בספטמבר 2004 פרצה אל המסך "אבודים" והפכה את הטלוויזיה. המסך השחיר והמילה "Lost" ריחפה במרכז, מלווה בחתימה קולית מצמררת, כזאת שגוררת אחריה תעלומות מפותלות ומפלצות עשן שחורות. היה זה גם הרגע שבו שמתי לב פתאום עד כמה השתנו הפתיחות של תוכניות הטלוויזיה מאלה שראיתי בילדותי. הרי אם יש משהו שנחרת בנו מהסדרות התמימות ההן, אלה נעימת הפתיחה או שיר הנושא שלהן. "ספינת האהבה", "צוות לעניין", "הפנתר הוורוד", "החבובות", "שושלת", "דאלאס", "עובדות החיים", "קשרי משפחה", ובניינטיז היו אלה "בוורלי הילס", "חברים", ""נשואים פלוס", תיקים באפלה" – כל אחת מהן צמודה לצליליה, וכל אחת מהן גורמת לנו להתרפק עליה גם בזכותם.
לאט לאט נעלמו השירים (לא לגמרי, נכון, היו לנו "הסופרנוס" או "הסמויה", אבל שמישהו פה יקום וישיר את פתיחת "הסמויה"), והנעימות הפכו קשות לזכירה. "סקס והעיר הגדולה" עוד אפשר לזמזם, אבל מישהו יכול לעשות את זה עם "עמוק באדמה", "אוז" או עם "נמלטים"? אפילו "עקרות בית נואשות", שבהחלט הפגינה ייחודיות בתחום עם הנעימה הסוחפת מלאת הקסם שהלחין דני אלפמן (האחראי גם לנעימת הפתיחה של "משפחת סימפסונס", שמאוד דומה ל"עקרות בית" אבל הרבה יותר מובחנת), היא לא משהו שאפשר לשלוף בקלות. נהיה ברור לפתע שהמנגינות הנאיביות והמלודיות הבסיסיות של פעם פינו את מקומן למנגינות מתוחכמות הרבה יותר, ולכן לזכירות הרבה פחות.
שינוי מהותי נוסף היה כמובן האורך. הפתיחות של "ספינת האהבה" וחברותיה נמשכו פחות או יותר חצי פרק, בעוד שהסדרות החדשות כמו "אבודים" רק הבליחו באיום ושעטו חזרה אל תוך האפלה. בתחרות הקשה על לבו וזמנו של הצופה הן היו מוכרחות לשאוב אותו פנימה כבר מהרגע הראשון. אין זמן לג'ולי להציע בנימוס לצופים לעלות לסיפון כי מצפים להם שם. תוסיפו לכך את התפיסה הרווחת שהפכנו ליצורים חסרי סבלנות ומאותגרי קשב וריכוז, ותקבלו את הפתיח של "Heroes" - לוגו כוכב מפיץ אור שמלווה בחתימה קולית. וכך הפתיחות הלכו ונעלמו, ואם לא נעלמו לגמרי אז הופיעו אחרי כמה דקות שידור בגרסה תמציתית ומהודקת.
שיר של אש וקרח
לקח לא מעט להבין שנעימות הפתיחה שוב החלו לקבל זמן מסך בסוף אותו עשור, בעיקר הודות ל-HBO, שהעובדה שאינה רשת שידור שתלויה בפרסומות פשוט מאפשרת לה לעשות זאת. "דם אמיתי" שמה בפתיחתה שיר מוצלח מספיק ("Bad Things" של ג'ייס אברט) ואימג'ים מהפנטים מספיק כדי שלא נדלג עליהם; "אימפריית הפשע" הפגיזה עם דקה וחצי חסרות בושה, ואז יום אחד, באפריל 2011, פרצה אל המסך "משחקי הכס" והפכה את הטלוויזיה. נעימת הפתיחה שלה (של המלחין ראמין דג'אוודי, שאחראי לפתיחת "נמלטים", אגב) נמשכת כמעט שתי דקות תמימות, ובהחלט נותנת את האפקט האפי המתבקש. אש וקרח, חרבות ודרקונים, מלכות ונסיכים, דם, יזע ודמעות. רק תזמורת עתירת כלי מיתר יכולה להביע את כל אלה.
גם הרשתות האחרות שיכולות להרשות לעצמן לא התביישו לגוון. "בית הקלפים" של נטפליקס הולכת על דקה ו-35 שניות של ממלכתיות מעונבת שמחביאה תככים ומניפולציות, "הכתום הוא השחור החדש" שלה מגיחה עם שיר החלטי של רג'ינה ספקטור; ואילו ל"שובר שורות" ו"סמוך על סול" של AMC נעימות יותר קולנועיות במהותן, שמעבירות איזו תחושה של גורל פריך.
ומנגד – "בנות", בלי שום כלום. רק מסך שעליו שם הסדרה. "אנחנו חושבות שאולי אנחנו הקול של הדור שלנו", אומרות חמש האותיות האלה, "או לפחות קול של דור כלשהו". אז רגע, מה קורה? סדרה של HBO שמוותרת על זכותה לפנים, לקול, למנגינה, בקלילות כזאת? בדיוק כך. פעם כולן היו חייבות שיר פתיחה או נעימה שאפשר לזמזם לנצח, אחר כך כולן היו חייבות להתנפל מיד בלי אזהרה מוקדמת ואז לזרוק כמה שניות של בסים החלטיים עם שם הסדרה, ועכשיו, סוף סוף, כל פתיחה משרתת את הסדרה שלה, בדיוק כמו שצריך להיות. ולכן אחת ארוכה ופומפוזית, שנייה רוקיסטית ובועטת, ושלישית רק מציגה גרפיקה וחתימה קולית. כולנו יכולים לדלג קדימה אם אנחנו רוצים, וכולנו צורכים את הטלוויזיה שלנו בדרך כלל באופן פחות אקראי מסתם זפזופ. וגם אם לעולם לא נוכל לזמזם את הפתיחה של "שובר שורות", אז מה, יש לנו יוטיוב.
יאללה, שייגמר כבר הפתיח