כיתוב אירוני, משחק מילים מגניב, ביטוי חסר פשר שראיתן אצל מובילות דעה בסטוריז - מהי הטי שירט המתחכמת האהובה עליכם? חולצות עם כיתובים תמיד נכחו בחיינו בעוצמות משתנות, בין אם הן נמכרות בעשרה שקלים בכרמל ובין אם על ידי מעצבים במחיר מופרז. אבל לאחרונה יש יותר, הן בכל מקום ועושה רושם שלאנשים דחוף יותר מתמיד ללבוש את הרגשות שלהם ולהכניס תוכן לבגדים. הרי מה בני אדם בסך הכל רוצים? ללכת עם סטטוס פייסבוק על החזה. הגיוני, אנחנו הרי אנשי המילה הכתובה, אנחנו פופיים וכיפיים ואין לנו איפה לפרוק את השנינות החד פעמית הזאת במרחב הציבורי (במיוחד מאז שכבר אין סטיקרים).
בכלל, ללבוש בגד עם כיתוב זאת הצהרה, אתה אומר על עצמך משהו. חולצות עם כיתוב הן חלונות לנשמה, גם אם מדובר בנשמה מעט מתאמצת ומפורשת יתר על המידה. אבל בשביל זה אנחנו כאן, כדי להזכיר לכם שגם אם נדמה שבחולצות הכיתובים שלכם יש פחות סאבטקסט מב"סיפורה של שפחה", תמיד אפשר לחפור עוד קצת ולהגיע לרובד הסמוי ההוא שבכלל לא התכוונתם אליו אבל נמצא שם בכל זאת. אז מה החולצה שלכם אומרת עליכם? הנה:
פמיניזם בשקל
סטרונג וומן? למה לא. אתן חייבות את החולצה הזאת כי אתן נשים חזקות שעומדות על שלהן. המודל הנשי שלכן הוא גל גדות ובשיחות עם חברות אתן תגידו דברים כמו "אין, אין, נשים זה המין החזק, יש לנו את היכולת ליצור חיים". אתן חברות בקבוצת הפייסבוק "סופרגירל זה אופי" ובכל רגע נתון יש לכן לפחות קבוצת וואטסאפ אחת שכוללת תכנוני מסיבת רווקות, אבל לא כמו של כולן. אצל כולן יש ברבור מתנפח בבריכה, אצלכן יש פיצה מתנפחת. אתן חולות על החברות שלכן ומבחינתכן גירל פאוור זה ה-דבר, אבל כשישאלו אתכן אם אתן פמיניסטיות תגידו "וואלה, לא מתה על ההגדרות הקיצוניות האלה".
דבר שנינה מנוקד
אתן חייבות את חולצת "תתאהב בי כבר יא אפס" כי אתן לגמרי פמיניסטיות, מוצהרות ומוגדרות, אבל מהגל השני. המתקדם והמתוחכם יותר. אתן לא מעוניינות בחולצות שמעידות על כך שאתן גאות להיות נשים, זה מובן מאליו, אתן רוצות את הטוויסט. החולצה הזאת - שהיא יפה אגב - תזכיר לעולם שאת לא הצעצוע שלו, לא נקלעת לסיטואציה מה שנקרא. כלומר את לא סתם מחכה שהוא יתאהב בך, את עושה את זה בפאסיב אגרסיב שנון. את כנה ולכן מודה שאת נואשת לאהבה ויותר מזה – את גם נואשת להצחיק. יש סיכוי שיש באמתחתך גם חולצת "ואהבת לרעך כמו פיצה" או את "לטעות זה אנושי, צ'יפס זה אלוהי", כדי להזכיר לעולם שאת אישה שגם אוכלת (לאכול זה פמיניסטי), וחשוב מכך – שאת גם מעודכנת.
רק בואו נזכור דבר חשוב: לא כל משפט מנוקד בפונט פרנק ריהל הוא שירה. כי הוא לא. "אקסטרא לארד" זה סתם משחק מילים. זה לא ה"תת הכרה נפתחת כמו מניפה" שלכם, זה סתם ציוץ. אבל מה זה משנה, העיקר שכולם עפים על זה עכשיו. או, על מנת שזה יהיה מובן לגמרי: "חוּלְצָה שֵיֵש לְכוּלָן".
חולצת חתונות צ'יפית
אתה חייב את חולצת "היפה בלבן, תעשי לי אחיין" הזאת כי אחיך מתחתן ואתה רוצה להרים לו. אתה יודע שהחולצה הזאת מכוערת וזולה ושהכיתוב הזה שחוק ולא מצחיק, אבל אתה תלבש אותה בכל זאת. כי אתה אמצע הדרך ואתה יודע את זה. פעם היו קוראים לך סחי, היום ישאלו בעדינות אם אתה חבר ב"אבא פגום". זאת חולצה שתלבש פעם אחת ואז תידחס לארון, למדף של חולצות סוף מסלול, סיום שנה ויום כיף בעבודה, ושמזכירה שהכל הולך לפי התכנית שנקבעה עבורכם מראש: בית ספר, צבא, חתונה, עבודה, ילדים. הכיתוב המצחיקולי על החולצות האלו לא באמת מסווה את הידיעה שהן מופע של צייתנות. המיינסטרים, כפי שהוא מגולם על ידי טקסטיל.
משחק מילים משומש
אתם חייבים את חולצת "וודקה קונקטינג פיפל" הזאת כי בואו נודה על האמת, אתם הייטקיסטים. חשוב לכם לסמן לעולם שאתם שנונים. שיש טוויסט בתוך השעמום הזה שאתם נוסעים אליו כל יום במשך שעה, שבמהלכה אתם מנסים לשכנע את עצמכם שפארק סיבל זה סיליקון ואלי הישראלי ולא ראש העין. זאת באמת החולצה הוותיקה והמייצגת בז'אנר, שכולל גם טי שירטים של קארטמן מ"סאות'פארק" עם כיתוב מצחיק. ז'אנר החולצות הזה בעיקר ממחיש מה הבעיה עם כל חולצת דאחקה שתופיע ברשימה הזאת: בדיחה מצחיקה בפעם הראשונה, ואז כבר לא. כי ככה זה עם בדיחות. ללבוש חולצה כזאת פעמיים זה בדיוק כמו לספר בדיחה פעמיים – או במקרה של "וודקה קונקטינג פיפל" זה לספר אותה עשר שנים רצוף - כשזאת אפילו לא הבדיחה שלך.
שם עצם עמום מחוץ להקשר
את חייבת את חולצת ה"טוריסט" או "לוקאל" הזאת, או לפחות את הטי שירט ההיא עם הציור של הספינה כי... רגע, למה באמת? מה זה אומר, טוריסט או לוקאל? מה את מצהירה על עצמך אם את תיירת או מקומית? האם את מביטה בעולם מבחוץ, כתיירת, או מבפנים, כמקומית? מה זה אומר על האישיות שלך? התשובה היא, כמובן, כלום. זה ריק לגמרי. מה שזה אומר זה שאת בחורה שווה בעיני מישהו ומובילת דעה מספיק על מנת לקבל אותה בחינם כדי לקדם אותה בסטוריז. אם ממש קנית אותה בכסף, כלומר ביותר ממאתיים שקל, ובכן, אין לנו איך לעזור כאן.
דאחקה מיושנת
אתם חייבים את חולצת "תוצרת פולניה" הזאת כי ממש דחוף לכם שידעו מה המוצא שלכם, כי באמת אף אחד לא יכל לנחש את זה עד היום משלל המאפיינים האחרים או סתם כי הוא לא התעכב על הסוגיה מפאת חוסר עניין. מדובר בריקליימינג עדתי מנג'ס ומיותר (אמנם החולצות האלו קיימות בכל העדות אבל תפסו במיוחד עם פולין) שמנסה להיות מצחיק אבל הוא נחות ומשעמם ועל סף הגזעני. הדרך היחידה שבה החולצה הזאת תיראה מתוחכמת או סתם לגיטימית על מישהו זה רק אחרי שתונח ברחוב בתוך שק בגדים שאתם לא רוצים יותר ותילקח על ידי מהגר עבודה שחור שאחרי זה יסתובב איתה בעיר.
נוסטלגיה
אתם חייבים את חולצת "זהו זה!" הזאת כי אתם נוסטלגיים ולא אכפת לכם שידעו כמה מבוגרים אתם. עשיתם לייק לעמוד של החינוכית, אתם לא נותנים לילדים שלכם לראות יובל המבולבל, אתם חולים על 88FM וכשאתם שומעים ברדיו שיר של סטטיק ובן אל בא לכם למות, כי הרי הם לא יעמדו במבחן הזמן. הטעם התרבותי שלכם הוא מרכיב מרכזי בהגדרת העצמי שלכם ואתם אוהבים להיפגש עם חברים ולצחוק מאותם מערכונים ישנים ומצחיקים. שוב ושוב ושוב.
וונאביזם
אתם חייבים את חולצת "לשון הרע לא מדבר אליי" כי אתם סלבס או רוצים להיות. אתם רוצים להיות מספיק מעניינים בעיני קבוצת אנשים שתרכל עליכם, ואז להעמיד פנים שאתם נעלבים מזה. אם כל החולצות בעולם היו כנות, בזאת לא היה כתוב "לשון הרע, לא מדבר אליי", אלא "בא לי שידברו עליי כל כך הרבה שוואטסאפ יקרוס". אבל הן לא, ואתם נשארים עם העמדת הפנים ועם "הקלט כעונה" על גיא פינס.
סטלנות
אתם חייבים את חולצת Weed הזאת כי אתם מעשנים. או אם לצטט את נרי לבנה, "מדובר בג'וינט", וזה קריטי לכם שהסוגיה תובהר. איך אתם אוהבים שאכטות, חולים על וויד, זה תמיד 4:20 איפשהו בעולם הא? הא? חשוב לכם שכל מי שמביט בכם מעברו השני של הקיוביקל התאגידי ידע שמתחת לאישיות האפרורית שאתם מחצינים שוכן סטלן. ומתחתיו אתם אותו אדם משמים, אבל עם בדיחות על איטיות ודחיית דברים למחר.
להקה של פעם
אתם חייבים את חולצת "ג'וי דיוויז'ן" הזאת כי אתם סטרייטים. אתם סטרייטים ולכן תלבשו חולצה של ג'וי דיוויז'ן, כי היא מדגישה את העובדה שאתם לא שוכבים עם גברים. אתם גברים שאוהבים בירה וג'ינסים רחבים ולהסתובב עם אותם חברים מבית הספר ומהצבא ולא התפתחתם אישיותית לפחות שני עשורים. אבל בסדר, זה עדיין עדיף על חולצה של נירוונה מטופשופ או של הראמונז מזארה כשאתם בני 22 ובחיים לא שמעתם אף אחת מהלהקות האלו. כלומר, עדיף טעם תרבותי משעמם מפאלשי, מתיימר וכל מה שכולל חולצות של להקות שאתם לא מכירים, של סדרות שלא ראיתם או דיוקנאות של אנשים שאפילו לא טרחתם לברר את שמם.
מיזנטרופיה
אתם חייבים את חולצת "אני נראה לך כמו אדם של אנשים?" הזאת כי אתם שונאים אנשים. אנשים זה הכי גרוע. אנושות, תמותי כבר. "אני שונא אנשים", "אני נראה לך כמו אדם של אנשים?", "אנטי-יו", "כל מה שאכפת לי ממנו זה אוכל ולהתעלם מאנשים". לא חסרות דוגמאות לחולצות מיזנטרופיות שנועדו להבהיר לזולת הבוהה שהוא אינו רצוי בעולם. חולצות מיזנטרופיות הן דרכנו להפגין חוזק ולשדר אדישות מגניבה, כשבפועל הן בעיקר מבהירות שמנטלית נתקענו בכיתה ט' ולמעשה אנחנו כרגע מתכוננים לבגרות בלשון עם הדיסק של היהודים ברקע. החולצות האלו הם הגלגול של הגותיות, של ילדי האימו, של גישת העולם קודר ואני זאב בודד אבל בגילי כבר לא נעים לעשות ספטום.
מרצ'נדייז
אתם חייבים את חולצת ה"יבורך הפרי” הזאת כי טלוויזיה זה החיים. אתם מגדירים את עצמכם לפי הטעם התרבותי שלכם וחשוב לכם להסתובב עם בדיחה פנימית מ"שובר שורות" או ציטוט מ"הסמויה" על החזה, כדי שכולם ידעו שאתם מה זה בגבוה. מדובר גם בהגדרה עצמית לצרכי הזדהות, כי בדמיונכם אתם שבט קטן ומאוחד, החולצות הן גלגול של פורום בתפוז ואתם רק מחפשים אנשים דומים לכם בשביל תחושת לחיצת היד הסודית הזאת.
I <3 NY
חולצת החולצות, ככל הנראה הטי שירט האיקונית של כל הזמנים שמעידה בעיקר על כך שאתם אנשים פשוטים. זאת חולצה כל כך אדישה שהיא כבר סתם טי שירט לבנה. היא אגבית ושקופה לגמרי, לא מתלווה אליה שום מטען. היא לכאורה החולצה הכי משומשת, אבל גם הכי נטולת מאמץ. היא לא אומרת עליכם כלום, מלבד זה שלא אכפת לכם מה אתם לובשים כרגע. שחולצות הן חסרות חשיבות ואין משמעות לכיתובים עליהן כי זאת בסך הכל חולצה והיא לא חלק מהזהות שלכם (ואם כן אז פדיחה). ההגדרה העצמית שלכם לא תלויה בבגדים, אתם אלו שתגידו "אה, הדבר הישן הזה?" ובאמת תתכוונו לכך.
תוצרת פולניה: חולצות ארטישוק, חולצת לוקאל טוריסט: VenderXBelle&Sue, לשון הרע: קמפיין לשון הרע לא מדבר אליי, וודקה קונקטינג פיפל: najlepszeprezenty, תתאהב בי כבר יא אפס: Mismas, היפה בלבן: ההוא עם החולצות, זהו זה:הטלוויזיה החינוכית.