נודניקים, התנהגויות נפוצות: להתקשר ל-106 ולהתלונן על גזם. להתנדב לוועד הבית. לתקן לאחרים את העברית. למחות נגד האקדמיה על השינוי של "צהרים" ל"צוהרים". לבקש מבן שיחתך להוריד את העיניים מהסמארטפון. להיות מושקע רגשית בפאזלים. להגיב לכל תגובה ותגובה בשרשור פייסבוק שלא אתה פתחת. לשלוח לאדם מעל עשרה מיילים ביום. להעלות מטא-פוסטים אירוניים על "מה שחסר לי בפיד". להצטרף ל"משמר 88". להתייעץ בקבוצת פייסבוק לגבי באבל בר של תמי 4 שבא לך לרכוש. להתקשר כמה פעמים ביום למתפקדי מפלגת העבודה ולשאול אותם אם הם מתכוונים להצביע. לעשות את אותו הדבר בעשרות מסרונים. להחזיר באופן סדרתי מנות במסעדות. להתלונן על כך שהשמיעו במסיבת הסיום בגן את "טודו בום". לשמוח שלא. לאגד את כל הדוגמאות האלה לכדי כתבה על נודניקים.
אם לאסקימוסים יש מאה מילים נרדפות לשלג, לנו יש מאתיים דרכים להגיד "נודניק". בעוד באנגלית המונחים לא ממש מדויקים וכוללים פעלים כמו "to nag", "to pester" או "bothersome", בעברית יש את טרחן, נוקדן, טהרן, אובססיבי, קרצייה, עלוקה, נאג'ס, קטנוני, מתפרנס מהגהה ועוד. לכל אחת משמעות קצת שונה, אבל כולן מתאגדות לכדי אנחת רווחה קולקטיבית שנשמעת בדיוק שלושים שניות אחרי שאותו אדם נעלם מטווח הראייה. מה הופך אדם לנודניק? מה הדקויות המבדילות את הנודניק מהטרחן? מי מהם יותר גרוע? ורגע, אולי הנודניקים בעצם צודקים? אנחנו כאן כדי לטרחן למוות את הסוגיה, אתם כאן כדי לשגר את הטוקבק המקורי שאתם היחידים שתחשבו עליו "חחחח איזה נודניקים עושים כתבה על נודניקים".
הנודניקים חזרו. בעצם, הם תמיד היו כאן, פשוט עכשיו הם מגשימים את משאלתם היחידה: לקבל יחס. הנודניקים פורחים בקיץ, כי לכולם קצת יותר משעמם (בהנחה שלא מתחוללת מערכה צבאית). ומה הנודניק בסך הכל רוצה? מישהו שיקשיב לו. ואז יהנהן, יאמר לו שהוא צודק ויגרום לו להרגיש שהוא שינה משהו קטן בעולם. זה, לכאורה, הדבר שיספק את הנודניק ויגרום לו לחדול מנדנודיו, אבל זה לא תמיד קורה. המשוואה פשוטה: כולנו מנדנדים לפעמים, לא כולנו נודניקים. כשהטורדנות שלך הופכת לדת, כשהמטרה כבר פחות חשובה ואתה רק מסתובב בעולם בניסיון למצוא עוד ועוד טרוניות קטנוניות, אתה נודניק.
הרבה פעמים הנודניק פשוט צודק. הוא לא מוכן לקבל את העובדה המצערת שהוא בורג קטן, הוא לא "זורם עם החיים ומה שיהיה יהיה". הוא לוקח את עצמו ואת הזכויות שלו נורא ברצינות. בעוד אנחנו התרגלנו לשרירותיות של המערכת, הם ממשיכים להתעקש. אנחנו פילי הקרקס שלא מנסים להשתחרר מהשלשלאות כי הפנמנו את חוסר האונים הנרכש של הקיום. הם אלו שיתקשרו שוב ושוב ושוב לעירייה עד שמישהו יבוא לגזום את צמרת הפיקוס. כי מגיע להם. מגיע גם לנו, אנחנו פשוט לא נטרח, וכעונש נחטוף בונקל'ה על הראש כל פעם שנצא מהבית. הנודניק הוא זה שיתבע באופן סדרתי על ספאם וירוויח אלפי שקלים, כולנו נקנא בו ונדע שהוא צודק, ועדיין, הוא נודניק. הוא זה שארב שם כל הזמן, חיכה להזדמנות לתביעה קטנה, לתלונה צרכנית, לסיבה לתלות שלט בחדר המדרגות.
תמיד נדמה לנו שנודניקיות היא תכונה של אנשים קטנים עם המון זמן פנוי. הרי מנכ"ל גוגל לא יתקשר ל-106, אבל הוא ידאג שהמזכירה שלו תעשה את זה, היא זאת שתנדנד. לבוס שלכם אתם לא תקראו נודניק, מקסימום תגידו ש"הוא יושב לכם על הראש". אבל זה העניין – נודניקיות היא חלק ממערך הכוחות החברתי. זו גם הסיבה שלאורך השנים נודניקיות נתפסה כתכונה נשית. לנשים היו פחות אמצעים ופחות כח, הנשק היחיד שלהן היה הנדנוד. עד היום שכיח יותר לראות נשים בעמדות זוטרות ואוטומטית לקטלג אותן כנודניקית. מיתוס האישה המנדנדת הוא תוצר של מאות שנים שבהן לנשים לא הייתה יכולת כלכלית או עמדה בכירה מספיק כדי להגיד לך שאתה אפס, או שתעוף מהבית, או שאתה מפוטר. נדנוד היה כח העל שלהן, שלפעמים עבד כי מושאו הותש ומילא את הבקשה, אבל גם הפך אותן לאסופת חומרים קומיים שחוקה מזן ה"קחו את אשתי, לא, באמת, קחו אותה" שהם, בואו נודה, מנג'סים לא פחות.
מעטים יודעים, אבל
להתקשר אחרי ששלחת מייל. לצטט את עצמך. לשלוח יותר משתי הודעות בקשה לתמוך בהדסטארט שלך. להתעקש להמשיך שיחה אחרי שהיא מסתיימת. "מעטים יודעים, אבל". בדיחות אבא. לשאול בפייסבוק את מה שאפשר לגגל. לדייק שהעצה של אחיתופל דווקא הייתה טובה. לא לנתק כשאתה בממתינה. להשאיר הודעה קולית. להעלות את אותה הבדיחה בפייסבוק ובטוויטר. להשתמש במשחקי מילים. לספר מעשייה מחייו של צ'רצ'יל. להתעקש ש"לא קוראים לה חאליסי".
אחד מתתי הז'אנר הבולטים של נודניקיות היא הטרחנות. בעוד הנודניקיות היא הנעה לפעולה באופן פאסיבי אגרסיבי, הטרחן לא מנסה להניע כלום. הוא רק רוצה להיות שם ולהשמיע את עצמו, כי הדברים הכי חשובים לדעתו של טרחן הם אלו שיש לו להגיד. הטרחן נהנה מהשיחה החופרת, הוא אדם שיודע המון, או שרוצה שתחשבו ככה, ומטרתו היא להשתלט על זמן שיחה, ללמד אותך כמה דברים ולמנוע ממך, בכל אמצעי אפשרי, להגיע לנקודה. הטרחן תמיד יהיה מאוהב בדעות של עצמו, תחביבו הגדול הוא לנמק. אם הנודניקיות שמורה לאנשים בעמדת חולשה, הטרחנות היא אקט של הנכחת כח. הסגברה היא סוג של טרחנות אלימה, כי היא כוללת התעלמות מוחלטת מכך שהצד השני (האישה שמולך) בקיאה בתחום הרבה יותר ממך. מטרתו העיקרית של המסגביר היא הקטנת הזולת על ידי חשיפת טעויות קטנוניות, והדרך לשם היא נאומים שגויים אך מלאי ביטחון על "איך דברים עובדים".
לא רק שהטרחן לא מניע לפעולה, לרוב הוא גם מתנגד לשינוי. טרחנים נוטים לתעב פופ או מוזיקה מזרחית או את סטטיק ובן אל, לרוב הם יתאבססו על לד זפלין ויתנגדו לאנשים שכותבים "חחחח" ברשתות חברתיות. הם מתגעגעים נורא לימים היפים האלה פעם, לפני שגנבו להם את המדינה. כל צורה של שינוי, תזוזה עם רוח התקופה או אבולוציה של השפה, היא אסון מבחינתם. אין דבר שיותר מאיים עליהם מכך שייקחו להם את האופציה להתעליין על אנשים שכותבים "אונייה" או "אומנות", גם אם האקדמיה החליטה שזה מותר.
לפעמים יש משהו קצת מכמיר לב בטרחנות, במיוחד במקרים שבהם מדובר באנשים שהם פשוט אובר קווליפייד בתחום הידע. הם צברו כמויות אדירות של מידע מיותר במהלך חייהם, ונענשים על כך כי כולם מגלגלים עיניים בכל פעם שהם מתחילים לדבר. יש טרחנים שעושים את זה באופן מעודן יותר, למשל מעלים פוסטים ב"היסטוריה גדולה, בקטנה" וכך לא כופים את בקיאותם בנושא אזוטרי על אף אחד, אבל מי שבכל זאת מתעניין מוזמן. זוהי צורה של טרחנות שמצליחה להיות נעימה ובריאה לכל הצדדים. רשתות חברתיות הן פורקן מבורך לטרחנים, אבל הן גם חושפות שכולנו קצת כאלה – לכל אחד מאיתנו יש עולם ידע קטן שאנחנו שואפים להנחיל לזולת, כולנו רוצים לחנך מדי פעם, כולנו אסופת עובדות לא חשובות שממש דחוף לנו שכולם ילמדו.
תהיו נודניקים
אנחנו לא נחמדים לנודניקים. טבעי, מדובר באנשים מציקים. עם החזרתיות הטקסית שבמסגרתה הם שואלים שוב ושוב את אותה שאלה מתישה, קשה שלא להתעצבן. אנחנו תמיד נהיה איתם קצרי רוח, קצת פחות מנומסים מהרגיל, הם יגרמו לנו להשיל את פסאדת האדיבות הסבלנית שאנחנו עוטים מול העולם ולתקשר בנביחות. זה קורה לנו גם עם ילדים כי הם נודניקים מטבעם, רק שאצל הנודניקים המבוגרים אין את החמידות המרככת. אבל קשה לנו איתם מעוד כמה סיבות.
בנודניקיות יש מרכיב לא קטן של חוסר מודעות שגורם לנודניקים לדרוש אינטימיות גם כשאין. הם בטוחים שהם חשובים מספיק על מנת לפלוש למרחב הפרטי שלך, לדרוש את הזמן ואת הקשב שלך ואז, אחרי חצי שעה, לעשות את זה שוב. זאת יכולה להיות מטרה קטנה וצודקת או מטרה גדולה וצודקת, עבור הנודניק האמיתי זה לא משנה. אין מטרות קטנות מדי. הכל, תחת זכוכית המגדלת שלו, עצום באופן שווה.
ובעיקר, הנודניקים חושפים את העצלות והדחיינות שלנו. כשאנחנו מכריזים על משהו ש"הוא בעבודה", הנודניק תמיד יבוא וישאל "באיזה שלב?" ואז נאלץ להודות שעדיין לא התחלנו. כי כולנו מג'נגלים כל היום ומחפפים, כי ככה מסתדרים במציאות שבה יש יותר מדי מה לעשות במעט מאוד זמן. הנודניק בסך הכל מנסה לעשות סדר בעולם כאוטי, אבל בירידתו לפרטים הקטנים הוא חושף את מנגנוני עיגול הפינות של כולנו. וכשמדובר בנודניקים מהזן האקטיביסטי (וכבר נגיע לזה), הם חושפים את עיגול הפינות גם בהיבט המוסרי. הם מעוררים אצלנו את התחושה שאנחנו נחותים מהם מוסרית, ואנחנו מוצפים רגשי אשמה ורק רוצים שהם יעלמו לנו משדה הראייה. הרי למה לנו אין "2 דקות לאיכות הסביבה"?
לפעמים נודניקים מתאגדים על מנת להגשים מטרה. המטרה הזאת יכולה להיות קטנה - משמר 88 למשל, קבוצת האנשים שמנסה להגן על תחנת הרדיו שנורא אהבו. האמת? מטרה יפה ועם לב וסנטימנטים, פשוט פדיחה להצטרף אליהם כי הם לוקחים אותה הרבה יותר מדי ברצינות. יש בהם מן הטרחנות – הם מתנגדים לשינוי ומתפלפלים על האם השיר ההוא של פינק פלויד הוא להיט שחוק או להיט שחוק פחות ולכן לגיטימי בעיניהם. אפשר ללעוג להם, אפשר לעודד מהצד, אבל המטרה הקטנה והנודניקית שלהם ראויה (גם אם לדעתכם לשמוע שלוש שעות ביטלס כל שישי במשך שלושים שנה זאת לא מטרה מאוד ראויה).
נודניקים עם שאיפות גדולות הם כבר אקטיביסטים. טבעונים, מזרחיים, פמיניסטיות, כל פוליטיקת הזהויות של השנים האחרונות מוצפת בנודניקים, אבל כל אדם עם לב צריך להזדהות לפחות עם אחת הקבוצות האלה, עדיף יותר. הם נודניקים כי הם מושקעים במטרה שכוללת ניסיון לשנות את המציאות ועל הדרך גם את האדם שמולם, שפעמים רבות כלל לא מעוניין בשינוי הזה. באופן כללי הם תמיד יתלוננו – בין אם על פרסומת שמציגה מוצרים מן החי, סרטון של נאור ציון או פרסומת לסכיני גילוח לנשים. הם אלה שבאו להוריד. אבל העניין הוא כזה – יש להם מטרה אמיתית. נורא קל לבטל כל מאבק עם הגדרתו כנודניקי, כי אנחנו חיים בתקופה שאחד ממאפייניה הוא משטר הפאן, כל דבר שאינו מרים מקוטלג אוטומטית כטרחני ומשעמם. בגלל זה הדבר העיקרי שפמיניסטית תשמע זה "נו מה, כבר אסור לצחוק יותר על כלום", טבעוני יצטרך להתמודד עם דאחקות "אבל מה כרוב מרגיש?" ולהט"בים עם "נו כמה יחס הם רוצים אלה".
וזה בדיוק ההבדל. נודניקים יתעקשו על פוליטיקלי קורקט כי הם שואפים לשינוי, טרחנים יתנגדו לו כי הם שואפים לשימור. בעוד הנודניק יעיר לך בעדינות שהחיקוי שלך עם ה-ח' וה-ע' מרגיש לו קצת צורם ולא מכבד ובכל זאת, אנחנו ב-2017, הטרחנים דווקא יאמרו דברים כמו "אבל כושי הוא בסך הכל אדם שנולד בארץ כוש" או "אני משתמש במילה ערסים גם כדי לתאר אשכנזים". הטרחן יתפוס את עצמו כמגן על חופש הביטוי ולכן ילחם על זכותו לומר מילים שמעליבות אדם אחר.
אז כן, הם נודניקים, אבל לא כי הם סתם מאוהבים בדעות של עצמם ורוצים להציק, אלא כי הם מנסים לשנות מציאות והם מספיק עקשנים, עקביים ונחושים כדי שלאט לאט השינוי הזה יקרה. אף אחד לא רוצה להיות נודניק אבל כולנו, בנושאים מסוימים, קצת כאלה. אז אם חייבים לבחור, תהיו נודניקים, לא טרחנים. ואם כבר להיות נודניק, עדיף לבחור מטרה גדולה. בסוף הם אלה שמזיזים משהו בעולם.