הי מרט.
"הי".
השאלה הראשונה שעלתה לי לראש היא למה לקרוא לאתר שעוסק בקולנוע דווקא "ספר הקולנוע הישראלי"? בחירה הומוריסטית?
"לא, לצערי זה רציני לחלוטין. הסיבה שבחרנו בשם היא קודם כל העובדה שבמקור הפרויקט תוכנן, לפני כמעט עשור, כמהדורה מעודכנת לספר 'הקולנוע הישראלי' המיתולוגי של מאיר שניצר ומאז עבר הרבה גלגולים".
מאיפה מתחילים פרויקט שמתיימר להיות המאגר האולטימטיבי של הקולנוע הישראלי?
"אני הצטרפתי לפרויקט בשנת 2013 כשכבר הייתה בו מערכת די מגובשת. בהתחלה הכיוון היה שהפרויקט יהווה במהותו מין ספר מאמרים דיגיטלי עם אינדקס מצומצם ובו מידע בסיסי על כל הסרטים. אני באתי עם אג'נדה של IMDB ישראלי, מאגר מידע אולטימטיבי עם קרדיטים מלאים, קטעי עיתונות סרוקים ומידע טכני. ידעתי שכבר 20 שנה אנשים מנסים להרים דבר כזה, כולל אני עצמי, אבל האמנתי שהפעם זאת הזדמנות אמיתית לגרום לזה לקרות, בגלל העובדה שמגויסים לעניין כמה מהגופים הכי מרכזיים בתחום הקולנוע הישראלי – מועצת הקולנוע, קרן רבינוביץ' ומפעל הפיס. בהתחלה לא היה לי פשוט להסביר את מי בכלל מעניינים קרדיטים מלאים של אנשי צוות או למה צריך שיהיו קטעי עיתונות ולמה כשלוחצים על שם של אישיות זה חשוב לקבל עמוד שמרכז את הקרדיטים שלו. היו מלחמות עזות על כל פרט. מה שכן, בהדרגה רוב האנשים במערכת הבינו את חשיבות העניין והתגייסו, כדי לאפשר לו לקרות בצורה הכי טובה. חשוב להדגיש שהפרויקט הזה לא היה קורה מבלי שאתי כהן ממשרד התרבות וגיורא עיני מקרן רבינוביץ' לא היו משתכנעים בסוף בנחיצותו ולא היו מקציבים לו תקציב משמעותי ותמיכה בכל המובנים. עם זאת, אין ספק שהעובדה שהפרויקט הזה התחיל מדבר אחד ולאט לאט שינה כיוון ניכרת בו, במיוחד בכל הנוגע לחוויית משתמש ולעיצוב. המלחמות שדיברתי עליהן גבו מחיר, וחבל. עדיין, אני מרגיש שהתוצאה הסופית מצדיקה את הדרך הארוכה והמפרכת שעברנו, ומאות התגובות הנרגשות שקיבלנו מתעשיית הקולנוע ומהקהל הרחב הן מעל ומעבר למה שציפיתי. מקווה שעם הזמן נצליח לתקן את כל הליקויים".
הקולנוע הישראלי קיים כבר משנות ה-50. להתחיל עכשיו, בשנת 2016, לבנות ארכיון שלו זה תהליך מורכב?
"התחקיר ואיסוף החומרים לפרויקט היו טירוף מוחלט. באמת היה צריך הרבה אהבה ואמונה בחשיבות העניין כדי לצלוח את זה, במיוחד לאור המאבקים במערכת והעובדה שמדובר בעבודה מורכבת ודי משעממת של הקלדת כמות עצומה של פרטים לתוך מערכת. עשרות תחקירנים נשחקו אחרי תקופות קצרות ופרשו, והיה סיוט לחפש מחליפים. יש כרגע באתר קרוב ל-1,000עמודי סרטים ומעל 20,000 עמודי אישים, ולצדם כמה אלפי קטעי עיתונות סרוקים, שהיה צריך לבחור, לקטלג ולדאוג להבטיח את זכויות היוצרים שלהם. אין ספק שבלי אהבה ואמונה זאת משימה בלתי אפשרית. בנינו את האתר הזה קרוב לארבע שנים, נראה לי שכל חברי המערכת המומים שהצלחנו לסיים. אני לא בטוח שרוב מי שעבד על האתר האמינו שנצליח לסיים".
יש ערך אחד שעבודת התחקיר עליו הייתה מעניינת במיוחד?
"אני חושב שבפרויקט מהסוג הזה מה שמעורר גאווה עיקרית הוא התמונה הכללית, פחות הפרטים הבודדים. זה פאזל שהרכבנו פיסה אחרי פיסה, ואנחנו עדיין ממשיכים לקלוט תיקונים והשלמות ולשפר אותו עוד ועוד. וזה מעורר התרגשות מיוחדת שיש עכשיו בתרבות הישראלית דבר כזה, שנותן לקולנוע הישראלי את השורשים ואת הקונטקסט, ועל-ידי זה מחזק את היסודות שלו, שבמשך שנים רבות היו מאוד רופפים בכל הנוגע לתיעוד והשימור. אני מגיע לפרויקט הזה אחרי פרויקט תיעוד גדול נוסף שעשיתי, 'מאגר העדויות של הקולנוע הישראלי', ובו ראיונות מצולמים עם עשרות אנשי מפתח בקולנוע הישראלי, שבעצם מאפשרים לנו לשמר באמצעות עדויותיהם את הזיכרון שלו. אז אני מאוד מאוד גאה בכך ששני הפרויקטים האלה, לצד פרויקטים נהדרים נוספים כמובן, עשו מהפכה של ממש בתחום התיעוד של הקולנוע הישראלי. פשוט ממצב שבו לפני עשר שנים לא היה כמעט כלום בתחום הזה, חוץ מכמה ספרים אולי, היום אני חושב שאין עוד מקום בעולם שהתיעוד של הקולנוע המקומי נמצא במידת התפתחות כזאת".
אתה חי את עולם התרבות בהווה ובעבר, אני מעריך שאתה גם בוחן את השינויים שחלו בתוכן של הסרטים שנוצרים בישראל. מה דעתך על הביקורת של שרת התרבות מירי רגב לפיה חלוקת המשאבים לא שיוויונית?
"זאת שאלה מורכבת. מצד אחד, ברור שתעשיית הקולנוע היא מקום שקשה היום לפרוץ בו, בטח אם לא בנית לעצמך מערכת קשרים מסוימת, אם לא למדת בבית הספר הנכון ואם לא השכלת להיענות לבון טון מסוים. אני חושב שזה נכון לקולנוע הישראלי, כמו שזה נכון לכל מועדון חברים מצומצם ויוקרתי. מהבחינה הזאת, מה שרגב אומרת על הצורך להרחיב את המנעד הוא נכון. אין לי ספק שאפשר להגיע ליותר גיוון בתוכן ובצורה בקולנוע הישראלי, אפשר לתת הזדמנויות ליותר אנשים, אפשר לשפר את עבודת הקרנות. אחרי לא מעט התנסויות מול הקרנות, גם כיוצר וגם כלקטור, יש לי כמה רעיונות בנושא הזה, ואני בטוח שאני לא היחיד שיש לו. מצד שני, ממה ששמעתי עד עכשיו מכיוונה של רגב, אני מתקשה לזהות רצון אמיתי ללמוד את החומר, לנתח אותו, לנהל דיאלוג ולייצר פתרונות שבאמת ישרתו את הציבור הישראלי ואת תעשיית הקולנוע. אני רואה בעיקר הליכה עם הראש בקיר, שמטרתה ככל הנראה היא קודם כל עשיית הון פוליטי. אם וכאשר יגיע הרגע, שבו רגב באמת ובתמים תרצה לעשות טוב לתעשיית הקולנוע ולשפר את מצבה, לתחושתי יש לה מספיק אנרגיות וכישורים פוליטיים כדי לעשות דברים משמעותיים וטובים. בינתיים, אני לא רואה את זה קורה".