פעם מאור שוויצר היה מחפש ריגושים. היום הוא מתרגש מהאמת של החיים

מאז שהיה בן 17 מבקר מאור שוויצר באופן קבוע באותו החוף בתאילנד, ושם הוא נופש גם בימים אלה אחרי חודשים ארוכים של צילומים בארץ ובעולם. לראיון הזום הוא מופיע בלוק שלא היה מבייש את צילומי "הלוטוס הלבן", המתקיימים גם הם בתאילנד לא רחוק ממנו, אבל מתחת ההופעה הנוצצת הלב שלו שבור. "אנחנו בתאילנד, המקום הכי יפה בעולם, ושלוש–ארבע פעמים ביום אני מסתכל ב-mako לראות אם יש עסקת חטופים, אולי שחררו מישהו, אבל רק קורא על עוד פיגוע ועל עוד דקירה. הלב מפורק".

איך עוברת עליך התקופה האחרונה?
"אני מבורך באישה הכי טובה, אני מבורך כלכלית ובבריאות ובמשפחה ובהצלחות, ואני לא מוצא שקט. לפני עשר שנים לא הייתי מבורך בשום דבר מהדברים האלה, להפך, הייתי בחובות ובסמים ובנפילות ולא בריא, אבל הייתי יכול לקום בבוקר ולנשום. היום יותר קשה למצוא את האוויר. אני עסוק מאוד בלמצוא פתרונות פיזיים ונפשיים כדי שיהיו לי יותר שעות ביום של נשימה".

טייפקאסט של גבריות ישראלית

לאחרונה סיים שוויצר (34) בין היתר את צילומיה של סדרה בין-לאומית של פרמאונט בהונגריה ובמלטה, שבמהלכם נאלץ להתמודד מרחוק עם מראות המלחמה. "מתנהלים על אוטומט. בין אקשן לקאט אתה לגמרי שם, אבל בין קאט לאקשן אתה רק בטלפון. לדעת שניב נמצאת בבית לבד וכל כמה דקות רצה לחדר המדרגות שלנו בלי המקלט עם הכלב, אלה היו ימים לא פשוטים להיות בהם רחוק ולבד. בהפקה היו מדהימים ואכפתיים כלפי השחקנים הישראלים על הסט, היינו מבודדים, ישנו מחוץ לעיר באיזה מקום שאין בו אפילו מכולת והיינו תחת שמירה 24/7. לא לקחו איתנו סיכונים".

למרות התקופה, הצילומים בחו"ל פתחו לך את התיאבון לקריירה בין-לאומית?
"האמת שלא. הייתה לי חוויה מהממת, נהניתי מאוד, אבל אני מאוד אוהב לשחק בארץ, בשפה שלי, עם צוותי ההפקה הישראליים וההתנהלות המיוחדת שלנו. ואני גם אוהב מאוד את הסיפורים שלנו, הישראליים".

והוא בהחלט חלק בלתי נפרד מהסיפורים שלנו. בעבר שיחק בסדרות "שעת נעילה" על מלחמת יום הכיפורים ו"שמים אדומים", שעסקה בתקופת האינתיפאדה השנייה, וכעת הוא מככב בסרט החדש "קרב אוויר", שמספר את סיפורו של חיל האוויר הישראלי במלחמת ששת הימים.

הרבה תפקידים של גבר-גבר.
"כנראה יש בטייפקאסט שלי איזושהי גבריות ישראלית, יש בי התאמה לתפקידים האלה. אני מגלם את רן נשר, טייס הקרב הכי טוב שהיה אי-פעם בארץ, אלוף ההפלות, שהוא די סורר וסוליסט והוא מגיע לפקד על טייסת מאוד מגובשת ומאוד חברית וזו ההתמודדות שלהם מולו. זה סרט שמספר את הסיפור של המבצע שהתחיל את מלחמת ששת הימים, מבצע מוקד".

בגלל בעיות בריאותיות לא גויסת. בסרט החדש אתה נכנס לסרבל הטיסה המבוקש. זה מעורר בך צער על העובדה שלא עשית צבא?
"כל החיים הייתה לי צביטה על החוויה שאני מפספס, היה משהו משותף לכולם שלא הייתי חלק ממנו. יש רצון להחזיר למדינה על מה שהיא נותנת, או יותר נכון על עצם היותה, על זה שיש לנו מקום להיות בו כיהודים וכישראלים. אני מקווה שאני מחזיר במעט במקומות שלי".

הסרט "קרב אוויר" ספג ביקורת על היותו מוטה ימינה, עד כדי כך שלא קיבל מימון – עד להתערבות פוליטית של מירי רגב. בסוף הוא קיבל מימון מקרן שומרון.
"מה זה 'ימני'? הסרט מספר סיפור ניצחון הרואי של הצבא שלנו ויש שם משפטים שלא רגילים לשמוע בעולם האומנות והטלוויזיה, המאוד נוטה שמאלה שלנו, כמו 'שלום עושים עם אויבים מובסים'. אני חושב שקרן שומרון היא ברכה לתעשייה שלנו, שצריכה עוד כסף ועוד מימון. 'קרב אוויר' יוצא בטיימינג מושלם, זה מצרך אומנותי שמאפשר לעם שלנו לנפח את החזה בגאווה. להראות את הצד השני זה אחלה, הסדרה 'שמים אדומים' שהשתתפתי בה היא אחת הסדרות שאני הכי אוהב בעולם ויש שם את הצד השני ואת הקשיים שלו ביג טיים, וזה מבורך – אבל כרגע אנחנו צריכים לסמוך על הצבא ועל חיל האוויר שלנו, ויש פה סרט ניצחון טוטלי שאנשים יצאו ממנו בתחושת 'אנחנו חזקים וניצחנו', ואנחנו צריכים כעם גם רגעים כאלה".

ב"שמים אדומים" הסיפור הוא על חברות בין יהודי לערבי. זה אפשרי בעיניך היום?
"מתוקף היותי בן אדם שמנסה לשמור על אופטימיות גם היום, יש לי את האמונה שכן, כלומר, עם מי שרוצה. יש אין-ספור ערבים מסביבי שמבחינתי הם אני ואת, אין בינינו שום הבדל, שחקנים שאני עדיין משחק איתם. אני לא צריך להאמין שזה יכול לקרות, זה קורה. אנחנו חברים. אבל אין ספק שמשהו נשבר באמונה הכללית יותר. בשיחות שלי פה בתאילנד אומרים לי, 'People in Gaza are starving'. נכון, וזה כואב, אבל אם ה-people האלה ב-Gaza גרמו לי להגיע למצב שזה או אני או הם, אז זה אני והעם שלי. קשה לי מאוד עם ילדים שנהרגים או עם אנשים שגוועים ברעב. לא מגיע לשום חף מפשע לסבול, אבל אם זה או החף מפשע שהוא העם שלי או החף מפשע שהוא לא העם שלי, זה העם שלי תמיד. ואני הולך עם זה לגמרי בגאווה".

ניב היא השחקנית הכי טובה בארץ

אל החופשה הנוכחית הגיע שוויצר היישר מצילומי סרט ההמשך "בחורים טובים 2", שאליו הצטרפה שחקנית חיזוק משמעותית: ניב סולטן (31), אשתו זה שנתיים, שאותה הכיר לראשונה על סט הסדרה "יש לה את זה". "בגלל החברות הגדולה שנוצרה עם הבמאי ועם המפיק, ישר כשהבנו שהולך להיות עוד סרט הם שאלו אם ניב תרצה לשחק. שאלתי את ניב, והיא אמרה 'בטח'. היינו ממש חלק מהיצירה המשותפת הזו, נתנו המון הערות, קיבלנו דראפטים. זה היה מתוכנן, זה לא שניב קיבלה אודישן ויצא ככה".

איך היה לשחק ביחד?
"מושלם. אין דבר יותר קשה מלקום בשלוש בבוקר ולצאת מהבית כשבת הזוג נשארת במיטה לישון, והיה מדהים לקום בבוקר ביחד ולא לעזוב אחד את השני. נהניתי לראות אותה בכל רגע, נהניתי לשחק איתה, זו הייתה פשוט חוויה מדהימה, בדיוק כמו שתכננו".

ב"יש לה את זה" הייתם בשלבי ההתאהבות, ועכשיו הגעתם לסט כזוג נשוי. מה ההבדל?
"הבדל ענק. ב'יש לה את זה' עוד לא היינו זוג בכלל, היו שם רק התאהבות וגישושים. פה באנו כבית אחד של השני, ביכולת להציע הצעות ובאנרגיה, בביטחון, כשאני יודע שהיא שומרת עליי ואני שומר עליה. אני נוטה להגזים במשחק שלי לפעמים, אני אוהב ליצור דמויות שהן לפעמים טו מאץ' וצריך שישמרו עליי, ולא מעט פעמים ניב ראתה במוניטור ולחשה לי באוזן, 'קצת פחות'".

זאת נשמעת כמו זוגיות בריאה, כי בטח יהיו כאלה שיחוו רגע כזה כביקורת או כהקטנה. הרבה שחקנים גם בוחרים שלא לערבב בין החיים האישיים למקצועיים.
"לקח לנו רגע. הזוגיות שלנו בהתפתחות מדהימה בכל יום, אבל הגענו לשלב מאוד בריא, מכיל ומפרגן. כל דבר בחיים אנחנו עושים יחד ובהתייעצות, ויחד עם זה אנחנו חיים המון חודשים בשנה בנפרד. מבחינה מקצועית יש בינינו 100% פרגון מהיום הראשון. יכול להיות שהתברכנו ומאוד קל לנו, כי ברוך השם כל אחד מאיתנו בשלו ומצליח. יכול להיות שאם אחד מאיתנו היה סופר-מצליח והשני היה מנסה לעבור אודישנים ולא מתקבל, אז היה פחות פרגון והיינו צריכים לעבוד על זה. אני באמת חושב, ולא רק אני, למזלי, שניב היא השחקנית הכי טובה בארץ. אני יודע ממנה שזו גם ההרגשה שלה לגביי. בכל תפקיד שאני אעשה אני ארצה שהיא תהיה לצדי, גם לטובתי וגם לטובת הסדרה או הסרט".

בשנים האחרונות ניב מצלמת את "טהרן" ובמשך חודשים ארוכים מהשנה היא נמצאת בחו"ל. איך זה לנהל זוגיות בלונג דיסטנס?
"מורכב. יש המון געגוע וקושי, אבל המרחק יוצר גם דברים מדהימים, געגוע מהמקום הטוב שלו ותשוקה וחוויות, לנסוע אחד לשני לסטים ולחוות מקומות אחרים, לטייל ולהתפתח. אנחנו תמיד צוחקים שניב היא פוקימון משודרג. לעלות לטקסי, למשל, היה לפני שנים גורם לה לחרדה, והיום היא עולה בכיף שלה. לפני ארבע שנים היא הייתה אומרת 'לא' לצילומי סדרה במשך חצי שנה בחו"ל ואני הייתי צריך לשכנע אותה, והיום היא רוצה עוד מזה. שמונה חודשים בחו"ל בכל שנה נתנו לה המון ביטחון ותחושת מסוגלות, שאפשר להסתדר בעולם לבד".

גם לך החיים מחוץ לישראל מוכרים היטב, התגוררת בעבר מספר שנים בפיליפינים. מתוך מחשבה על הקריירה של ניב או מתוך האהבה שלך למזרח הייתם שוקלים לעבור לגור בחו"ל?
"אנחנו חיים בעידן שלא מחייב אותך לגור במקום מסוים. יש מחשבות להקים לנו בתים במקומות אחרים בעולם, כדי שלא נהיה תלושים כמו תיירים. אנחנו חושבים על האפשרות לחיות בחו"ל, נניח ארבעה חודשים בשנה, אבל אני לא רואה אפשרות לעזוב לגמרי ושישראל לא תהיה הבסיס. אני ישראלי ויהודי ואני הכי גאה בזה בעולם. גדלתי בבית מאוד ציוני ומאוד קשור ליהדות, אבל אחרי 7 באוקטובר אני עוד יותר גאה. אני הולך עם החמסה שלי בחוץ בכל מקום בעולם ואני תמיד אדבר בעברית, אני הולך בחזה נפוח".

המחשבה על הקמת בית קיימת בימים כאלה?
"באופן אישי המלחמה דווקא עשתה הפוך, היא גרמה לי לשאול את עצמי לאיזה עולם אני רוצה להביא ילדים. אבל הרצון לתת ולגדל יצור משותף חזק מאיתנו, ואני מאמין שנתחיל לגדול השנה, בעזרת השם. לא הכל תלוי בנו, אבל אנחנו לגמרי שם, לגמרי רוצים". 

אני לא אגיד לכם לא לעשות סמים. אני לא אמא שלכם

לפני מספר שנים שיתף שוויצר בריאיון שהיה מכור לסמים מגיל 14 ועד 27. היום הוא מרצה לבני נוער ומבין היטב את הפגיעה הנוספת שאיתה יצטרכו להתמודד רבים משורדי הטבח בפסטיבל נובה. "הייתי לגמרי בעולם הפסטיבלים, הטראנס ומסיבות הטבע. בתור מי שיודע מה עושים שם ואיך מרגישים, ועל אחת כמה וכמה בתור מי שחווה בעצמו טריגר מהדברים האלה, היה נורא בשבילי לדמיין את הרגעים של החבר'ה שהיו תחת השפעת סמים ולאן זה לקח אותם. זה קרה בזריחה, מי שהיה במסיבות האלה יודע שזה רגע השיא של המסיבה, זה הרגע שבו לא משנה כמה אתה מסטול וכמה אתה דלוק אתה מחזק, זה רגע של שמחה ושיאים של כל הגוף שלך – אני, שלא נגעתי בסמים שבע שנים, מדבר על זה עכשיו ואני מרגיש את השערות שלי סומרות – ואני חושב על הנפילה, ההתרסקות מהמקום הכי גבוה שיש לדבר הכי נוראי שאפשר לדמיין. לא צריך להיות על סמים כדי לחוות התמודדות לא פשוטה בסיטואציה הנוראית שהייתה שם, אבל כשאתה כל כך פתוח, עם חיישנים אחרים, וכל כך רגיש באותם רגעים, זה משהו שאנחנו נחווה אותו שנים קדימה ואני לא יודע כמה המדינה שלנו יודעת להתמודד עם זה".

הקושי בעקבות המצב גורם לך לרצות לחזור לדרך ההתמודדות שהכרת, הסמים?
"לא. שבע השנים האחרונות בחיי הוקדשו במשך יום-יום לדבר הזה, וגם אם הייתי רוצה לשכוח, פעם בשלושה ימים אני מרצה על זה. זה כל כך מוטמע בי, וגם יש לי פחד נוראי מלאבד את דעתי שוב. בכל בוקר הדבר הראשון שאני מודה עליו לאלוהים זה שהשפיות שלי איתי בחזרה. מבחינתי לאבד את השפיות היה הדבר הכי מפחיד בעולם, אז אני לא לוקח את הסיכון הזה יותר".

מה זה אומר, "לאבד את השפיות"?
"בוקר אחד קמתי ולא הרגשתי שאני זה אני. לא רציתי לראות אנשים, כל דבר שנע ביותר משני קמ"ש עשה לי בלגנים בעיניים, רעשים נוראיים, טנטונים באוזניים, הפרעות בראייה. ובעיקר תחושה של אבדון ופחד, של 'מה קורה לי?', שנמשכת יום אחרי יום אחרי יום במשך שנה וחצי. איבוד זהות טוטלי".

מה אתה זוכר מהתקופה שבה היית משתמש, לפני הנפילה?
"אני אשקר אם אני אגיד שלא הרגשתי בשיא. הרגשתי הכי קרוב לאלוהים, שכל מה שאני נוגע בו הופך לזהב. חוויתי חוויות משוגעות, הרגשתי שאני במקום הכי טוב שאני יכול להיות. הייתי בתל אביב, צעיר, בדירות רווקים שלי, בשגעות, אבל זו בדיוק הטעות, כי לא שמתי לב ששום דבר לא נבנה מתחת. כשאתה משתמש בסמים מגיל כל כך צעיר אתה לא בונה כלים להתמודדות, והסמים הופך לכלי ההתמודדות שלך עם הכל".

למה, למשל?
"באמצע ריב עם בת הזוג אתה הולך למאפרה ולוקח שתי שאכטות מג'וינט. היא באה להמשיך את הריב ואתה כבר ב'די, שחררי, חיים, הכל טוב', אבל הבעיה לא נפתרה. או כשנופלות רקטות על העיר שלך, כולם בפניקה ואתה לקחת משהו, אז אתה יוצא למרפסת ומסתכל על כיפת ברזל ועף באוויר, יש זיקוקים בשמיים ואתה לא מתמודד עם הפחד. או כשסבא שלי נפטר ואני בשבעה עסוק בלהיות בשירותים ולהריח כל דבר, אז אין התמודדות עם האבל. אתה מעיף את זה אחורה, אבל האבל והפחד והבעיות בזוגיות, הדברים האלה יצופו בשלב מסוים, השאלה היא מתי".

אם התקופה של השימוש היא כזו זיכרון חיובי בשבילך, מה אתה בעצם אומר לבני הנוער בהרצאות?
"אני לא יכול להגיד להם לא לעשות סמים. אין לי זכות להגיד להם דבר כזה. מה שאני יכול להגיד זה שסמים זה לא מתאים לחבר'ה צעירים. אם תקומו יום אחד בגיל 40 או 50, כשיש לכם ילדים וזוגיות ורווחה כלכלית, ובניתם לעצמכם חיים ויש לכם הרבה כלים של התמודדות שאספתם לאורך עשרות שנים, ותחליטו פתאום שבא לכם לנסות – הכל בסדר. זה כל כך אחרת כשאתה בן אדם בוגר, עם בסיס ועם דעת ועם סביבה".

למה?
"בבתי החולים היום משתמשים ב-MDMA בכל מיני ניסויים נגד חרדה ודיכאון, גם ב-LSD ובפטריות. יש אנשים שקוראים לזה סמים ויש אנשים שקוראים לזה מדיסין, השאלה היא איך אתה מתייחס לזה. אני כל חיי התייחסתי לדבר הזה כאל סמים ואף פעם לא כאל תרופה. כבן אדם עם אופי הרפתקני והתמכרותי שאוהב ללכת רחוק, הייתי משתמש בצורה מאוד חזירית ולא מבוקרת. אם היו לי חברים שהיו מודדים לפי מה שנקרא 'המלצת הדוקטור', אז אני הייתי עושה פי 15 מהם, כי הייתי ילד ונער שחיפש את הריגוש ואת הבריחה וקיבל את הפצצה שלו. מה שאני מנסה להעביר הוא שאפשר להגיע לכל התחושות האלה גם מהאמת של החיים. נכון, אי אפשר להרגיש את זה כל כך הרבה כמו שאתה מרגיש את זה עם סמים, אבל כשאתה מרגיש את זה באמת זה יותר טוב מחודשים של שימוש בסמים, כי זו אמת. יש אנשים שיעברו חיים שלמים בלי שכל מה שהם הדחיקו יצוף, אבל האם אתם מוכנים לקחת את הסיכון? זו הנקודה שלי. אם אתם מוכנים, סבבה, מה אני אגיד לכם, 'אל תעשו'? מה, אני אמא שלכם?".

מניחה שגם לך אמא אמרה לא לעשות. הקשבת?
"לא. גם חבר טוב, שהיינו עושים סמים ביחד המון פעמים, לא מישהו שהתנגד, אמר לי בשבוע לפני שאיבדתי את השפיות – 'תעשה איזו הפסקה'. הוא ראה שאני על הקשקש, אבל זה לא עוזר כשאומרים לך, אתה צריך להרגיש בעצמך".

אז איך נגמלים?
"המון סדנאות והתעסקות ושלבים. פגשתי מאות מטפלים במשך שנה וחצי, באמת, הוצאתי על זה מאות אלפי שקלים, וכולם בשלב מסוים היו מסתכלים עליי בעיניים מפוחדות ואומרים לי, 'תשמע, אתה השתמשת בחומרים כימיים, אנחנו לא יודעים להגיד מה קורה במוח'. כשהגעתי אל המטפלת הנוכחית שלי מתאילנד, שמלווה אותי מגיל 17, אמרתי לה שאני לא רוצה להמשיך לחיות. היא חייכה אליי ואמרה לי שהיא שמחה שזה קרה לי. הייתי בהלם, אבל היא הסבירה לי שהיא מכירה אותי כל כך הרבה שנים ושסוף-סוף הדבר הזה שהיא אמרה שצריך לקרות, קרה. כל מה שזרקתי אחורה התפרץ, והיא אמרה, 'זה נהר שחור ששוטף אותך, אבל הנהר השחור הזה, בעבודה קשה ומדויקת, יכול לעבור'. זו הייתה הפעם הראשונה שקיבלתי תקווה. נכנסתי אליה בן אדם שוויתר, ויצאתי אחרי ארבע שעות עם הבנה שהכל יהיה בסדר. אני זוכר את עצמי יוצא, יורד פה על הגשר על הים ונושם שוב ומבין שאני עוד רחוק מאיפה שאני רוצה להיות, אבל אני יודע שאני אהיה".

שום דבר לעולם לא יהיה שלם אם האנשים האלה לא יחזרו הביתה

לשוויצר אין עניין עם מה שחושבים עליו גם כשהוא מפרסם את דעותיו הפוליטיות, ובעבר התבטא בחריפות נגד הממשלה. "היו לי דעות מאוד נחרצות, אבל היום אני מבין מורכבות. אם תגידי לי להגדיר אם אני ימין או שמאל אני אגיד שאני נוטה ימינה בדברים מסוימים, למשל מבחינה ביטחונית וכלכלית. אני חושב שיהודה ושומרון זה חשוב, אם לא היה יו"ש אז 7 באוקטובר היה בפתח תקווה, בכפר סבא, בתל אביב. צריך חגורות ביטחון כאלו, ואם יש אנשים שמוכנים לחיות בחגורות הביטחון האלה אז אני בטח לא אהיה זה שיגיד להם שהם יושבים על שטח כבוש וצריך להוציא אותם. אבל חברתית אני הכי שמאל שיש, אז מה זה אומר? איך אני יכול להגדיר את עצמי?".

איך אתה מרגיש מול הממשלה הנוכחית?
"אני לא שופט אף אחד, לא את מי שבוחר בביבי ולא את מי שלא בוחר בביבי. אני חושב ש'רק לא ביבי' זה סלוגן נוראי, כי הוא לא מציע שום דבר. אין לי מספיק הבנה בפוליטיקה בשביל להבין מה טוב ומה רע, אבל אני יודע שלאזרחים פשוט רע. נבחרי הציבור לא מקיימים את רצון הציבור. עם כל המורכבויות, כבר חצי שנה שבני אדם, האחים והאחיות שלנו, דם מדמנו, יושבים שם ואלוהים יודע מה עושים להם. שום דבר לעולם, גם לא בעוד מאה שנה, לא יהיה שלם אם האנשים האלה לא יחזרו הביתה. לא יהיה פה שום אור, שום שמחה, שום דבר ששווה את החיים האלה. יכול להיות שבממשלה עושים הכל, יכול להיות. אני לא מרגיש ככה. כולם חזרו לריבים, ימין שמאל וחרדים וחילונים, איזה שטויות, מה אתם עושים? כל יום, מהבוקר ועד הלילה, אתם צריכים לעשות הכל כדי פאקינג להחזיר אותם הביתה. זה בסדר לשאול מה המחיר, אבל בשורה התחתונה אין מחיר שלא שווה לשלם כדי פאקינג להוציא אותם משם, אתמול, לפני חודש, לפני חצי שנה. די. להוציא את כולם, נתמודד עם מה שצריך אחר כך".

אמן שעד שהריאיון הזה יתפרסם, הם כבר יחזרו.
"אמן שהריאיון הזה לא יעלה, כי כל דפי העיתונות והאינטרנט יהיו על החטופים שחזרו".

צילום: אור דנון | ע' צילום: תומר הרמן | סטיילינג: מעוז דהאן | איפור ושיער: עומר כרמי | ע' סטיילינג: שלי וייס ואליאנה ויזל | בגדים: נובוריש דוג