אם יש משהו שאלון אבוטבול אוהב בארצות הברית, זה את השתיקות. במקום הדיבורים של ישראל, כאן הוא דווקא מוצא דממה, שקט מופתי ומסודר בו לא באמת צריך לקיים שיחות מיותרות עם האנשים שעובדים איתך. תענוג. "על הסט פה, אף אחד לא מדבר עם אף אחד. זה מדהים כי פתאום אתה קולט שאתה לא חייב לדבר ודברים פשוט יקרו מעצמם", הוא אומר בראיון דרך הסקייפ. "כל כך נעים לעבוד פה. כל כך מסודר. זה הפוך מבארץ כי בישראל כולם מתערבים בהכל. פה, אם אתה רוצה לעזור למלבישה להרים משהו, היא אומרת לך 'עזוב, אני אעשה את זה, אל תגע כי זאת העבודה שלי'".
נשמע לי נורא שהמלבישה לא נותנת לך לעזור.
"זה לא נורא כי זאת פשוט העבודה שלה. זה מה שהיא עושה. היא מרוכזת בדבר, זה משמעותי עבורה. יש פה פירמידה אחרת לגמרי".
אלו החיים החדשים של אבוטבול (49) בלוס אנג'לס: כל אחד יודע את מקומו וההיררכיה ברורה מאוד. לפני חמש שנים, כשהחליט לעבור לכאן באופן סופי אחרי שנים של רומן מהצד עם התעשייה בהוליווד, זה היה הימור מקצועי – אבל היום הוא מביט לאחור ומרגיש שהמהלך השתלם. בזמן שלו בעיר המלאכים הספיק להופיע בסדרות נחשבות כמו NCIS ו-"State Of Affairs" של קת'רין הייגל, בה קיבל זמן מסך נדיב, וגם ב-Legends המוערכת, בה הופיע במספר פרקים. בהוליווד הוא מגלם זרים מכל העולם: רוסים, אוקראינים, ערבים. מחליף מבטאים בקצב מסחרר, אבל דואג כל הזמן לתחזק גם את הניב הישראלי המוכר. כך, בסדרה "בתולות" שרק סיימה עונה ראשונה ומוצלחת ב-HOT וזמינה ב-VOD, גילם אילתי שורשי בעל חוות גמלים, שחורש את הדיונות בסביבה עם האופנוע.
"האמת שבהתחלה כשבאתי לארצות הברית חשדתי בכל אמריקאי - למה הוא אומר את זה, למה הוא מחייך - ואז כשאתה חי פה אתה מבין. קוראים לזה נימוס. קוראים לזה תקשורת. פתאום אתה קולט שיש לך סבלנות לעמוד בתור, שדווקא נעים לעשות את זה כשלא דוחפים אותך, יש איזה סדר כללי. זה נתפס אצלנו כצביעות אמריקאית, אבל כשהם לא אוהבים אותך אתה יודע. ראיתי פה דברים שנשתלתי מהם באדמה: מישהו אומר למישהו שלום והאחר לא עונה וממשיך ללכת כאילו כלום".
אתה סוג של סמל סחבקיות. מוזר לי לשמוע אותך מהלל ריחוק.
"אני לא מרגיש מנותק, אני מרגיש מחובר בדברים הנכונים. אולי כאן אני רואה איזו התנהגות על סט וחושב שהיא לא בסדר - אבל וואלה, אני עובד עם במאי ענק ויודע שזה ייפתר גם בלעדי. כל אחד בא עם הדבר שלו - ויש שרשרת מזון".
גברת, לעבוד באמריקה זה תענוג
הוא עדיין אחד הכוכבים הכי גדולים שתעשיית הקולנוע הישראלית הצמיחה מתוכה: בן מועדף ואהוב, שהקריירה שלו ממשיכה לשגשג אפילו כשהוא לא נמצא בארץ רוב השנה. הוא נמנה עם אותם שחקנים נדירים שלפעמים נדמה שאי אפשר לעשות סדרה או סרט ישראלי בלי אחד מהם, והכל תודות לקלאסיקות כמו "האסונות של נינה" וכמובן התפקיד המיתולוגי של רפי משעני המקסים והבוגדני מ"שבתות וחגים". ועדיין, למרות המעמד הכל כך בטוח שלו בתעשייה המקומית, ואולי דווקא בגללו, אבוטבול משתדל לא להסתכל יותר מדי לאחור. הוא חי את חייו החדשים בארצות הברית ומשתדל לפזול כמה שפחות למולדת הישנה, אם לא ממש חייבים. חדשות מהארץ הוא בקושי קורא – וככלל, נדמה שהוא מעדיף לשמור את הדברים שהוא לא יכול לשלוט עליהם רחוק מהלב, עד רמה של חוסר מעורבות.
"ממרחק אתה רואה את הלופ שהישראלים נמצאים בו. אתה רואה איך בעצם לא משתנה שום דבר. מפה ישראל נראית בסך הכל חלק מהמזרח התיכון, עם בעיות כאלה גדולות. מישהו עושה אפצ'י ברמת הגולן וזה משפיע עלינו. בלי קשר לסכסוך הישראלי פלסטיני. כשאתה קורא שיש מתיחות בצפון, זה נראה כאילו מישהו סידר את זה בשביל הבחירות. ממשיכים במרחץ דמים מטורף".
הבחירות למשל, מעסיקות אותך?
"לא. בתחושה שלי בישראל יש 7 מיליון יהודים וכולם צריכים להגיד משהו, וחייבים להגיד משהו, ואומרים אותו, והוא נאמר. זה יותר מדי מעורבות. הרי לא משנה מה אמרת או לא. כי דברים לא ישתנו".
זה נשמע סופר פסימי.
"לא יודע, אני חושב שזה כן ישתנה יום אחד. כרגע זה מין משחק כזה שסתם, כל שנתיים בחירות. למה? כמו שאני מבין את זה, כולם בישראל צריכים לדבר, להגיד, אבל אני לא רואה שזה מייצר משהו. זאת רק קוסמטיקה".
ממש ניתקת את עצמך ממה שקורה כאן.
"חס וחלילה. מה את חושבת, שזה לא כואב, שלא מרגישים? זה פשוט לא באופי שלי להיות במקום אחד ולחיות את המקום השני".
ובכל זאת - בארץ אתה סטאר, ובאל איי אתה לא. זה לא גורם לך להתגעגע?
"גברת, לעבוד באמריקה זה תענוג, כי מצפים ממך שתעשה את העבודה שלך, מכבדים את העבודה שלך. ויש מוסר תשלומים. אני רגיל בארץ לעשות משהו ולקבל את הכסף שלושה חודשים אחרי. זה מוזר, נכון? בישראל זה נורמה אבל פה זה נחשב פשע, הלנת שכר. כי כולם עושים את העבודה שלהם. ואני לא אומר שבישראל זה רע ופה זה טוב - אני לא שופט את זה".
מה בכל זאת טוב בישראל?
"בישראל מסיעים אותי לעבודה, ופה אני נוסע לעבודה. נשמע יותר מפנק נכון? אבל וואלה, פה אני אחראי יותר. אני אחראי לקום, אחראי לדעת את הטקסט שלי".
ראש בראש עם אדריאן ברודי
בניגוד לישראלים רבים לפניו, שגילמו תפקיד משנה של מחבל והתאיידו עם כתוביות הסיום, אלון אבוטבול באמת הצליח לבסס קריירה בהוליווד. החל מתפקידים בסרטים כמו "רחובות ההרג" וב"גוף השקרים", שם הופיע לצד לאונרדו דיקפריו וראסל קרואו, דרך "מינכן" של שפילברג ועד "עלייתו של האביר האפל". בקרוב יצאו עוד שני סרטים עתירי תקציב בכיכובו, וההצעות לא מפסיקות להגיע.
"לקראת אחד מהסרטים האלה אני בהחלט מחזיק אצבעות, כי תוך כדי הצילומים ממש הרגשתי 'איזה בר מזל אני'", הוא אומר. "זה סרט עם שחקנים ממש טובים, עם כתיבה מעולה ובמאי פצצה, אני שם עם אדריאן ברודי ראש בראש. הוא שחקן מדהים, ופתאום אני חלק מהדבר הזה. זה לא שאני עוד אחד שבא מהארץ ועושה תפקיד פה ושם. זה כבר אני הולך לעשות תפקיד ואומרים לי 'אהלן'. הפגישה עם אדריאן למשל הייתה מדהימה ולמדתי ממנו המון, אבל אני מקווה שגם הוא למד ממני משהו. בכל זאת, אנחנו שני אנשים מבוגרים".
מה למדת ממנו?
"למדתי כמה אני מושפע מהתפקידים שאני עושה. העבודה איתו הייתה מעניינת כי הוא אחד האנשים הכי עמוקים שפגשתי. הוא שחקן עמוק. אחרי הסרט היה לי פרויקט בישראל והוא נסע לפרויקט בסין, והוא אמר לי 'איזה מזל שיש לנו את הפרויקטים האלה כדי להתנתק, את הפסנתרן סחבתי איתי שבע שנים'. גרם לי לחשוב. ככה אני עובר לפרויקט אחר ומוציא את עצמי לדמות אחרת'".
ההצעות לתפקידים שהוא מקבל היום מתחילות להתרחק מהטייפקאסט המסורתי שליווה אותו לאורך הקריירה. מי שהתמחה בעיקר בתפקידי המאהב הרומנטי אמנם שורד את מבחן הזמן הצ'ארמרי - בשנה שעברה שיחק את מושא האהבה של שתי נשים צעירות ב"ההיא שחוזרת הביתה" וב"חיכיתי רק לך" - אבל התפקיד שהוא עושה ב"בתולות" מסמן אולי התחלה של שינוי. בסדרה הוא מגלם אבא מגונן לילד בעייתי, בתפקיד נטול תדרים מיניים לחלוטין, ולראייה הוא מתהדר שם בפאות לחיים בסגנון וולברין, שמבטיחות שאף אחת לא תוכל להמשך אליו אפילו בטעות. "אני ידעתי שהוא אילתי אז תקעתי אוכל. העלתי איזה שמונה קילו בשביל התפקיד הזה. פשוט הייתי אוכל מלא קרואסונים ודונאטס", אומר אבוטבול.
ולא מפחיד אותך לאבד את הקלף של היפה?
"אני אף פעם לא חוויתי את עצמי ככה. זה מצחיק, אבל לא. את מתייחסת לתפקידים האלה, אבל באמריקה עשיתי עשרים דברים אחרים. אף פעם לא הסתכלתי על התדמית שלי ואני לא מסתכל על התדמית שלי עכשיו. אני לא חושב על זה במובן של 'אה, הייתי מלכת הילדים ועכשיו אני הופך להיות כוסית'".
לא מעסיק אותך הדימוי שיש לך אצל הקהל?
"זה לא קשור לקהל, זה קשור לתעשייה. אם בסרט צריך מאהב בגילי, יביאו אותי. אם לא, ייקחו מישהו אחר. לכן אני גם לא מוטרד מהחיים בהוליווד במקביל לעבודה בארץ. בישראל הקריירה שלי ברוך השם היא מופלאה, אני אוהב אותה, אני מרגיש שזה הבית. כן היו לפעמים מחשבות כמו 'ישכחו אותי, מה יהיה?', היו את אלה. אבל ברוך השם, תודה לאל, זה לא קרה. להפך".
אי אפשר להתקרב לסנדרט האמריקאי
אבוטבול מוכן לדבר על הקריירה שלו בשמחה, אבל כשאני שואלת אותו האם ארבעת ילדיו כבר אמריקאים לגמרי, הוא מבקש בתקיפות להתרכז רק באמנות. דווקא עמוד הפייסבוק שלו מלא בפרטים אישיים - ציורים, תמונות וסיפורים, חלקם בדויים וחלקם לא. הרבה מהם מרמזים על משבר שהוא חווה מאז שנפטר אחיו, אבי אברהם אבוטבול, לפני יותר משנתיים, ואולי גם על משבר עם אשתו. "התנתקתי ממשפחתי ומילדיי - בלי לשים לב", כתב שם באוקטובר האחרון, "שקעתי בתוך ענן של ציור ומשחק. ילד נוגע באלים. ילד הולך לאיבוד. נטשתי את האנשים שהיו הכי קרובים אלי. את הפרחים היהלומים האלה, כי הרגשתי שאני כמו הנשמה שלו. כל ציפור שעברה הייתה הוא... התחיל סדק שנפער וגדל ואיים לבלוע אותי לתוכו".
בפייסבוק את חשוף לחלוטין, לגמרי פגיע.
"פייסבוק לא מפחיד אותי. אתה יכול בלחיצת כפתור לא להתחבר. בסופו של דבר, הכל סיפור. הכל דימוי. גם הפייסבוק הוא סוג של דימוי. זה היומיום של אנשים, רובם מציגים דימוי של ילדים, אוכל ותמונות, אומרים לעולם כמה אני מאושר ויפה, כמו פואמה לא מתוחכמת. אבל יש כאלה שדפי הפייסבוק שלהם הם מאסטרפיס. אני אוהב את חשבון האינסטגרם של איריס קול, לדוגמה. היא הולכת עד הסוף עם העניין שלה, וזה מרתק".
אבוטבול חוזר ומדגיש עד כמה חשוב לו להקיף את עצמו באנשים שהולכים עד הסוף עם האמת שלהם, יוצרים מהבטן. "הבחור הזה אדם סנדרסון (הבמאי של "בתולות") - לפני 15 שנה ראיתי אותו מתחיל ועכשיו הוא כבר צומח בתוך התעשייה. בכלל, אני מזהה בארץ פריצה אומנותית, יכולות אמיתיות, ויש הרבה יותר מרחב יצירה מפעם. בבתולות זה היה ממש מרשים: חבורה ממש מצוינת, שלא לדבר על שחקנים, זו תעשייה הרבה יותר פלורליסטית מזו שהכרתי בעבר".
מתקרבת כבר לסטנדרט אמריקאי?
"אי אפשר להתקרב לסטנדרט האמריקאי כי יש הבדלי מנטליות והבדלי ממון ניכרים. זה שונה, אין מה לעשות. אבל בסדרה הזאת הייתה עבודה מתוקתקת, מקצוענות עם חוש כיוון. היה כיף להתבונן ולהיות חלק, ואני מרגיש שהצלחנו מאוד יפה".
עד כמה התפקיד ב"בתולות" השפיע עליך?
"השפיע, אבל כל זה היה לפני שפגשתי את אדריאן ברודי".