זאת לא טלוויזיה, זה HBO, אומרים לנו, ובצדק. הסדרות שהולידה רשת הכבלים האמריקאית היו חלוציות להדהים, כל אחת בתחומה, פורצות דרך המסך אל תוך הסלון והראש והלב, Must See TV. "הסופרנוס", "הסמויה", "עמוק באדמה", סקס והעיר הגדולה", "דם אמיתי", "בנות", "טיסת הקונקורד", "אימפריית הפשע", "משחקי הכס" – איי ליסט על אמת. לא פלא שערוץ שלם מוקדש לרשת הכבלים ב-yes. לא פלא ש"וייניל" הטרייה, שיתוף הפעולה היומרני בין מרטין סקורסזה למיק ג'אגר ולתסריטאי טרנס ווינטר, הוכרזה כסדרה המצופה ביותר ב-2016. אבל די מהר, אחרי הפתיחה המפוצצת, מתחילה להזדחל בגוף תחושה מוזרה – "וייניל" היא יותר מדי HBO. יש דבר כזה? ואם יש דבר כזה, זה דבר רע?
ובכן, מתברר שיש דבר כזה, ואולי זה לא "דבר רע", כי "וייניל" היא סדרה טובה, אבל היא לא מספיק טובה. היא רק צועקת הכי חזק שהיא יכולה שהיא ממש טובה. מכירים את אלה?
האיש עם הכסף
הבוס נשאר הבוס. זה תמיד הבוס. זאת הרי ההתמחות של סקורסזה, כך ש"וייניל" (משודרת אצלנו מדי יום ב' ב-22:00 ב-yes Oh) היא סדרת מאפיה לכל דבר, גם אם היא בכלל על חברת תקליטים. תכירו את ריצ'י פינסטרה (בובי קנבאלי המעולה ביותר), שהקים את חברת התקליטים "אמריקן סנצ'רי", ועכשיו, בימי הסבנטיז הניו יורקיים הקשוחים, מנסה למכור אותה לגרמנים, אם הוא רק יצליח להביא איתו את לד זפלין, או לא להביא ולצאת מזה איכשהו. "זה הסיפור שלי, מעורפל מתאי מוח שמתו ואולי גם מקצת בולשיט", הוא מספר לנו בפתיחת הסדרה בווייס אובר, "אבל אתם יודעים מה, אני אשתוק, אשים תקליט, אכוון את המחט ואגביר את הווליום".
לאט לאט נפרשת בפנינו שרשרת המזון של התעשייה, שבה כולם מנסים לדפוק את כולם. תשכחו מנוסטלגיה של "פעם היה יותר טוב". ביזנס זה ביזנס. היחצנים התחמנים, עורכי הדין הנכלוליים, בעלי תחנות הרדיו שיכורי הכוח, ציידי הכישרון הצעירים ונערות הסנדוויץ' - וגם האמנים, כמובן, המזדנבים אי שם מאחור, נרמסי "האותיות הקטנות" (אבל לפחות מזיינים). "אתה יודע איך הכוכבים האלה מתנהגים", מנסה היחצן לפייס את בעל תחנות הרדיו הכועס אחרי איזו הברזה לא נאותה שגררה חרם על חברת התקליטים כולה. "יש מישהו מעל הכוכב", הוא עונה, "האיש עם הכסף". "זה אתה?", שואלת אחת הבחורות התלויות על זרועו, "תהיי בטוחה, בובה".
המופע של שנות ה-70
ויש את המוזיקה. "וייניל" זזה יפה בין הז'אנרים המוזיקליים של התקופה, והיא בלי ספק מענגת את האוזן. לא רק הרוק הצפוי הרולינג סטונזי ממלא אותה, אלא גם בלוז, ג'אז, פופ ופאנק.
"וייניל" היא סדרה שלא רק נשמעת טוב אלא גם נראית טוב, כמובן. היא נותנת את המופע של שנות ה-70 בכל צבעיו וגוניו. המשרדים המתוקתקים (קחו את סטרלינג קופר כמה שנים קדימה), המועדונים הסליזיים, הבתים המפונפנים (קחו את דון דרייפר כמה שנים קדימה), הרחובות מטונפים וטלפוני החוגה הצבעוניים.
גם לא מעט סצנות מצוינות יש בפרק – המפגש הלילי של ריצ'י עם הזמר השחור המופלא לסטר בצד האפל של העיר, שמסיט את העלילה לחלק המעניין שלה; ההקלטה של אותו לסטר באולפנים, שבה אנו עוברים אל ומתוך תא הזכוכית והסאונד משתנה עם המעברים; ההשתלחות השנונה של ריצ'י בצוות שאמור לגלות ולהחתים את הדבר הבא; והסוף המרהיב, תחיית מתים שזורקת אותנו לכל סרטי וסדרות הזומבים האהובים עלינו. אז מה בכל זאת לא בסדר?
כוסיות רוסיות מדברות על צ'כוב
ב"וייניל" אין סתם אנשים. לכולם יש איזה קטע, איזו אג'נדה, איזו דפיקות. כולם הולכים עד הקצה עם מה-שזה-לא-יהיה, ולכן כולם גם קצת קלישאיים. לפחות בפרק הראשון (והוא נמשך שעתיים, אז יש מספיק ממה להתרשם). וכך, האיטלקים הם הכי "איטלקים", הגרמנים הם הכי "גרמנים", היהודים הם הכי "יהודים", הנשים הם מאוד "נשים", הפנקיסטים הם מאוד "פנקיסטים", ניו יורק היא הכי "ניו יורק", הסמים הם המון המון המון סמים, וכך הלאה.
ליד כל טפט וינטג'י תמצאו את דמויות הפלקט, את הקריקטורות. השותפים הסתומים של ריצ'י, עורך הדין הטיפש שלו (למעשה ריצ'י הוא הבנאדם היחיד שמבין עניין, ולכן הכל יקום וייפול רק עליו), אשתו הברבורית היפהפייה והתומכת (עד גבול מסוים כמובן), הכוסיות הרוסיות במטוס שמדברות על צ'כוב (כי הרי כל הרוסיות מדברות על צ'כוב), או נערת הסנדוויצ'ים המתוקה סוחרת הסמים שברחה מהבית ובניסיון לגלות את הדבר הבא במוזיקה מוצאת את עצמה במיטה עם פאנקיסט סקסי בסצנה שטחית ביותר ("מה אתה אוהב?" - "פאקינג, פייטינג, נאתינג" - "אז זאת הפרסונה שלך, נוט גיבינג א אפק". וכך הומצא הפאנק. דה אנד).
אפשר להסניף את זה?
המוזיקה המתגברת מאוד בין הסצנות עושה את זה באופן צפוי, הקלוזאפים של ריצ'י מעשן סיגריה, קפוא כולו, כשסאונד ההתרחשויות ברקע, אמנם יפים מאוד, אבל חוזרים על עצמם יותר מדי פעמים, וגם הבדיחות טיפה צפויות, ובטח שהוויכוחים (ויש כל כך הרבה מהם, כולם צועקים אחד על השני בלי הפסקה). אפילו את סצנת השיא העלילתית של הפרק, בביתו של מנהל תחנות הרדיו – זהירות ספוילר – שבה הוא מסיים את חייו בברוטאליות, כבר ראינו יותר מדי פעמים. ראינו אותה למשל ב"לילות בוגי", אבל לא רק שם, אלא באינספור סצנות שבהן מישהו עשיר מדי ומסומם מדי מתחרפן ויורה ברובה ציד מהודר על ראשי צבאים ועל טלוויזיות בחלוק פתוח ותחתונים. בין דר, דאן דאת.
הכל כאן קצת מקצועי מדי, מוגזם מדי, צווחני מדי, גימיקי מדי, אגרסיבי מדי. כאילו דוחקים בצופה לחשוב, וואו, כמה שתו אז, כמה קיללו אז, כמה סמים עשו, כמה כסף היה להם. בדיוק ההפך מ"הסופרנוס", "מד מן" או "פארגו", שהראו עד כמה יומיומיים ואפורים הם חיי הפשע, וקסמן התגלה בפרטים הקטנים, הלא נוצצים, האנושיים. בסאבטקסט. "וייניל" לא עושה סאבטקסט. כאילו, סאבטקסט? מה זה? אפשר להסניף את זה?
רק שלא ישתמע שלא אתן ל"וייניל" צ'אנס. לא רק בגלל הכריזמה של בובי קנבאלי, והסצנות היפות, והאסתטיקה, והמוזיקה, אלא בגלל התקווה שהפרק הראשון שלה רק ניסה להרשים, לשחק אותה קשוח, לצעוק הכי חזק שהוא יכול כדי שישימו לב אליו. אולי כשנחפור קצת פנימה נגלה שהיא לא כזאת קשוחה כמו שהיא עושה את עצמה, אולי אפילו להפך. מכירים את אלה?