משה רבנו הוא אחת הדמויות החשובות בהיסטוריה היהודית, ולא בכדי. בימים אלו של חג הפסח אנו חוזרים ופוגשים בו בסיפור יציאת מצרים, וגם זה בהחלט לא בכדי. במקרה או שלא במקרה (והרי אנו יודעים שאין מקריות בתורה), גיבורה נוספת של חג הפסח היא המצה שאנו אוכלים, ומי שחושב שזה בכדי, שיחשוב שוב.
שני גיבורי הפסח הללו קשורים זה בזו יותר מששיערנו. חז"ל דרשו ומצאו, כי משה רבנו עצמו - אותה דמות חידתית שגדלה בארמון פרעה והוציאה עם עבדים שלם ממצרים - לא היה אלא מצה. טענה זו קיבלה חיזוק בשנים האחרונות מחוקר התנ"ך והבלשן ד"ר גדעון פרלמוטר, שמצא כי באותה תקופה נהגו האותיות צ' ו-ש' באותו אופן (בהתזת רוק מהשן העליונה) ומכאן שמנהיג העם היהודי נקרא "מצה", וככל הנראה איית את שמו באות חלופית כדי להפריד בטקסט המקראי בין מצה המנהיג לבין מצות אחרות.
אמנם, אנו מכירים את דמותו של משה כאיש מזוקן, לבוש גלימה, אולם זהו דימוי שנחרת בדמיוננו בעיקר בשל ציורי רנאסנס, אשר צוירו על ידי אומנים גויים שאינם בקיאים במסורת היהודית, ומאוחר יותר - על ידי סרטים הוליבודיים כגון "עשרת הדיברות". אולם אם תיצמדו לפרשנות של המסורת היהודית, תגלו כי לא אדם רגיל הוציאנו מממצרים - כי אם מצה בעלת כישורים מופלאים.
המתכון הסודי של יוכבד
כתב הדר"א בספרו "פניני הילקוט" פרשת שמות: "מנין אנו למדים שהיה מצה? לפי שהייתה אמו מתקינה אותו על פי מתכון על מנת לאכלו, עד שבאה בת פרעה ונטלתו הימנה". על פי הפירוש הרווח, אמו של משה, יוכבד, ביקשה לאפות לעצמה כיכר לחם, אולם מאחר וחששה שמא שכנותיה יגנבו לה את המתכון, כתבה אותו בלשון ציורית במיוחד שלא תהיה מובנת לאחרים. "ותצפינהו שלושה ירחים" - הכוונה שלשה אותו במשך שלוש דקות. "ותיקח לו תיבת גומא ותחמרה בחמר ובזפת ותשם בה את הילד" - הכוונה שלקחה תבנית אפייה, קימחה אותה בקמח ובשמן ושמה בה את הבצק. "היאור" אינו אלא התנור, בתוכו הניחה יוכבד את העיסה והתבנית, ובתה מרים נשלחה להשגיח על התבנית שלא תישרף. אולם אז הגיעה לפתע בת פרעה וחמדה לעצמה את המצה הטעימה שבתבנית, הוציאה אותה מהתנור ולקחה הביתה. לא לפני שהיא נותנת לו את שמו - "מצה", "כי מן המים מש(צ)יתיו" (="כי בתוך התנור מצאתיו").
כשקוראים מחדש את הפסוקים לאור הפרשנות של הדר"א, נוכחים לדעת כי אכן כל הסימנים מצביעים על כך שמשה אכן היה מצה. כאשר טוען מצה כי הוא "כבד פה וכבד לשון", קל להבין זאת לאור העובדה שלמצות אכן קשה יותר לדבר מאשר לבני אדם. גם העובדה התמוהה שבקריעת ים סוף מצה מהסס לעבור ראשון מתיישבת עם הפירוש, שכן יש שמקפידים לא להרטיב את המצה במים משום שרויה.
סוגיות רבות מתבארות מאליהן מרגע שאנו מקבלים את סברת מצה רבנו, ועל כן מרבית הפרשנים (בעיקר המאוחרים שבהם) מצדדים בה. ובעיקר אין תימה כי על אף מעלותיו, לא זכה מצה להיכנס לארץ ישראל בסופו של דבר. הארץ הייתה באותה עת חדשה ונקייה, והשם יתברך לא רצה שיהיו עליה פירורים.
ויש בכך מסר יפה גם לימינו אנו. מספרים שגוי אחד אמר לרבי לוי: "מנהיגינו דגולים הם וכוחם עצום ורב, כלום אין אתם מתייראים מפנינו?" ענה לו רבי לוי: "חייך, שאין אנו צריכים לאיש, ואפילו ממצרים הרשעה הוציאנו לוח בצק אפוי עם נקבים, (אז) היאך נירא?". ואפשר ללמוד מזה גם על חיינו כיום, שאם אפילו מצה פשוטה יכולה להוציאנו ממצרים, הרי שמגש מצות על אחת כמה וכמה.
חג כשר ושמח.