הי דנה.
״הי״.
אז מה זה בעצם ערב ״יומני היקר״?
״לפני כשנה חברתי מור רבינוב, שהיא מעצבת גראפית מוכשרת, נחשפה לפודקאסטים של mortified בהם אנשים מקריאים את היומנים שלהם ומעלים את זה לרשת. החבר׳ה התחילו בקטנה בשכונת ברוקלין ומהר מאוד התחילו ערבים שלהם ברחבי ארה״ב ואפילו קצת באירופה. היא חשבה שיהיה ממש מגניב להביא את זה לארץ ופירסמה סטטוס בפייסבוק ששאל: ׳הי, מישהו/י זורם על הרמת ערב כזה?׳. מי שנרתם למשימה היו שימי (כהן - ב"ב), שהיה השותף שלה באותה תקופה, ואני שהתלהבתי מהרעיון. כל אחד מאיתנו הצטרף לערב הזה מסיבותיו הוא אבל העיקרית הייתה העניין הזה בילדות של כולנו, געגוע לצחוקים של אותה תקופה. כמובן שכל אחד מאיתנו ניהל יומן משלו. קשה לי להסביר למה אבל מההתחלה היה לנו ברור שהרבה אנשים מאוד יתחברו לזה״.
כל אחד יכול לחפש את היומן הישן שלו ולעלות על הבמה?
״בערך. מה שעשינו היה להקים עמוד פייסבוק לאירוע ולפרסם קול קורא בו הזמנו אנשים לקבוע איתנו פגישה יחד עם היומנים האישיים שלהם. התחלנו לערוך פגישות שהורכבו משלושתינו יחד עם אותו אדם שרצה לשתף את היומן שלו, כשלפני הפגישה כבר ביקשנו מהאנשים לבחור קטעים שנראים להם מיוחדים או מגניבים. מה שרצינו לראות הוא האם מדובר בחומרים שמתאימים לדעתנו לקריאה על במה או לא״.
מה הופך חומר למתאים לקריאה על במה?
״אנחנו פשוט מבחינים ביומן שיש בו התפתחות, שקרה בו תהליך כלשהו בחיים של אותו אדם ולא מדובר רק בחומר אינפורמטיבי. במידה וראינו שיש פה פוטנציאל אנחנו מתחילים לעבור על היומן יותר לעומק, זה נהיה מפגש ארוך יחסית של שעה וחצי שמרגיש לחלק מהמשתתפים כמו פגישה עם פסיכולוג (צוחקת). כשאנחנו מתחילים לעבור על היומן יחד עם האנשים, הם מגלים על עצמם דברים שהם לא ידעו, הם חשבו שהם כתבו על משהו אחד ופתאום רואים שמדובר בכלל בדיבור על משהו אחר״.
אולי אני קונספירטור אבל איך אתם יכולים לדעת שלא מדובר בכותבים שרוצים להתפרסם וכתבו משהו במיוחד לאירוע? זה בכלל מעניין אתכם?
״האמת? זה ממש לא מעניין אותנו, בכלל לא חשבנו על זה. רוב החבר׳ה שמגיעים אלינו הם אנשים שלא פגשנו קודם לכן. הם תמיד באים עם היומנים עצמם, לא עם דפים מסודרים, זה תמיד כתב מצ׳וקמק כזה של גיל ההתבגרות יחד עם כל מיני כיתובים מצחיקים כאלה כמו: ׳כאן נזלה לי דמעה׳. מבחינתנו זה הכי אותנטי בעולם, שום דבר לא מומצא מבחינתנו. אגב, גם בערב עצמו החבר׳ה מקריאים מהיומן עצמו רק שאנחנו מתמללים להם את הקטעים החשובים ומדפיסים להם בשביל הנוחות״.
אתם בונים ליין אפ לערב הזה? יש ערב יומנים על פרידה/יציאה מהארון/מוות/וכד׳?
״הליין-אפ לערב הזה נוצר מהחומרים עצמם, אם אנחנו רואים שיש לנו באותו ערב שני ׳יומניסטים׳ - ככה אנחנו קוראים למשתתפים - עם סיפורים דומים אנחנו אוהבים לבנות את הערב סביב זה, אבל זאת רק שאיפה שלנו שיהיה חוט מקשר בין היומנים. אם יש יומן מסוים שלא קשור לערב ואנחנו עפים עליו אנחנו לחלוטין לא הולכים לפספס אותו. דבר נוסף שאנחנו אוהבים לשלב בכל ערב זה ׳קטע שובר׳, בערבים הקודמים שערכנו עשינו באטלים של שירי ילדות - שתי בנות עמדו אחת מול השנייה והקריאו שירים שהן כתבו. אגב, אני השתתפתי באחד מהם והפסדתי. גם הערב צפוי קטע שובר, הפעם לא באטל, ומדובר במשהו מרגש במיוחד״.
״היומניסטים״, כמו שקראת להם, הם סוג של כותבים מתוסכלים למגירה? או שכתיבה היא בכלל לא הקטע פה?
״מדובר באנשים שמצד אחד רוצים במה להקריא את הסיפורים שלהם ומצד שני עמידה על במה היא לא בדיוק כוס התה שלהם. הרוב המכריע זה אנשים שכתבו יומן בגיל הנעורים אבל לא כותבים למחייתם. אנשים שעובדים בקידום אתרים, מוזיקאים, מורים, סגנית מנהלת, קואצ׳ר וכן, היו גם שחקניות שהגיעו אלינו. אני בכלל קראתי לאחרונה מחקר שמראה שהצורך להופיע על במה הוא צורך ביולוגי של האדם״.
זה לא נורא טיפוסי לדור ה-y העיסוק האובססיבי הזה בעצמנו?
״אני חייבת לומר שזה לא מרגיש לי כמו עיסוק עצמי אלא געגוע לתקופות שנראו לנו טובות יותר, פשוט נוסטלגיה. אנשים אוהבים נוסטלגיה, התקופה הזאת שאנחנו חיים בה היא מטרידה ומלחיצה וגם לא כזאת אותנטית אז זה המקום שמושך אותם להיזכר, וגם לבוא לראות ולשמוע את הזיכרונות של אנשים אחרים. אני עוד בתור ילדה הייתי נוסטלגית, אני זוכרת את עצמי כותבת ביומן: ׳אני עוד אתגעגע לתקופה הזאת׳. זה נהיה ממש אובססיבי, יש לי יומנים שכתוב בהם: ׳תזכרי! זה היה ככה: נר מונח על החלון, ליד המדף יש קופסא׳ וכו' (צוחקת)״.
אצלי בבית הספר כתיבת יומן הייתה מטלה שבועית, אבל אנחנו מדברים פה על עולם הולך ונעלם. היום עם הפייסבוק, אינסטגרם וסנאפצ׳ט, מי בכלל צריך יומן?
״כמורה לתיאטרון שעובדת עם ילדים אני חייבת לספר לך שהם עדיין כותבים יומנים, ממש כמו פעם. מעבר לזה אני לא שותפה לשנאה ולביקורת על הרשתות החברתיות. יש לנו נטייה מובנית לפחד מכל טכנולוגיה חדשה - אני זוכרת שבדור שלנו אמרו שהטלוויזיה תהרוס אותנו ויצאנו בסדר. כנראה שגם הפייסבוק והרשתות האחרות יהיו בסדר בסופו של דבר, כרגע אני לא יודעת לומר אם זה טוב או רע. לגבי הזיכרון שלך - הרבה חבר׳ה שמגיעים ל׳יומני היקר׳ מספרים שהם התחילו לכתוב יומן ממשימה שהם קיבלו בבית ספר ומשם הם המשיכו כך שיש דברים שלא משתנים״.
לסיום, תוכלי לספר לי על יומן או סיפור מאחורי יומן שריגש אותך במיוחד?
״בערב הקודם היה יומן של בחור שגילה שהוא גיי וההורים שלו לקחו אותו לטיפול, הוא עובר שם תהליך לא פשוט בו הוא מנסה לצאת עם בנות וההורים מעודדים לצאת עם בנות, אך בסופו של דבר כמובן שזה לא עוזר להם והוא גיי. מסתבר שבזמן שהוא מקריא את היומן המורכב הזה מבחינה רגשית ההורים שלו ישבו בקהל והאזינו לו, והיום אמא שלו משמשת כמדריכה להורים שמתקשים עם היציאה מהארון של ילדיהם״.
האזינו לרפרנס של ״יומני היקר״, mortified:
http://getmortified.com/podcast/
עמוד הפייסבוק של ״יומני היקר״: