להיכנס לבית של גילה אלמגור זה כמו ליפול פתאום לתוך סדק בזמן. הקירות מכוסים ציורים מקוריים של יוסל ברגנר, את רהיטי העץ הכבדים מכסים רקמות תחרה ופסלוני זכוכית, ומאחורי ויטרינת ענק מוצגות בובות עתיקות של תיאטרון פאנץ' וג'ודי וקומדיה דל'ארטה. בפתח הסלון ניצב שולחן מואר בנברשת זכוכית, עם כד פרחים ותמונות משפחתיות, ומצדדיו שני כיסאות קטיפה ריקים ("הבאתי אותם מהמשרד של יענקל'ה", אומרת אלמגור). עליהם מונחות תעודות כבוד שקיבל הבמאי-מפיק-אמרגן-מנהל יעקב אגמון, אהובה המנוח.

גילה, זה נראה קצת כמו פינת זיכרון.
"באמת?", היא מקמטת את המצח ומתקרבת להתבונן. "לא שמתי לב. דווקא היה לי חשוב שהבית לא ייראה כמו פינת זיכרון ליענקל'ה, אבל הוא באמת בכל פינה בבית".

גילה אלמגור (צילום: ערן לוי)
עיצוב בגדים: אביעד אריק הרמן | תכשיטים: אוסף פרטי|צילום: ערן לוי

הוא נוכח גם בכל פינה בריאיון. מגיח מכל סיפור ואנקדוטה, חי ומסעיר. יענקל'ה היה ככה, אגמון היה ככה – לפעמים היא קוראת לו אגמון – וכל אזכור שוטף את פניה של אלמגור בעונג של היזכרות. לפני שלוש שנים הוא הלך ממנה, והיא עדיין לא התאוששה מהאובדן של מי שהיה החבר הכי טוב שלה, התיקון שלה. "אומרים שהזמן עושה את שלו, אבל הזמן לא עושה את שלו, זה שטויות". 

עדיין לא התגברת?
"זו בחירה. הנה צלצל אליי מישהו ואמר, 'תשמעי, יש לי חבר ישראלי לשעבר, מיליארדר, הוא מת עלייך ורוצה להיפגש איתך'. אמרתי, 'תסגור את הטלפון, אני סופרת עד שלוש'. הוא אמר לי, 'גילה, מה יש לך, הוא נאה, עשיר, נדיב, תורם...'. עניתי רק 'אחת, שתיים, שלוש'. לא רוצה. אני יודעת היום שאני עוד באבל".

עם איך שאת מדברת על יענקל'ה, לא פלא שגם למיליארדר חתיך אין סיכוי.
"בדיוק! ואני כל כך אסירת תודה. יענקל'ה היה מישהו שראה אותי ונשא אותי על כפיים והדביק את כל החלקים לאדם שלם. את יודעת, הוא אף פעם לא אמר 'תעשי לי קפה', אפילו לא פעם אחת. רצה קפה – הלך לעשות לעצמו. גם כשהרגיש רע הוא אף פעם לא אמר לי. פעם אחת הוא התעלף בבית, אמרתי לו 'מה איתך?', אמר לי, 'כבר שבועיים אני מרגיש לא טוב'. ובכלל לא ידעתי! הוא היה אומר, 'תטפלי רק בעצמך, אני אדאג לשאר'".

ועכשיו את מטפלת בעצמך.
"כשהוא הלך לעולמו החיים שלי נעצרו. הייתי מתחת לשמיכה, לא רציתי שידברו איתי עד שהבת שלי והנכדה אמרו, 'סבתא, די, את מוכרחה לצאת מזה'".

זו המלחמה הקשה מכולן 

גם את שבת 7 באוקטובר עברה אלמגור לבדה, בלי יענקל'ה ש"ידאג לשאר". "הייתי פה בבית, לבד, מפוחדת, כי אם זה קרה בעוטף עזה וביישובי הדרום אז עוד מעט זה פה. לא דאגתי לעצמי, חייתי מספיק, אין לי פחד מהמוות. אבל יש כאן עולם ומלואו! אנשים, נשים וילדים! יש לי נכדה שמתחתנת, בת עם ילד בן 15 שעומד ללכת לצבא, וכל החברים והמשפחה שלי בנירים...", היא נאנחת.

גילה אלמגור (צילום: ערן לוי)
עיצוב בגדים: אביעד אריק הרמן | תכשיטים: אוסף פרטי|צילום: ערן לוי

מלחמה זו בטח תקופה עוד יותר קשה להיות בה לבד.
"הכל ביחד זה נורא. אני כל הזמן אומרת לו (ליענקל'ה – ר"ר), 'תראה מה עשית, הסתדרת, תמיד ידעת מתי להסתלק. אתה יושב שם למעלה עם דני קרוון ודן קדר ואתם שותים וצוחקים עלינו פה למטה, כי החיים כל כך מחורבנים פה היום'. הוא לא היה עומד במה שקורה פה עכשיו".

לא? הרי שרדתם כל כך הרבה מלחמות.
"אני ילידת 1939, נולדתי לתוך מלחמת העולם. את כל המבצעים ופעולות התגמול חוויתי, את כל המלחמות. וזאת הקשה והנוראה מכולן".

משווים את המחדל למלחמת יום כיפור.
"מלחמת יום כיפור הייתה אסון אימים, קברו הרבה מתים. אחר כך הייתה כל הטחת ההאשמות, והדרג המדיני שיצא מוועדת אגרנט בלי אפילו פירור על הז'קט אחרי שהאשימו את הצבא. אבל מה שקרה פה עכשיו זה ששדדו אותנו, טרפו אותנו ביום אחד. הרוע בהתגלמותו. לא היה כזה".

עם ישראל יתגבר לדעתך?
"העם הזה יקום, אבל עם שינוי גדול. חייב להיות שינוי. כשתיגמר המלחמה – שכל מי שאשם ייקח אחריות. אחרת אין תקומה, אחרת אין סיכוי. הרי יש חוזה בין עם להנהגתו: ההנהגה חייבת לתת את כל הכלים לשמור על העם, והעם משלם את מסיו, ממלא את החוקים ומתנהג יפה. אני מאמינה שמגיעה לעם הזה התאוששות מהירה כמו שהוא יודע, הרי זה עם שמתעשת לאט-לאט. אנחנו אודים מוצלים משואה שלא הייתה כמוה, והנה יש לנו חתני פרס נובל, ויש הייטק שהוא חסר תקדים, ויש יוצרים ואומנים ויצירה".

את נשמעת מאוד אופטימית.
"אחרת אין סיבה לקום בבוקר".

גילה אלמגור (צילום: ערן לוי)
עיצוב בגדים: אביעד אריק הרמן | תכשיטים: אוסף פרטי|צילום: ערן לוי

עוד סיבה לקום בבוקר היא העבודה שלה. בגיל 84 היא עדיין מקפצת נון-סטופ על הבמה, "בלי זה אני לא מתפקדת". בצילומים שנערכו איתה בתיאטרון עבור הכתבה הזו היא נישקה את הבמה, סגולה למזל; גם את עדשת המצלמה היא נישקה בשם אותה סגולה.

בימים אלה מגלמת אלמגור את יפה ירקוני בהצגה "האמיני יום יבוא" (תיאטרון הבימה). אילי עלמני, עינת שרוף וגלית גיאת מגלמות גם הן את ירקוני בשלבים שונים בחייה במחזה שנכתב בהשראת סיפורה של "זמרת המלחמות". "תכתבי 'בהשראת'", מטעימה אלמגור, "שלא יבואו אנשים ויתחילו להגיד 'למה עשיתם ככה כשבעצם היה ככה'".

מה זה אומר לגלם את יפה ירקוני? את עושה חיקוי שלה?
"ממש לא", היא נעלבת. "אם היו אומרים לי 'תעשי חיקוי', הייתי אומרת, 'קחו את טוביה צפיר'. אבל זה לא מעניין אותי, סקרן אותי הבן אדם שמאחורי יפה ירקוני".

בכל זאת היה לה סגנון מאוד מסוים, קול מאוד מסוים.
"כן, הייתה לה את היציבה, החזקת הגוף. היא הייתה רקדנית, עבדה הרבה עם הידיים, והצוואר שלה היה כאילו על ספירלה. תמיד התפעלתי מהידיים שלה, מהאצבעות. אני לפעמים משתמשת בצבע הקול שלה, אבל זה לא חיקוי. לקחתי את היציבה הזקופה הזאת שלה, כי אני בחיים תמיד הייתי שלוכית".

את? שלוכית? דווקא את מוכרת בתור אישה זקופה, מלכותית, אסופה.
"כי זה היה חשוב לי. כשבאתי ללמוד בניו יורק, אחרי שכבר הייתי שחקנית עשר שנים, הייתי טום בוי. באתי מפנימיית הדסים, עבדתי שם בגינות נוי, לא ידעתי מה זה להתאפר, לא ידעתי ללבוש שמלה, כלום. אז הלכתי ללמוד בלט קלאסי, כדי לדעת איך להחזיק את הגוף שלי, איך לא להיות כפופה ולא לצלול לתוך השומנים שלי. בגיל 25 למדתי בלט עם ילדות בנות 6, הגעתי לשם והמזכירות אמרו, 'הנה השחקנית המשוגעת'. החלטתי גם שאני חייבת לשנות את הקול שלי, הייתי אישה קטנה עם קול צפצפה ושנאתי אותו. רציתי לשחק תפקידים של נשים גדולות, עם קול. אז למדתי פיתוח קול אצל מורה לקולות נמוכים, אפרו-אמריקאי ענק ששילמתי לו 100 דולר לשעה, משכנתה שלמה. אבל הקול הזה, הנמוך, הסדוק – הרווחתי אותו ביושר".

שינית את הקול שלך, את היציבה. שינית גם את שמך המקורי, גילה אלכסנדרוביץ'. בשביל להיות שחקנית הפכת למישהי אחרת.
"לא, התקרבתי לזו שרציתי להיות. זה היה חשוב לי, וכיוון שאני אמביציוזית פשוט עשיתי את זה".

אין מי שישמור עליי

במרכזה של "האמיני יום יבוא" עומדת פרשת הריאיון של ירקוני בגלי צה"ל ב-2002, ימי מבצע "חומת מגן". הזמרת בת ה-77 הביעה בחריפות את דעתה על מקרה שבו חייל צה"ל רשם מספרים על זרועותיהם של מבוקשים פלסטינים, וטענה שאסור לעם שעבר שואה לעשות דברים כאלה.

גילה אלמגור (צילום: ערן לוי)
עיצוב בגדים: אביעד אריק הרמן | תכשיטים: אוסף פרטי|צילום: ערן לוי

ההתבטאות של ירקוני עוררה סערה והופעל נוהל "סלב אומר משהו פוליטי" שכולנו מכירים: קריאות לחרם, ביטול הופעות, מכתבי נאצה וכינויי "בוגדת". "מפה התחיל החורבן של יפה ירקוני", אומרת אלמגור. "זה הרג אותה, ופה התחילה ההידרדרות שלה, פיזית ונפשית".

עד כדי כך? הכל נחרב?
"זה היה הקש ששבר את גב הגמל, פה התחיל השבר. בישראל לא נוגעים בצבא, זו פרה קדושה. אבל העניין של חופש הדיבור, חופש המצפון, להגיד מה שאת באמת מרגישה – אסור לוותר על זה. זה במשטרים טוטליטריים שאתה לא אומר מה שאתה רוצה להגיד". 

זו עוד נקודת חיבור שלך עם ירקוני. גם ההתבטאויות הפוליטיות שלך כאשת שמאל עוררו סערות.
"בטח, לא הייתה לי משטרה מתחת לבית? לא כתב לי עיתונאי, 'תיפרדי מכל המורשת שלך כי הכדור כבר בקנה'? אני לא התייחסתי לזה, אבל הנכדה שלי סחבה אותי למשטרה".

גילה אלמגור (צילום: ערן לוי)
עיצוב בגדים: אביעד אריק הרמן | תכשיטים: אוסף פרטי|צילום: ערן לוי

לא ברור אם אלו תותחי המלחמה המשתקים והמשתיקים, אבל אלמגור לא מתלהבת לשתף הפעם בעמדותיה. "הבטחתי לעצמי שלא לדבר על פוליטיקה", היא מדגישה שוב ושוב, ספק לי וספק לעצמה, כאילו גורלה של ירקוני מרחף גם מעליה, מאיים ומתרה.

יש עכשיו הרבה דיבור על אחדות, גם את פרסמת סרטון שקורא לאחדות. אבל בדיבור על אחדות מובלעת דרישה להשקיט את הביקורת.
"אני לא מפחדת, אני מספיק מבוגרת ומספיק יודעת איפה אני חיה. זה לא שובר אותי, זו מי שאני. לא גדלתי בבית פוליטי, המאבק שלי תמיד היה לתפוס את המקום שלי במעגל מאוד קטן, שלא יפריעו לי ואני לא אפריע לאף אחד. אני צריכה לשרוד, כי אין מי שישמור עליי".

ומאז 7 באוקטובר גם את שמה את הביקורת בצד למען האחדות?
"אני מאוד בעד שתהיה אחדות, אבל אנשים שוכחים: במצב של מלחמה ולחץ פוליטי וביטחוני, החברה הישראלית תמיד מקבלת פייס-ליפט, מתחדשת לטובה. אנשים טובים וסבלניים זה לזה, הגברים בצבא והנשים נוהגות ואוספות טרמפיסטים, באות לבשל לשכנות. זה קורה גם היום וזה נורא יפה, אבל השאלה היא מה שקורה ב'יום שאחרי'. כמה זמן זה מחזיק? אם באים הפוליטיקאים וכבר מכינים את 'היום שאחרי' שיהיה מגעיל, אז מה עשינו? כשאני רואה במה מתעסקים בכנסת ועל מה מדברים, אני אומרת, אלוהים אדירים, מיטב בנינו נהרגים יום יום ולילה לילה. יש עוד 134 חטופים נכון להיום, כל כך הרבה אלמנות ויתומים ופצועים. תתעסקו בלעזור, להציל, לרפא! כל השטויות האלה, זה מעציב מאוד". 

אני מוכנה לחבק כל חייל 

אלמגור היא עדיין חיה פוליטית, מכורה לחדשות (כשנכנסתי לדירה היא בדיוק הייתה באמצע המהדורה) ופעילה חברתית למען ילדים חולים ואומנים רעבים. לי היה נדמה שהיא הייתה גם חברת המועצה של "בצלם", שציין את שמה ברשימת חברי הוועד הציבורי שלו; לאחרונה פורסם שאלמגור התפכחה והתנערה מהארגון, אבל היא פוסקת שסיפור החברות במועצה היה מלכתחילה שקר וכזב.

גילה אלמגור (צילום: כפיר בולוטין)
לא חיקוי. אלמגור בהצגה "האמיני יום יבוא"|צילום: כפיר בולוטין

"אמא של חתני לשעבר אמרה לי יום אחד, 'יש איזה ארגון שמצלם מה קורה בשטחים, בואי אני אכניס אותך'", מספרת אלמגור. "אמרתי 'טוב' ונתתי כסף, וזהו. מאז לא ראיתי אף אחד, לא הייתי בשום ישיבה. מדי פעם היו שולחים לי חוברת". 

לא היה לך שם תפקיד?
"סופי נכדתי אמרה לי יום אחד, 'סבתא, את יודעת שהם משתמשים בשם שלך, ואומרים שהיית חברת הנהלת בצלם?' – ואני לא הייתי מעולם! אז אמרתי, 'תכתבי להם בבקשה מכתב שאני מבקשת שלא ישתמשו בשמי'. נרשמתי אליהם פעם, שילמתי על ההרשמה, ובזה זה נגמר". 

זה קצת כמו להירשם למועדון לקוחות בסופר. הם ממשיכים לחדש לך את החברות בלי ידיעתך בכלל.
"נכון. זה מוזר! אז אמרתי 'עד כאן'".

אז בעצם לא "התפכחת" אלא בכלל לא ידעת על זה.
"לא! וגם אמרתי, עכשיו? לתקוף את צה"ל? אלה הימים?".

יש לא מעט אומנים שמבקרים את פעילות צה"ל בעזה.
"זכותם, איש באמונתו יחיה. אני מוכנה לחבק היום כל חייל. הם שם נותנים את החיים, לא אני! הם שם לשמור עליי, על הילדים שלי, על כולנו".

גילה אלמגור (צילום: ערן לוי)
עיצוב בגדים: אביעד אריק הרמן | תכשיטים: אוסף פרטי|צילום: ערן לוי

חני נחמיאס סיפרה לא מזמן שהתפכחה מפנטזיות השלום עם הערבים. גם את התפכחת?
"תראי, זו ללא ספק תקופה שהיא כמו רמזור שמהבהב לך מול העיניים. הנה אנשים מעוטף עזה שהסיעו פלסטינים לטיפולים בבתי חולים בישראל, והם נחטפו. כשאת שומעת את זה את חושבת, 'רגע, איפה הכרת התודה?'. אבל אם אני אפסיק להאמין שיש איזשהו סיכוי לחיות יום אחד תחת השמיים האלה בשלום, בשקט ובבטחה – אולי לא כדאי לחיות".

גם אחרי כל מה שקרה, עדיין יש סיכוי כזה?
"צלף ערבי רצח את אבא שלי, ואני לא זוכרת יום אחד שאמרתי 'הלוואי שימותו כל הערבים'. אני גם לא זוכרת שאמא שלי אמרה, 'אם תראי ערבי, תתפללי שהוא ימות'. אבל היא כן אמרה, 'אם תראי נאצי אז תתפללי שהוא ימות'".

כלומר היא עשתה הפרדה בין אויב לאויב.
"אמא שלי לא סלחה לעצמה שהיא שרדה את השואה, הנאצי בשבילה היה פסגת הרוע. אבל אני לא יודעת איך היא הייתה מגיבה אם היא הייתה שומעת על מה שקרה כאן הפעם. הבית הזה שאנחנו יושבות בו עכשיו היה כל כך הרבה זמן פתוח לכל מיני אנשים, התנהלו פה כל כך הרבה שיחות על 'האם יש סיכוי לשלום'. זו הייתה תקופה שהצבא והבוהמה היו מחוברים מאוד, והם היו באים לכאן, לדבר, לאכול קצת, לשמוע בעצתו של אגמון. אלה אנשים שהתחנכו על העיקרון שהעולם הזה, מגיע לו לחיות סוף-סוף בשקט אחרי מלחמת העולם הראשונה והשנייה".

ו...?
"נפלו על הפנים". 

תראי כמה אנשים באו בשבילי

הגברת הראשונה של הקולנוע הישראלי עדיין מתעקשת שהיא פועלת במה. תיקח כל תפקיד שתיתנו לה, בלי להתקטנן. העיקר להופיע, לשחק, לקום בבוקר ולרדת לוואן שמצפצף לך מלמטה. "אבל אין הרבה תפקידים לגיל שלי", נאנחת אלמגור. "גברים יכולים למצוא לעצמם תפקידים גם בגיל מבוגר מאוד, לשחק מלכים כמו ליר, וגם אף פעם לא מביך לראות גבר מכסיף עם נערה צעירה. אצל נשים יש מעט מאוד תפקידים. אבל אני עדיין מחכה, אני פנויה להובלה".

במעמדך צריך לשבת בבית ולקוות שיציעו לך משהו?
"אני רואה לפעמים בסרט או בסדרה את ג'ודי דנץ' וחושבת, 'וואו, היא שיחקה את אותם תפקידים שאני שיחקתי!'. ב'שייקספיר מאוהב' היא קיבלה אוסקר על תפקיד משנה, ואני עשיתי את זה ב'הבימה'. נכנסתי, חיכיתי שעה וחצי, נכנסתי לעוד חמש דקות, חיכיתי עוד שעה. אלה הם חיי". 

אבל את הג'ודי דנץ' שלנו, הגברת הראשונה וכאלה.
"מתוקה שלי, כל זה שטויות, כל מיני הגדרות שממציאים בעיתונים. לא שאני מזלזלת, יותר טוב להיות 'הגברת הראשונה של הקולנוע' מאשר 'מה שמה זאתי, ההיא מסאלח שבתי'".

גילה אלמגור (צילום: ערן לוי)
עיצוב בגדים: אביעד אריק הרמן | תכשיטים: אוסף פרטי|צילום: ערן לוי

את מתחילה לחשוב על המורשת שלך, מה את משאירה אחרייך?
"קודם כל, אני באה אל החיים האלה מנקודת אפס. אמא שלי פגועת נפש, אבא שלי נרצח לפני שנולדתי, לכי תסתדרי בעולם הזה. החוכמה היא לדעת מה את עושה עם זה, ואני אמרתי, 'אני פה כדי לעשות משהו, אני רוצה שאבא יהיה גאה בי. ומה שאני רוצה ללמוד – אני אלמד, אני אטרוף, אני אתפוס בעשר ציפורניים'. הסקרנות שלי היא נכס שאין לתאר. לכל מקום שאסור היה ללכת הלכתי, מסקרנות. ועד עכשיו חייתי חיים נהדרים".

יש גם מחשבות על מה שיהיה אחריהם?
"בטח, אבל אני לא מפחדת מהמוות בכלל. מחכה לי שם אבא שלי, מחכה לי אמא שלי ומחכה לי יענקל'ה. זכיתי. גם במקצוע שלי זכיתי. כשהתחלתי לשחק חשבתי, 'אני אתן לעצמי חמש שנים, ואם זה לא יצליח אני אהיה גננית נוי'. אני אסירת תודה כל כך להוא שלמעלה שהביא אותי למקצוע הזה, שפתח לפניי את העולם, ונתן לי כל כך הרבה ביטחון שגם אם אמעד – אני לא אפול. בסוף כל הצגה אני עדיין מסתכלת ואומרת, 'תראי, גילה, תראי כמה אנשים באו. הם באו בשבילי... בשבילי!'".

ארגון בצלם מסר בתגובה: "קיבלנו בצער ובאכזבה את הודעתה של גילה אלמגור על הסרת שמה מהאתר. נמשיך לאהוב ולהעריך אותה".

צילום: ערן לוי | עיצוב בגדים וסטיילינג: אביעד אריק הרמן | איפור: הלן אמויאל | שיער: אבישי מסטי | הפקה: טל פוליטי | תכשיטים: אוסף פרטי