המאבק על תשומת הלב של הצופה, הגולש והקורא גורם למספקי התוכן לפזר סביבם הבטחות ריקות. ואם לא ריקות, אז לפחות מנופחות כל כך שמספיקה דקירה קטנה כדי שיתפוצצו. סיפורים קטנים הופכים לתעלומות גדולות, קאבר סביר הופך לביצוע עוצמתי, ידיעה דלת עניין הופכת לפריצה חדשותית חסרת תקדים. "לא תפסיקו להתרגש" מבטיחים לנו הפרומואים בין התוכניות, כאילו אנחנו מתרוצצים בעולם תזזיתיים ופעורי עיניים אחרי הריגוש הבא. כאילו רובנו לא מנסים לעשות בדיוק את ההפך. לא להתרגש יותר מדי, לקחת דברים בפרופורציות, להישאר מאוזנים.
אבל כשיש לך ביד סיפור כל כך יוצא דופן, כמו זה של האחים במשפחת אנגולו, אתה יכול לוותר על האוויר המנפח, על הסופרלטיבים, על משחקי הפיתוי. מספיק שיהיו לך סבלנות ומצלמה. למעשה, אתה צריך לעשות כמה שפחות כדי לא להרוס את זה.
לא זזים מהבית
"מאורת הזאבים" היא דירת בניין מתפורר בלואר איסט סייד מנהטן, שבה נכלאו במשך 15 שנה ילדי משפחת אנגולו, שבעה אחים בני 11 עד 18. מפקד בית הסוהר היה אבא שלהם, מאמין הארי קרישנה החרד מפני העולם החיצון, מתנגד לרעיון העבודה, לארגון הערמומי שהוא הממשלה ולכל שאר המוסדות המנוולים שמנסים להשתלט לנו על החיים. ולכן דאג שילדיו מגודלי השיער בעלי השמות הסנסקריטיים יתרחקו ככל האפשר מהעולם החיצון המאיים הזה, מי יודע מה יכול לקרות להם שם. כך שהיו שנים שבהן יצאו האחים מהבית כמה פעמים, היו שנים שבהן יצאו פעם אחת, והיתה גם שנה שבה לא יצאו אפילו פעם אחת. כל שנה היתה בלתי צפויה.
מה שהם כן עשו בדירתם הצפופה חוץ מלגדל שיער זה לצפות בהמון המון סרטים, 5,000 ליתר דיוק, שוב ושוב ושוב. דרכם הם הציצו אל העולם ולמדו אותו. ואז תמללו, שיננו ושחזרו אותם בדקדקנות. עמלו על תפירת תלבושות, על המבטא המושלם, על התזמונים. "הסנדק", "כלבי אשמורת", "ספרות זולה", "האביר האפל", "ההוביט" ו"חלף עם הרוח" נמצאים בראש הרשימה שלהם (גם לעשות רשימות של הסרטים האהובים מעביר את הזמן). פסיכולוגים חברתיים וחוקרי תקשורת מוזמנים להתעלף בשלב הזה מרוב אושר.
קרוקודיל דנדי בניו יורק
עד שבשבת אחת בינואר 2010, אחד מהם, שהיה אז בן 15, התעורר בבוקר, התלבש בשחור, פתח את המנעול, אמר לאחיו הקטן "אחל לי בהצלחה" ויצא לבדו אל הרחוב עטוי במסכה במחווה לבאטמן האהוב עליו, כדי שאף אחד, ובעיקר לא אביו, לא יזהה אותו. הוא הלך בשכונה, נכנס לחנויות, לבנק, למכולת, לבית מרקחת. בסופו של דבר מישהו הזמין משטרה. דבר הוביל לדבר, הוא נאזק ונלקח לבית חולים פסיכיאטרי. הצד החיובי – האחים החלו לצאת לבקר אותו ולצאת יותר ויותר בכלל, שלב השחרור התחיל.
הבמאית, קריסטל מוסל, שפגשה את אחים כשהם צועדים יחדיו לבושי שחורים עם משקפי השמש התואמים, החלה לתעד את חייהם, את מפגשיהם הראשונים עם החוץ, תהליך מהוסס שצבר תאוצה לאטו, במשך חודשים, ואנחנו נמצאים שם יחד איתם - הסרט הראשון שהם רואים בבית קולנוע, התפוח הראשון שהם קוטפים מהעץ, הפעם הראשונה שלהם ברכבת, הביקור הראשון בחוף הים. כמו אליס שמגיעה לארץ הפלאות, או קרוקודיל דנדי נוחת בניו יורק – מפגשים מהפנטים מלאי פליאה ותמימות. "אני מרגיש כמו ביער פנגורן ב'שר הטבעות'", אומר אחד מהם בטיול בטבע; שזה אחד מהדברים שקורים כשכל מה שאתה יודע על העולם מגיע מהסרטים.
פסגת הפחד
קשה להאמין עד כמה הסיפור הסנסציוני הזה מסופר בעדינות. בלי הטחת האשמות אמוציונלית, בלי פסקול דוחפני מאחור, בלי עצירות להגברת המתח, בלי בכי (רק מחנק קל בגרון) ובלי צעקות. למעשה, הסרט המענייןוהקולני יותר הוא זה שרץ כל העת בראש הצופה – איך הם לא כועסים יותר? למה הם כל כך אוהבים את אמא שלהם, שלא התנגדה לאביהם? איך האבא הסכים להכניס את יוצרת הסרט לדירה? מה הסיפור של האחות פגועת הנפש שלהם והאם זה אתי לצלם גם אותה? למה להתנתק מהעולם דווקא בדירה בניו יורק? מה אני הייתי עושה במקומם?
"מאורת הזאבים" פותח חרך צר מאוד לעולמה של משפחת אנגולי, ומתיר לנו להציץ דרכו ורק דרכו במשך 84 דקות, אבל מה שכן אפשר לראות היטב הוא את הפחד. כאילו הפחדים של כולנו מהחברה המודרנית, ממה שקורה שם בחוץ, מעבר לדלת, מהדהדים בין ארבעת קירות הדירה הקטנה הזאת. כי מה שאנחנו לא מכירים מפחיד אותנו. מה שאנחנו לא מבינים מפחיד אותנו. מה שלא נגענו בו ולא נגע בנו מפחיד אותנו. וכל תרחישי האימה שאנחנו מדמיינים לעצמנו מפחידים אותנו. הדרך היחידה להפסיק לפחד היא להכיר, ולהבין, ולגעת, ולתת לעולם לגעת בך. כמו שהאמא אומרת לאחד הבנים לקראת סוף הסרט, "זה יכול להיות רע וזה יכול להיות טוב, אתה פשוט לא תדע עד שלא תנסה את זה". תזכורת טובה גם לאלה מאיתנו שמותר להם לצאת החוצה.
"מאורת הזאבים", א' 20.9, 22:00, ובשידור נוסף ביום ה' 24.9, 22:00, ב-yes דוקו וב-yesVOD.