- "אם אתה לא יודע מי אני, אולי המסלול העדיף לך הוא להתקדם בזהירות" –
"שובר שורות" ו"הסופרנוס", אם אתם מעריצים של אחת מהסדרות האלה מספיק זמן, בטח שמעתם את "התאומה הלא זהה" שלה מושווית אליה יותר מפעם אחת. גם אם אתם לא בעד ההשוואה הזאת אי אפשר להתווכח מדמיון בולט אחד: שתי הסדרות בראו מפלצת, שככל שהלכה והתחזקה כך גם כרתה עמוק יותר את הבור שממתין לה. טוני הגיע לקו הסיום כשבכל פינה מחכה אויב עם אזיקים, מכונת ירייה או אקדח משתיק קול עם שמו עליהם. החזרה של "שובר שורות" לפרקי הסיום האחרונים בהחלט שלה מסמנת את אותו גורל גם למפלצת שלה. וולט, שהותיר אדמה חרוכה בכל מקום בו עבר במסע להפוך להייזנברג, מתחיל להרגיש את החום מגיע גם אליו.
הכתובת על הקיר
"כסף דמים", הפרק התשיעי והמצופה כל כך בחלק השני של עונה 5 (משודרת מדי שבת ב-yes Oh וב-VOD), הצדיק כל רגע של ציפייה בשנה הארוכה שחלפה עד שידורו. בריאן קרנסטון עצמו התייצב בכיסא הבמאי הפעם והציג חזון אפל של אימפריה מתפוררת, שפוגעת בכל חלקיה בדרך למטה. זה מתחיל בפלאש פורוורד הקודר שאיתו נפתח גם הפרק הראשון העונה. וולט המזוקן והמוזנח נמצא במחתרת מספר חודשים אחרי הרגע המכונן של האנק וההקדשה של W.W, אלא שהפעם אנחנו מבינים שהוא לא בהכרח כל כך רחוק מהבית כמו שחשבנו בתחילה.
היכן חגג וולט את יום הולדתו ה-52 באמת, זה שבו מלצרית חיננית סידרה את חתיכות הבייקון בצורת גילו על הצלחת? קשה לדעת. מה שבטוח הוא שבניגוד למה שאולי היה הגיוני להניח, הוא דווקא לא חושש לשוב לאלבקרקי. בזכות הסצנה הזאת אנחנו מבינים שהריקושטים של הגילוי ריסקו את בית ווייט, שהפך לחורבה מוזנחת ונטושה. השם שמרוח בגדול על הקיר מזכיר לכולם את הסיבה לכל אלה. בתוך העזובה ממתין עדיין הריצין, הרוצח השקט שהוטמן בה בימים יפים יותר. אבל בהנחה שבשלב זה כבר לא נותר לו שום דבר להפסיד, שום בן ברית שיושיט יד, האם זה אומר שוולט ינסה לקחת איתו כמה שיותר קורבנות בדרך למטה?
ברית המדוכאים
עוד נחזור לוולטר, אבל הפרק הזה סימן את גם את המשך ההתפרקות של דמות מרכזית נוספת. ג'סי מוצא את עצמו כלוא בין רגשות האשם לבין החשש מחיבוק הדב של השותף לשעבר. מצד אחד כל הכסף שבעולם לא מסוגל לקנות לו את חיי המשפחה הרגועים שביקש לעצמו, מנגד החישוב ההגיוני אומר שכל מי שעמד בדרכו של וולט עד כה מצא את עצמו מתחת לאדמה. עכשיו, כשגם מייק כבר ישן עם הדגים, לא נותרה דמות מוסרית אחת שאליה יוכל לחבור כדי לכפר במשהו על הריקנות והשנאה העצמית שתוקפים אותו בגלל מעשיו. או שאולי לא? עד כמה באמת מופרכת האפשרות שההרס הפנימי של ג'סי יוביל אותו לשתף פעולה עם האנק כנגד האיש שהוביל אותם לנקודה הזאת?
ואם כבר האנק, חייבים להודות שההופעה של דין נוריס עושה את הפרק הזה. הלב יוצא אליו כשהוא חופר שוב ושוב במסמכים, משווה שוב את החתימות ומנסה לשכנע את עצמו שאולי בכל זאת מדובר כאן בצירוף מקרים מטורף. כל כך הרבה זמן רדף הסוכן אחרי הייזנברג, אחרי המת' הכחול, אחרי השד ללא הפנים וכשהתשובה מגיעה היא מרסקת את עולמו, אבל גם מעוררת בו תחושת שליחות מחודשת. האנק היה מאז ומתמיד סוג של קפטן אחאב, אחוז אובססיה לנקום במובי דיק, גם אם המחיר הוא לשקוע יחד איתו למצולות.
המפגש בין שני הטיטאנים בסיום הפרק סיפק את אחת הסצנות הטובות ביותר בסדרה מאז תחילתה. למעשה כל הסצנה הזאת נבנתה כמו מערבון ספגטי קלאסי: שני גברים מזוקנים ובהירי עיניים, קלוז אפים על מבטים נחושים והציפייה לרגע שמישהו ישלוף ראשון. במקרה הזה האנק היה זה שהנחית את המכה, אבל דווקא וולט הוא זה שניצח בנקודות. מי שמנסה להפיל מפלצת עדיף לו להלך בזהירות. האנק אולי חושב שהוא מכיר את וולט, אבל הייזנברג זאת כבר חיה אחרת לגמרי.