"אני מפחדת על הילדה שלי ועל הדור הזה"

עלמה זק נולדה נסיכה. כבתם של זמרת ושחקנית ושל מוזיקאי ומורה, וכאחותו של במאי ויוצר, נדמה שכמעט לא הייתה לה ברירה אלא להפוך לשחקנית. אבל כדרכן של נסיכות, היא לא הזדרזה לצאת לדרך, וגם לא הסכימה לקבל כל הצעת עבודה. רק בגיל 32 החליטה להתחיל לשחק, ובמהלך הקריירה שלה הקפידה לומר "לא" הרבה יותר מאשר "כן". הבחירות האלו תמיד השתלמו לה. עם סנסורים רגישים, תחושת בטן בריאה ולב קשוב, היא השכילה לבחור לעצמה תפקידים מצויינים, ולמצב את עצמה כנסיכת התעשייה המקומית – מוערכת, מחוזרת, עובדת רק בתפקידים שהיא בוחרת. בשבוע הבא תעלה ב"קשת" העונה השנייה והמצופה של הסדרה "פלפלים צהובים" (הסדרה תשוב בשני פרקים: רביעי, 22:00, חמישי 22:00) בכיכובה של זק – עוד בחירה שלקחה היישר מהקישקעס, וכזאת שהשתלמה לה בגדול.

סדרת הדרמה עתירת הפרסים, שכתבה וביימה קרן מרגלית, ייצגה את ישראל ביום המודעות הבינ"ל לאוטיזם במטה האו"ם בניו יורק. היא גם מוקרנת בפסטיבלי טלוויזיה ברחבי העולם לאחר שהצליחה לפרק בעדינות ובתבונה את הנושא המורכב של הורות לילד אוטיסט, ולהפוך להצלחה אצל צופים ומבקרים כאחד. עלמה זק בדמותה של איילת, אשת משפחה שבנה בן החמש (בגילומו של מיכאל זפסוצקי) מתגלה כאוטיסט, הצליחה להראות שיש בה הרבה עוד הרבה צדדים מעבר ל"ארץ נהדרת", וזכתה בפרס שחקנית השנה בטקס פרסי הטלוויזיה ב-2010. עכשיו היא חוזרת לתפקיד, ונראה שזה עושה לה רק טוב.

"העונה הזו מתרחשת חמש שנים אחרי הנקודה שבה הסתיימה העונה הראשונה", מסבירה זק, "עמרי כבר גדול, ומיכאל המהמם שמגלם אותו הוא כבר ממש גבר-גבר. עכשיו הדילמה שמעסיקה את איילת ויניב (יוסי מרשק – ח.ג.) היא האם להביא לעולם ילד נוסף, למרות שהרופאים מזהירים שיש סבירות מאוד גבוהה שגם הוא יהיה אוטיסט. במקביל הם גם מתלבטים אם לרשום את עמרי לבית ספר רגיל או לא. בעונה הזו יש המון דרמות קטנות, גם של הדמויות האחרות. זה מה שאני אוהבת בסדרה הזו. את הקצב האיטי שלה ואת הניואנסים. יש המון שאלות שנוגעות בפחד, באמונה ובגורל. יש גם כל הזמן את השאלה של מה הילד יודע, מה הוא מבין, עד כמה הוא בכלל קולט. זה משהו שהרבה הורים יכולים להתחבר אליו, לא רק הורים לילדים אוטיסטים. כולנו".

"מבחינתי, לעזוב עכשיו הכול ולהישאר בבית עם הילדה"

זק ממעטת לשחק בסדרות טלוויזיה. מאז שנת 2005 השתתפה בארבע סדרות בלבד – "בטיפול", "לא הבטחתי לך", "עד החתונה" וכאמור, "פלפלים צהובים". בתעשיית הטלוויזיה היא ידועה כסרבנית סדרתית, שבוררת את התפקידים שלה בקפידה. "הצעות תמיד יש, אבל כמה סדרות כמו 'פלפלים' יש?", היא אומרת, "את יודעת, בעונה הראשונה פנו אליי הרבה מאוד הורים, עצרו אותי ברחוב ואמרו 'גם לנו יש ילד פלפלים', זה הפך לביטוי כזה, 'ילד פלפלים'. וגם הורים שדאגו שהילד שלהם הוא 'כזה', שאמרו שהסדרה הזו שינתה בהם משהו, בדרך שבה הם רואים את הילדים שלהם. אז הדובדבן הזה, שמגיע פעם ב... לכי תדעי אם הוא יגיע שוב".

אבל נעים לדעת שיש לך את הפריבילגיה לסרב לתפקידים, לא?
"נכון, אבל הייתי כזו גם כשהייתי הכי בתחילת דרכי. בזה אני מאוד גאה בעצמי, שגם כשלא הייתה לי הפריבילגיה, בררתי בקפידה. אני עובדת רק עם הלב והבטן".

ואין חרדות? הרבה שחקנים מפחדים שישכחו אותם.
"יש לי את 'ארץ', זה תמיד משהו שמחכה שם בסוף החופש. חרדה יש כמו לכל אחד אחר, אבל לא משהו יוצא דופן. בתקופה האחרונה אני גם מרגישה שאני צריכה עוד משהו, שהוא לא משחק, שלא קשור לעולם הזה. אני לא יודעת מה זה, אבל יש איזו קריאה פנימית למשהו אחר. זו תקופה שאני קצת מתכנסת פנימה, במחשבות. אני מרגישה שצריך להיות עוד משהו משמעותי, של הגשמה".

עד שתמצא את התשובות, בימים אלה זק עדיין "מחממת מנועים" כהגדרתה, עם חזרתה של "ארץ נהדרת" למסך. בפרק פתיחת העונה, ששודר בשישי שעבר, ואחרי עשר עונות שבמהלכן הופיעה על המסך אך ורק בדמויות שונות, קבורה בתוך הררי איפור ותלבושות, התייצבה זק לראשונה מול המצלמות על תקן עצמה. "זה היה רעיון שעלה, לתת לי להגיש את המבזק עם אייל, ונזרקתי למים", היא מספרת, "האמת שזה היה מרגש. זו הפעם הראשונה שבה רואים אותי, את עלמה, ואני לא יכולה להתחבא מאחורי דמות. בדיוק עכשיו התקשרו להגיד לי שאני עושה את זה שוב השבוע. שינוי וגיוון זה כיף. גם לנו ונראה לי שגם לצופים".

את שמונת החודשים האחרונים הקדישה לאמהות ונהנתה מכל רגע. "בדרך כלל, בהפסקות בין העונות של 'ארץ' אני תמיד לוקחת איזשהו פרויקט, סדרה או סרט, אבל השנה לא לקחתי כלום, אז הייתי כל הזמן רק עם נגה. כשאת בתוך הצילומים, נראה לך שזה העולם וזה החיים וזה הכי חשוב. אני כזו, עושה כל דבר בשיא ההתמכרות. וככה הרגשתי גם כשהייתי בבית עם נגה, שזה כל מה שיש בעולם".

אז אמהות היא מקור האושר וכל זה?
"במקום מסוים, לגמרי. תראי, אין לי משהו חדש להגיד על אמהות ועל אהבה שלא אמרו לפניי, זה פשוט שההתפתחות שלך כבנאדם. כשאת הופכת לאמא - אין מלים לתאר את הדרך הזאת, מלאת אתגר, סיפוק, צחוק, אושר, קושי כמובן. מבחינתי זה ה-דבר. אני נשמעת עכשיו כמו קלישאה, אבל זה מגיע ממקום הכי אמיתי. מבחינתי זה הייעוד שלי, להיות לאמא. אני עפה על זה. מבחינתי לעזוב עכשיו הכל ולהישאר בבית עם נגה".

ולוותר גם על "ארץ נהדרת"?
"לא. לא הייתי מוותרת על 'ארץ' בכזו קלות".

"הפפראצי הם מנוולים. זה מרגיש כמו אונס"

כבר עשור שלם שזק (43), מבריקה בפריים טיים הישראלי, אבל עד היום נחשפנו לחלקים מוגבלים מאוד מחייה האישיים, על אף שאלו מסתמנים כעשירים וכמסקרנים. היא נולדה ברמת אביב, למדה לזמרת האופרה והשחקנית עדי עציון-זק ולמוסיקאי והמורה יונתן זק. אחיה התאום הוא יורם זק, העורך הראשי של "האח הגדול". הוא חולק את חייו עם בת זוג, איריס, ויש להם שני ילדים: אורי (10) ועידו (7).

"היה הרבה רעש בבית שלנו", אמרה עלמה בראיון למוסף "הארץ" בינואר 2010, "אמא לימדה פיתוח קול ואבא ניגן בפסנתר. היתה חלוקה כזאת בבית, בין אגף ההורים שבו היה הפסנתר וחדר העבודה של אמא, לבין אגף הילדים. בכל הבית אפשר היה לשמוע כל מיני סולמות רצים וקולות מאוד מוזרים משיעורי פיתוח הקול של אמא. לא ממש התחברתי לזה אז, זה היה בעיקר משהו מטריד, שמפריע לצפות בטלוויזיה. היום, בדיעבד, אני מרגישה שזה משהו שנספג בי. אני לא יכולה לתאר את עצמי בלי זה. זה כמו שאנשים זוכרים תבשילים של האמהות שלהם, ככה אני זוכרת את המוסיקה והשירה בילדותי".

היא בת זוגו של השחקן אלון נוימן (46) ואמא לנגה בת ה-5. הם מעולם לא נישאו. את נוימן הכירה על סט צילומים בערוץ "לוגי". היא כבר היתה חברת קאסט בעונה הראשונה של "ארץ נהדרת", הוא רק חזר משהייה ארוכה במזרח ולא ידע מיהי. הוא בדיוק סיים שלושה קשרים ארוכים וחתונה מבוטלת, והיה מלא פחדים. גם היא, מצידה, בדיוק סיימה קשר. תוך חודש עברו לגור ביחד. "אתה מגיע עם הסרטים שלך, זה לוקח זמן", סיפר נוימן על תחילת הקשר בראיון ל"סופשבוע" מעריב ב-2008, "עשינו עבודה, עברנו הרבה דברים. בדרך כלל אתה נכנס לאהבה ואז יש כזה לופ, ויום אחד הופ - לא ראיתי את כל הדברים האלה, מי זאת? אצלנו הכול היה בחוץ מההתחלה, כל השריטות. וזה לא היה לי במערכות יחסים אחרות. חיבור כזה, שאתה יכול להיות אתה, בלי שהצד השני ייבהל ויקום ויברח". 

לפני פריצתה ללב התודעה, הפגינה כישורי משחק מרשימים בסדרות כמו "שבתות וחגים", החיים זה לא הכול" ו"8 דקות ביום", בסרטים כמו "חכמת הבייגלה", וגם בלהיט "פרח השכונות" של להקת "טיפקס". עד שלוהקה לקאסט של "ארץ נהדרת" ב-2003 ומשם אל טבורו של המיינסטרים הישראלי. מאז, אגב, הספיקה גם לככב בסרטים "הערת שוליים" ו"זוהי סדום".

כיום, נראה שזק הצליחה לפצח את נוסחת הזהב: מצד אחד שחקנית וקומיקאית אצילית ומוערכת, כזו שאפילו הטוקבקיסטים נוהגים בה ברכות מעוררת קנאה; אבל מצד שני, שומרת על מעטה מסתורין ככל שזה נוגע לחייה הפרטיים. "הם נבלות אמיתיים, הפפראצי", היא מרצינה כשאני שואלת על יחסיה עם מדורי הרכילות השונים, "לפני כמה חודשים צלם אחד עקב אחריי מהבית שלי עד לגן של הילדה, עמד עם מצלמה וצילם ישר לתוך קבוצה של ילדים קטנים. אבל זה לא הספיק לו, אז הוא גם רדף אחריי בדרך חזרה הביתה, נגה בכתה ונבהלה, ניסיתי לברוח ממנו ועשיתי תאונה בגללו. וגם אז, הוא כמובן עמד וצילם את זה. זה ערער אותי מאוד ועד היום אני קצת מצטערת שלא הגשתי נגדו תלונה".

למה באמת לא הגשת?
"אלה אנשים מנוולים ואם להיות כנה, קצת פחדתי שהם יתנכלו לי אם אעשה את זה. הם הרי לא בני אדם, אין עם מי לדבר. כמובן שלא צריך להכליל ויש ביניהם מופרעים יותר ומופרעים פחות, אבל אני באמת חושבת שצריכים לחוקק חוק נגדם, להגביל את היכולת שלהם להתקרב אליך, במיוחד כשזה נוגע לילדים. אני גם לא לובשת ביקיני יותר בתל אביב, אחרי שלפני שנתיים בערך אחד מהם צילם סרטון שלי בחוף הים. זה מרגיש כמו אונס".

יגידו לך שאת כפוית טובה ושהם תורמים לפרסום שלך.
"כן, תמיד יש את אלה שאומרים 'נה, אתם סתם מתלוננים, בלי הפפראצי לא הייתם. מה אתם אומרים! הגעתי עד הלום לא בזכות הפפראצי, אלא למרות הפפראצי. יש סוג סלבס שניזונים מהם, אז בבקשה – שימשיכו להתקשר אליהם ולהזמין אותם. אני ורבים שכמותי לא נכנסו למקצוע הזה כדי שיצלמו אותנו בחיים הפרטיים שלנו. באנו לעשות את האמנות שלנו וזהו, אז עזבו אותנו".

לא תמצאו מידע על חייה האישיים של זק גם ברשתות החברתיות. הסיבה: היא נמנית על האנשים הספורים שעדיין לא פתחו פרופיל בפייסבוק, או בכל רשת חברתית/אפליקציה אחרת, לצורך העניין. לא דחוף לה להישאר עם האצבע על הדופק. על פרשת רני רהב, למשל, שהסעירה את הרשת ואת אמצעי התקשורת בשבוע החולף, היא בכלל לא שמעה. "תמיד צוחקים עליי שאני אסטרונאוטית שאף פעם לא מעודכנת", היא מודה, "לפני כמה זמן מולי (שגב, עורך "ארץ נהדרת" – ח.ג.) דרש ממני לפתוח פייסבוק כבר, אבל יש לי התנגדות עזה ואני לא אפתח. אני יודעת שגם קורים שם דברים נפלאים וזה לא רק רע, אבל קשה לי עם זה".

"חותמים על עצומה בפייסבוק במקום לצאת לרחובות"

מפתיע לגלות שבזמן שכל כוכב טלוויזיה מטפח לעצמו פרופיל פעיל בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם, זק מחזיקה בגישה ההפוכה – והמחמירה. למעשה, פרט לפפראצי, הנושא שמקומם את זק יותר מכל - ממש מחלץ ממנה זעם מזוקק, לצד דאגה כנה - הוא הרשתות החברתיות.

מה כל כך מפריע לך?
"מה לא? כל מה שהולך ברשת, כל העידן הזה של האינסטוש והפייסוש. אנשים כל כך עסוקים בלתעד את הרגע, שהם שוכחים להיות ברגע. רק עסוקים בלקבל לייקים על זה שהחיים שלהם מגניבים, שיראו אותם, במקום להיות ברגע. ההתעסקות הזו ב'אני' שרק מחזקת את העבדות שלנו לאגו. אני מפחדת על הילדה שלי ועל הדור הזה. דור שמקדש את ה'תסתכלו עליי'. הם יהיו פחות מאומנים להכיר בערך של עצמם בזכות עצמם. הכל תלוי בכמה לייקים קיבלת, איך אני נראה, מה אומרים עליי ומה חושבים עליי. אני חושבת שמשהו ביכולת שלנו לאהוב את עצמנו ולהעריך את עצמנו לבד, יילך ויתנוון. העיסוק וההאדרה הזאת של הקליפה ושל מה שמבחוץ. זה יהיה דור הרבה יותר חרדתי, חסר ביטחון, תלוי בפידבקים חיצוניים, שלא לדבר על כל מה שקורה עם כל חיות הרשת האלה שמתפשטות כדי לקבל לייקים. משהו לא טוב קורה, מדרון חלקלק ומסוכן וחייבים לתת לזה קונטרה, לתת כמה שיותר חיזוקים מהבית".

מה אפשר לעשות לדעתך?
"אין לי ילדים בגיל הזה אז אני לא יודעת, יכול להיות שאני תמימה ואני לא יודעת על מה אני מדברת. נגה עוד קטנה, אבל אני דואגת להטמיע בה ביטחון ושמחה כמיטב יכולתי. כשהם ילדים זה באופן טבעי שם, אחר כך זה מתקלקל. אז חשוב לדעת לא להפריע לזה. ואני בעד להגביל, שילדים למשל לא יוכלו לראות פורנו. שמעתי על האבא הזה שגילה שאיזה גבר מבוגר מטריד את הבת בת ה-12 שלו והפיץ את ההתכתבות ביניהם בכל הרשת. אז הסיפור הזה מעלה את השאלה, איפה הגבול בין לחדור לפרטיות של הילד שלנו לבין לשמור עליו מסכנות ממשיות? לדעתי צריך להגביל. הרי ילדים יכולים לראות היום פורנו בקלות. זה מזעזע בעיניי. כל התפיסה שלהם לגבי מין מתעוותת. אלה דברים שמתקבעים במוח. בקיצור, הכל הולך למקום רע יותר".

אז יאללה, תובילי את המחאה הבאה. 
"זו בדיוק הבעיה, את מבינה? אני בדיוק כמו כולם, אומרת את זה בראיון וזהו. בדיוק כמו שאחרים כותבים את זה בפייסבוק וחושבים שזה מספיק. זה כאילו שהפייסבוק זה מן תחליף ללצאת לרחובות. עושים עצומות וירטואליות וכותבים בפייסבוק ואז יש לך תחושה שעשית את שלך וזהו. זה שלא קמים פה ויוצאים לרחובות, זה מטריף אותי. בא לי שיהיה מישהו שייקח את זה ויארגן את זה ואנחנו נהיה שם. כמו דפני ליף המדהימה, שאני כל כך מעריכה אותה. שמישהו ירים אותנו וישים אותנו ברחוב. המחאה החברתית של לפני שנתיים, כשלעצמה היא הייתה מדהימה. זה שעכשיו אנחנו לא יוצאים לתקן כל מיני עוולות ודברים נוראים שקורים כאן, זה מזעזע. אנחנו ממש בקלות הופכים למדינה לא פחות גרועה ממדינות אחרות שיש לנו ביקורת קשה כלפיהן. שיהיה ברור, אני לא אומרת 'לא' לרשתות החברתיות, אבל אי אפשר להסתפק רק ברשתות. צריכים להיות יותר אקטיביים".

קדימה, פתחי פרופיל בפייסבוק ולכי על זה.
"מה יש שם שאני מפסידה?"

שאלה קשה.
"את מבינה? זה נותן אשליה של ביחד, אבל אין באמת ביחד. וחייבת להיות דרך אחרת לעשות שינוי. אני שמחה שיש לפחות את 'ארץ', שמאפשרת לנו להיכנס במי שצריך, פוליטיקאים ואחרים שהרוויחו את זה ביושר. גם זה 

>> לכל כתבות המגזין

פלפלים צהובים חוזרת בשני פרקים: רביעי (15/1) וחמישי (16/1) ב-22:00