כשהייתי ילד אהבתי לקרוא סיפורי מתח בלשיים. למרבה האירוניה, כשהייתי ילד לא אהבתי להיות במתח. לכן, ברגע שהסקרנות שלי התגברה, הייתי קופץ לעמודים האחרונים, מגלה מה קורה בסוף הספר ואז חוזר לקרוא את שאר העמודים שנשארו לי ברוגע. לעיתים, אם לא אהבתי את מה שקורה לדמות האהובה עליי בסיום הסיפור – הייתי מוותר על המשך הקריאה.

כשהייתי ילד, "ספוילר" היה הדבר הזה שערסים היו מתקינים לתחת של המכונית שלהם. לא היית צריך לבקש מחבר שלא יספר לך את הסוף של הסרט שלא ראית, או את הספר שלא קראת, כי זה היה מובן מאליו. היעדר הטכנולוגיה גרם לכולם להיות באותו פרק – אם אתמול גילו מי רצח את ג'יי אר ב"דאלאס" – אז כולם ידעו את זה.

והיום, שנת 2014, נראה שספוילרים הם המכה הגדולה ביותר של האנושות. יותר מהמלחמה ברעב העולמי, יותר מסחר בנשים וילדים, יותר מסרטן הערמונית – אנשים מוכנים להילחם כדי לא לתת לאף אחד לקלקל את התכנית האהובה עליהם. אתם יכולים לעשות ניסוי עם חבר טוב: לכו וספרו לו שלפי המחקרים האחרונים כל 3 שניות מישהו בעולם מת מרעב קיצוני – הוא בטח יעשה פרצוף כואב, יצקצק בלשונו ויחזור לשתות את פחית הקולה זירו שלו. לאחר מכן לכו לאותו חבר ונסו לספר לו מה קרה בפרק האחרון של משחקי הכס – ותראו איך הוא מתחיל לצרוח, לסתום את אוזניו ולהגיד שהוא לא מוכן לשמוע.

אלא שעצם העובדה שאתם מספרים למישהו שיש באפשרותכם לעשות לו "ספוילר" – היא מספיילרת בעצמה. הרי ידוע שעל ארבעה בנים דיברה התורה – חכם, שלא יעלה בכלל בדעתו לדבר על פרק של תכנית שחבר עוד לא ראה; רשע, שיספר הכל עם חיוך ממזרי, ורק אחר כך יבדוק אם החבר ראה את הפרק; תם, שלא יספר את הספוילר, אבל יסביר כמה הוא הצטמרר מהסיום; וזה המעצבן שמנצל כל הזדמנות כדי לספר לכם שהוא הוציא את הטלוויזיה מהבית (הבנו שאתה יותר טוב מאתנו, ג'יזס!).

"המספיילר התם", זה שמגיע ושואל אותך אם ראית כבר את הפרק האחרון של הסדרה האהובה עליך, ואז יוסיף: "אתה חייב לראות, אתה לא תאמין מה קורה בסוף" – הוא גרוע לא פחות מזה שפשוט יבוא ויספר לך את הסוף. הוא מפתח בך ציפיות וגורם לכל חווית הצפייה שלך להיות שעונה על ציפייה לקתרזיס הסיום. גם אם אתם לא יודעים מה עומד לבוא, אתם יודעים שהוא שם. ממתין לכם. רמת הערנות שלכם לפרטים עולה, כל דבר נראה חשוד. אין שום דרך לחזור ל"צפייה טבעית", שבה הדריכות פחותה והאפשרות להיות מופתעים, בקטע טוב, גדולה הרבה יותר.

התקשורת עושה עבודה טובה מאוד בלהיות ילד הכאפות של עולם הספוילרים. תחת מעטה הכיסוי של חובת הדיווח, ניתן לראות חדשות לבקרים בכל אתרי האינטרנט כותרות סטייל: "באמריקה לא נרגעים מפרק הסיום המזעזע של הומלנד". כך שבמידה ועדיין לא ראיתם את הפרק, אתם כבר מכינים את עצמכם נפשית להזדעזע, וזה כאמור פוגם מאוד בהנאה. לא הזדעזעתם? לא נהניתם.

איך פגשתי את אמא - פרק הסיום (צילום: באדיבות yes)
למה כולם כל כך תמימים?|צילום: באדיבות yes
סיפור טוב אי אפשר לקלקל

עידן הספוילרים הנוכחי, זה שמתקיים בתוך הרשתות החברתיות, שונה מכל מה שהכרנו קודם. סרטו המופתי של בילי ווילדר "עד התביעה", הסתיים בקריאה נרגשת על המסך: "הנהלת הקולנוע מציעה שלמען ההנאה של חבריכם שעדיין לא צפו בסרט, לא תספרו לאף אחד את הסוד שמתגלה בסוף הסרט". זה היה בשנת 1957 וזו הייתה אזהרת הספוילר הראשונה כנראה אי פעם. שלוש שנים אחרי, אלפרד היצ'קוק ניסה לקנות את כל העותקים של הספר עליו התבסס סרטו "פסיכו" כדי למנוע מאנשים לעשות לעצמם ספוילר.

על דבר אחד כולם מסכימים: הספוילרים אתנו כאן כדי להישאר. לא לחינם עושים גופי השידור מאמצי על כדי לאפשר לנו לצרוך את התוכן בבטיחות מרובה (עונה שלמה שעולה בבת אחת, שידור מקביל לשידור בארה"ב, שירותי VOD). הדרך שלנו להתמודד עם המציאות החדשה היא לנסות ולעמוד בקצב, אבל גם ליוצרים יש מה לעשות כדי להקל עלינו. סיפור טוב הוא הרי כזה שהחוויה שלו חשובה לא פחות מהסיום. קחו לדוגמא את המחזה האגדי "מותו של סוכן" של ארתור מילר. אני הולך לעשות לכם ספוילר גדול: הסוכן מת בסוף! גם לסיפור "הרופא וגרושתו" של ש"י עגנון קשה לעשות ספוילרים (הם מתגרשים בסוף) ובכלל, סיפור טוב יכול להחזיק שנים ולזכות לצפיות חוזרות – גם אם הקהל יודע את הסוף. פינוקיו הופך לילד אמיתי, דורותי חוזרת הביתה ובנצי שוכב עם סטלה המגמרת.

אגב, אזהרת ספוילר ב"כרוניקה של מוות ידוע מראש" מישהו מת בסוף.