפשר להרעיש. אני מבקש מכולם לשים את הטלפונים על מצב טיסה ודורש שמי שמרגיש לא טוב לא יגיע, אני מאוד סומך על החבר'ה שלנו. אלה לא מסיבות גדולות, 30-40 איש. אני מוכר אלכוהול, רוצה להתחיל לעשות ערבי קריוקי ומכירת יד שנייה. בימי חמישי יש די.ג'יי. אלה לא באמת חיי לילה זוהרים, הם מאוד דלים בחיפה באופן כללי ועכשיו יותר. זה קטן ומחתרתי ומאוד לא חוקי, וזה מה שאני אוהב לעשות, כי מדינת ישראל זה מנגנון של העברת כספים מהקו הירוק ומבעלי העסקים הקטנים. להתנחלויות ולחרדים אני מעדיף לשלם כמה שפחות".
זה עוזר לך כלכלית?
"זה מדשדש, אבל אני גם לא צריך יותר מדי. בשישי האחרון עשיתי 1,200 שקל ברוטו".
גדי הוא לא המארגן היחיד שנתקל במאמצי אכיפה, אבל במסיבות האסורות מוצאים דרכים להתמודד עם השוטרים והפקחים. לפני כחודש, באחד המבנים על חוף תל אביב-יפו, התכנסו לרקוד כ-150 איש. עלות הכניסה 50 שקל, דרינק ראשון חינם. לפני שהמסיבה התחילה באמת, המארגנים ביקשו מהנוכחים לתרגל נוהל פקח. "הדי.ג'י מנגן, רוקדים, ואז יש התראת פקח. המוזיקה נעצרת מיד, כולנו נעמדים ושמים מסיכות", אומר ירון, שבילה לא מעט במסיבות מחתרתיות. "עשינו את זה כמה פעמים עד שהמסיבה התחילה, ואז הפקחים הגיעו באמת. הם דווקא היו בסדר, אמרו שלא יסגרו אותנו, אבל שניכנס פנימה כדי שלא יראו אותנו האנשים בים".
איך הייתה המסיבה?
"בסופו של דבר זה היה כישלון, כי מסיבות בימי קורונה זה סוג של פור פליי שלא מגיע לשום מקום. אתה מתחיל את המוזיקה ואחרי 20 דקות נאלץ להפסיק ואז שוב מתחיל ושוב מפסיק, לא נבנה שום דבר. זה מאוד מבאס, הרי כשאתה בשוונג של המוזיקה אתה רוצה את השחרור, מה גם שיש הגבלה על כמות האנשים וזה תמיד פחות מגניב. הכל נעשה הרבה יותר מאופק, וזה לא תורם לאווירה של מסיבה".
דוד, הדי.ג'יי מירושלים, מספר על מרתף סודי עם נוהל פקח משלו. "תקלטתי שם לא מזמן. צריך לדפוק בדלת ומישהו פותח ואומר לך שהמקום סגור, אלא אם כן את אומרת לו סיסמה. ההנחיה היא שאם באה משטרה, מיד מדליקים את האור ושמים מסיכות, והאירוע הוא שיחה על 'חיי התרבות לאן' או משהו כזה".
היום נבכה, מחר נרקוד
חוקי או לא, הצורך בפורקן מוכר היטב לחתומה מעלה. לפני חמישה חודשים מתה אמי בדיוק כשישראל נכנסה לסגר. הרחובות עמדו שוממים מאדם, בתי העסק נסגרו, מוסדות התרבות נעלו את שעריהם, חיי הלילה נדמו והלב שלי כאב. שבוע לאחר מותה, על מרפסת הדירה של הוריי, נזכרתי בגבר צועני שפגשתי לפני שנים. הוא סיפר שבתרבות שלו, כשקוברים אדם מכסים את הקבר במלט כדי לבוא למחרת ולרקוד עליו.
אני חושבת שהבנתי את המנהג הזה גם אז, אבל השנה חוויתי על בשרי את היופי ואת ההיגיון שבו, כי כל מה שרציתי היה לעמוד מתחת למפל הזיכרונות שלי מאמא כשאני מוקפת אנשים רוקדים במועדון "הבלוק", המקום שבו מצאתי את עצמי לא פעם ברגעים של כאב ושיצאתי ממנו כמעט תמיד בהתרוממות רוח.
נכון, המסיבות האסורות לא אמורות להתקיים. ונכון, הן מהוות סיכון. אבל צריך להיות אטום כמו המסך שנפרש מול מעון ראש הממשלה כדי לא להבין למה בתנאים הנוכחיים יש מי שפשוט זקוק להן.