הי, הלן.

"הי".

איך הגעת לביים סרט דוקומנטרי על איזור H2 בחברון?

"אחד מתחקירני השטח שלנו בחברון, מוסא אבו השהש, שחי בחברון ומכיר את כל הילדים בשכונה. הוא ראה את מוחמד בורקאן ובאינטואיציה שלו ישר סיפר לנו שיש כאן ילד מעניין מאוד שנמצא בסיטואציה מורכבת ושווה לעקוב אחריו. הוא צדק. הלכתי אליו פעם עם מצלמה, צילמתי אותו בבית, דיברתי איתו והוא הסכים לשיתוף פעולה. העבודה עם מוחמד הייתה מעולה, הוא ילד מדהים".

אפשר לומר שלערבים שחיים בחברון אין יחסים טובים במיוחד עם ישראלים. עד כמה הם חשדו בך בהתחלה, או שהשיוך שלך ל"בצלם" הפך את זה לפשוט יותר?

"הגעתי לצילומים כבר במקום מאוד נוח עבור דוקומנטריסטית. חלק גדול מהעבודה שלי זה לזכות באמון הגיבורים, אבל אני הגעתי כשכבר יש לי האמון של מוחמד והמשפחה בזכות מוסא. לא הייתי צריכה להוכיח להם שאני בסדר, רק החלק של בניית האמון זה משהו שלוקח לפעמים יותר מחצי שנה. כמובן שגם אחרי האמון הראשוני יש עוד תהליך ארוך של בניית יחסי אמון יומיומיים במהלך הצילומים".

באיזה מקומות היה לך פחות נוח?

"בצד של המתנחלים והחיילים היה פחות נוח. אני לא הודעתי להם שאני ישראלית ויהודייה שמדברת עברית. אז כן, היו רגעים לא כל כך נעימים, אבל זה חלק מהעבודה. אני זוכרת יום מסוים בו היה בלאגן בחברון, חייל דחף את התחקירנית שלנו, מנאל אל-ג'עברי, וירק עליי. אבל אלה באמת דברים קטנים לעומת מה שקורה שם בשטח. באופן אישי, במהלך הצילומים כמעט ולא נתקלתי ביחס עוין מהאוכלוסיה בשטח, אבל במציאות זה קורה לא מעט".

הלן יאנובסקי
"להיות בחברון זאת חוויה לא פשוטה שכשאתה חוזר ממנה אתה צריך לעכל אותה". הלן יאנובסקי|צילום: צילום פרטי

את חושבת שיש משהו שהישראלים לא יודעים על מה שקורה בחברון?

"להיות בחברון זאת חוויה לא פשוטה שכשאתה חוזר ממנה אתה צריך לעכל אותה. כל יום באיזור H2 הוא חוויה קשה ובלתי מתקבלת על הדעת, את זה אי אפשר להקטין. עם הרקע שלי, כמי שעלתה לארץ מגיאורגיה וחוותה שם מלחמת אזרחים ואחריה מצב של פוסט מלחמה בו אנשים חיו בעוני מטורף עם חושך מוחלט, המצב בחברון עדיין לא מתקבל על הדעת. שם לפחות האוכלוסיה סבלה באופן שיוויוני יחסית, פה נכנסים לחברון ויש הפרדה כל כך ברורה בין שני העמים. השקט בחברון פשוט מפחיד".

ההחלטה לשלוח את "הילד מ-H2" לפסטיבל הסרטים בברלין אומרת שמבחינתכם יש לו גם ערך אמנותי ולא רק פוליטי?

"מבחינת אמנות או פוליטיקה, אתה ראית את הסרט ואתה יכול להסכים איתי שהוא מעביר את הצופה חוויה. במשך 20 דקות אתה מרגיש שאתה חי בחברון עם מוחמד. מבחינתי הסרט הזה הוא חלק מרצון לייצר שינוי אבל בדרך אחרת. בתפקידי כמנהלת ארכיון הווידיאו של 'בצלם' אני רואה המון פנינים קולנועיות נהדרות שמצלמים המתנדבים שלנו כחלק מ'פרויקט המצלמות' ואני מאוד שמחה שהחומרים האלה נכנסו לסרט. יש כאן רגעים קולנועיים שגם כיוצרת מעולם לא הייתי מצליחה לכתוב או לביים".

כשפורסם שהסרט - שלא מציג את ישראל באור חיובי, בלשון המעטה - נשלח לברלין, קיבלתם הרבה תגובות שראו במעשה הזה כמעט בגידה.

"אני לא מסכימה עם הטענה הזאת ממספר סיבות. ראשית, פסטיבל ברלין הוא בירה של תרבות עולמית ואני גאה שהם הסכימו להקרין את הסרט, מבחינתי זה כבר כבוד גדול. שנית, הסרט מציג סיטואציה אמיתית של ילד אמיתי שחי בחברון וזאת האחריות שלי כבמאית דוקומנטרית להראות את תמונת המצב בשטח. תמונה שלא מספיק אנשים רואים. חשוב לי לומר שאני רוצה שלא רק אנשים בברלין יראו את הסרט אלא גם צופים בישראל. אני חושב שהוא צריך להיות מוצג גם עבור קהל ישראלי אפילו בבתי ספר".

אני מניח שלא יאפשרו לכם להקרין אותו בבתי ספר.

"לדעתי הבעיה היא שהאנשים שיחליטו אם להקרין את הסרט או לא, לא יראו אותו לפני שהם יקבלו את ההחלטה. אני בטוחה שאם הם יראו את הסרט הזה הם יאשרו להקרין אותו בכל המסגרות".

את עוד נמצאת בקשר עם מוחמד?

"העבודה על הסרט הזה הייתה קצת שונה. בדרך כלל אני עובדת על סרט דוקומנטרי במשך שנים ואז הקשר הוא בלתי נפרד. כאן, היו ימי צילום מאוד אינטנסיביים אבל תקופת הצילומים הייתה מאוד קצרה. כרגע אני לא בקשר עם מוחמד אבל ראיתי אותו בהקרנה של הסרט ב-2015 ואני מאוד מקווה שניפגש גם בהקרנה בפסטיבל ברלין. אנחנו עובדים על זה שהוא יגיע אליה".