דוסון ("דוסון קריק")
אני זוכרת במדויק את הרגע בו ניסיתי לשכנע את החברה הכי טובה שלי שאני דומה לג'ואי פוטר. הראיתי לה את החצי-חיוך המפגר שהתאמנתי עליו (עד היום אני מנסה להיפטר ממנו), הסטתי את השיער מאחורי האוזן וניסיתי להסביר לה שליאון מהכיתה (שעליו באמת היה לי קראש) הוא דוסון המקומי ואנחנו יכולים לעשות רימייק ישראלי תחת הכותרת "דוסון קליק". זה לא צלח. לא הרימייק ולא סולם האהבות הלא תואם ביני לבין ליאון. לכן כל מה שנותר לי הוא לחכות בכל שבוע לפרק חדש בו דוסון, אהובי על המרקע, שוב חופר על שפילברג. לימים (בערך בעונה השנייה) הבנתי שפייסי הוא הדבר האמיתי, והאישיות הבעייתית שלו היא רק מעטפת לנפש אמן חבוטה הרבה יותר מעניינת ומתוקה מכל מה שדוסון יהיה אי פעם. ועדיין, דוסון לירי זוכה אצלי לחסד נעורים מביך אך נוסטלגי. וחוץ מזה, זה עדיף מלהודות שהיה לי קראש על אדם (הזמר) ב"פלאי קלעים" כשהייתי בת שלוש.
(שרון טמיר)
מייקל ג'יי פוקס (כל מקום)
מחברת עטופה בנייר ורוד עם לבבות אדומים. בעמוד הראשון מודבקות אותיות בולטות מזהב שיוצרות את המילים האהובות עליי בעולם כולו: "מייקל ג'יי פוקס". כן, כן, אני יכולה לספר לכולם עד מחר עד כמה הערצתי את דייויד בואי מינקותי, זה באמת נשמע הכי קול, אבל בשלב מסוים באייטיז, היה זה הנער עם הבלורית והחיוך הממזרי שכבש את לבי כמו שאף נער אחר עם בלורית וחיוך ממזרי לא עשה עד אז. התעלפתי עליו כציניקן חנוט בחליפה (כאלכס קיטון ב"קשרי משפחה"); חשקתי בו כנער פוחז בשכפ"צ כתמתם על סקייטבורד שיודע לפרוט על גיטרה ומשייט ברחבי הזמן (כמרטי מקפליי האלמותי ב"בחזרה לעתיד"); ונחמצתי ממנו כתיכוניסט לא מקובל שננשך על ידי איש זאב והופך לאחד כזה בעצמו (כסקוט מקול ב"זאב צעיר"). ואם נדמה לכם שמחברת ורודה עם לבבות אדומים זה מביך, חכו שתשמעו על השרשרת שענדתי לצווארי, עם תליון לב נפתח שבתוכו נדחק הבייבי-פייס של הבייבי שלי. מזל שכשהגיעה הבשורה הקשה על מחלת הפרקינסון שתקפה אותו כבר הייתי מאוהבת במישהו אחר. אני באמת חייבת למלא בהקדם את התליון הזה בחיוך ההורס של אידריס אלבה.
(קליה מור)
ליאת אחירון (ערוץ הילדים)
היא יושבת על ספסל רחוב, צעיף פרוותי לצווארה הארוך, שערה בקוקו-גולגול מרושל ועל פניה הכי מעט איפור שיש בטלוויזיה. אני בן 10, צופה בפעם ה-20 ב"המסע האחרון של הקוסם", הסרט בכיכובה שמתעד את הנסיעה שלה ושל ילד אחד, בן גילי, בעקבות יאנוש קורצ'אק לפולין. בגדול, זו התקופה של "זה סימן בשבילי זה סימן בשביל כולם", קובי מחט, האינתיפאדה השנייה, באג 2000 ו"אופס, איי דיד איט אגן". אחי הגדול בצבא, אמא שלי לא ישנה בערך מ-1998, ואני רואה המון טלוויזיה. אחירון היא כל מה שאני מרגיש שאני אמור לרצות: רגישה ורגשנית, שקטה, לא-מתאמצת, לבנה, שואתית. היא "אפר ואבק" מגולם באישה ברבורית, שגם שרה את "חורף 73'" ומשלימה את רצף השואה-ציונות שהוא הדנ"א של משפחתי. אין בה גרם אחד של רוע או וולגריות. גם לא מיניות. גם לא מזרחיות או ערביות. היא נקייה מכל הדברים שאני בן ה-10 מבין שקיימים ומפחד מהם פחד מוות. והיא כנראה הבנאדם שהכי דומה לאמא שלי בצעירותה שמראים בטלוויזיה. היי אדיפוס, איזה מזל שאני כבר לא בן 10.
(בן טופח)
סת' כהן ("האו. סי")
כמישהי שהייתה דבוקה למסך הקטן מינקות, אין ספק שבעת בחירת קראש טלוויזיוני ראשון מדובר במשימה לא קלה.
על כמה אחורה אנחנו מדברים כשחושבים על הקראש הטלוויזיוני הראשון? תום אבני ב"ספר הג'ונגל"? פליפה ב"המורדים"? מקס אולארצ'יק ב"אדומות"? אוקיי, אולי בשביל שזה יהיה קראש אמיתי צריך קצת יותר מפנים יפות (טוב, אולי ממש קצת). זה צריך להיות מישהו שתפס את ליבי בימים שבהם כבר ידעתי שהוא בכלל יכול להיתפס, ואם אני מנפה את כל הפריטי-בויז הגנריים, אני מבינה שזה תמיד היה מישהו אחד: סת' כהן.
כן כן, בזמן שהאחרות היו דלוקות על ריאן ופינטזו שהן מריסה - ואם ראיתן את הסרטון האחרון שלה מ-TMZ תלויה על גדר, כנראה שעבר לכן - אני בכלל שקעתי בטון הדיבור הסרקסטי והלוק המגושם של ילד השמנת היהודי מאורנג' קאונטי. עד היום הוא מהווה עבורי את האבטיפוס של הילד-גבר המושלם: חתיך אבל לא מודע לזה, חנון בדיוק במידה הנכונה, שנון ומצחיק, בעל אהבה עזה לקומיקסים וטעם איכותי במוזיקה (ותודה על דת' קאב פור קיוטי ושלל מיקסטייפי אינדי-רוק), חובב אוכל מקסיקני ופתוח לתרבויות זרות (איך אפשר לשכוח את פרק הכריסמכה). אז איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא? שאלה טובה, וכשאמצא לה את הפתרון כנראה שגם לא אהיה יותר רווקה, אבל היי – לפחות תהיה לי לנצח החולצה הזאת בארון:
(נעמה ברקן)
גל ("זבנג")
לא צפיתי בפרק שלם של "זבנג" בערך מאז שהסדרה ירדה מהאוויר בסיבוב הראשון, אי אז בסוף הניינטיז. ועדיין, סצנת הפתיחה חקוקה בזכרוני, והסיבה פשוטה: היא כללה את ליאון רוזנברג בתחתונים. ככל תובנה לא-לגמרי מגובשת שהגיעה בגיל צעיר מדי, אני זוכר את התחושה, מענגת ומרתיעה בו זמנית, שהרגשתי בדיוק באותה שנייה. זו היתה אמורה להיות סצנה קומית, אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב "וואו, אני בהחלט לא מוכן לזה". ידעתי שיש דבר כזה, להיות הומו. הרי קראתי על זה ב"ראש 1". אבל הרף העין הזה – ליאון רוזנברג בתפקיד גל (שאגב, אמור להיות נער ממוצע, ובואו נגיד שהלוואי על כולנו הגוף ה"ממוצע" הזה), עומד מול המראה ומחליף תלבושות – גרם לי להרים את הראש ממדורי הייעוץ, להסתכל עמוק פנימה, וכמה שנים אחר כך גם לנהל שיחה דרמטית ולא מפתיעה עם אמא.
(עדן יואל)
מרי-קייט אולסן ("טובות השתיים")
אני זוכר שילדים אחרים תמיד הופתעו מהספציפיות. בכל זאת, השנה הייתה 1999 – הרבה לפני שמרי-קייט אולסן (שהייתה אז בת 13 וכיכבה יחד עם אשלי בסיטקום הכושל "טובות השתיים") גילתה את היכולת להיבדל מאחותה בעזרת אנורקסיה וקראק, ואף אחד לא הבין איך מישהו יכול להסתכל עליהן שלא כמקשה אחת. אבל אני התעקשתי. לא רק שטענתי שאני יכול להבדיל בין השתיים בקלות, אלא גם שמרי-קייט הרבה יותר יפה, מגניבה ואיכותית מאשלי. מבחינתי, דמות הטומבוי שגילמה על המסך לא הפריעה לה להיות כזאת, להפך – היא רק הדגישה עד כמה היא לא זקוקה לכל השמלות והאיפור של אחותה כדי להיות העדיפה מביניהן. הבטחתי לכל מי שרק היה מוכן לשמוע שאני, יאיר בן ה-12 מראש העין, עוד אתחתן איתה יום אחד, ובשלב מסוים אפילו תכננתי לשלוח לתאומות הזמנה לבר המצווה שלי (לא היה לי אכפת מאשלי, אבל אתם יודעים, למען הנימוס). בסוף בדיוק גיליתי את המושגים כבוד עצמי בסיסי וצלם אנוש, אז זה לא קרה.
(יאיר ניקוליבסקי)
דארלין ("רוזאן")
אי שם בשנות ה-90 נחשפנו בערוץ ורבע שהיו בטלוויזיה לרוזאן קונר. כמו משפחות סימפסון ובאנדי, גם המשפחה של רוזאן ערערה את השלמות והנחמדות של משפחות בטלוויזיה והבעיות המזויפות שלהן. לרוזאן היו שלושה ילדים, ובהם שתי בנות - בקי ודארלין. להתאהב באחות הגדולה בקי זה האובייס - היא חכמה, חמודה אדיבה וילדה טובה. היותר-חכם זה להתאהב דווקא בדארלין.
"למה שיקרת דארלין?", "כי חשבתי שאוכל לחמוק מעונש". ככה, כבר בפרק השני, היא מתחצפת באופן ישיר להורים שלה. כמה שניות אחר כך, כשהיא מתבקשת לסנן שיחה, היא מכריזה בטלפון "אמא אמרה להגיד שהיא לא בבית". טורקת ובורחת. וזה רק קצה הקרחון. ככל שדארלין קונר התבגרה היא הפכה ליותר תחמנית, מתחכמת וסרקסטית, ולא נתנה לאף אחד לדרוך עליה. היא גם כמובן התגלתה בהמשך כבחורה אנושית שמסתירה רגשות במעטפת הסרקזם הזה. אולי התאהבתי בה פשוט משום שהיא הייתה ילדת סנדוויץ'. בדיוק כמוני.
(אהוד קינן)
ניר שלמון ("רמת אביב גימל")
בניינטיז לא היה מקובל להיות הומו. אז כש"רמת אביב גימל" הייתה בשיאה אי שם בין השנים 1996-1998, ולכולם הייתה חייבת להיות דעה, הכרזתי שאני מאוהב בשרון לינוביץ' (ע"ע ילדת הפלא יעל בר זוהר). אפילו גזרתי תמונות שלה מ"מעריב לנוער" ואספתי בקלסר. אבל האמת הייתה יותר מורכבת - היה לי קראש מטורף דווקא על דניאל (ניר שלמון). דניאל הוא דמות ה"ידיד" הקלאסית, מלא באידיאלים (מתעקש לשרת בצבא גם כשיכול שלא) ובגדים מכוערים. היה לו מבט חודר, קול קצת מאנפף והורים שיורדים לו לחיים - כל מה שהילד מקרית ביאליק חלם עליו בעולם המושלם שהוא רמת אביב ג'. עשרים שנה אחרי: שלמון לא הפך להיות הכוכב שקיוויתי שיהיה, מבדיקה ביוטיוב עולה שהוא היה מעורב במיזם אינטרנטי של תבואה אורגנית (היי, עדיין אידיאליסט) ונראה הכי רחוק מהנער ההוא שרקד פעם בפרסומת של במבה. אני נשארתי עם אהבה לאא ממומשת וקלסר שמלא בתמונות של יעל בר זוהר בבגד ים.
(בן בירון)
קלארק/סופרמן ("לויס וקלארק")
השנה היא 1995. אני בכיתה ז', צופה באדיקות בערוץ הילדים ואוהבת יותר מכל את "לויס וקלארק". הייתי מרותקת לעלילות המופרכות של שני הגיבורים שהפכו לאוהבים. היא עיתונאית חוקרת ואמיצה - בערך כל מה שרציתי להיות כשאהיה גדולה - והוא גיבור-על מגורז עם אתניות לא ברורה, חליפה עם צבעים זועקים מדי ותחתונים מעל הטייץ. לא עבר זמן רב עד שהבנתי שבכל פעם שאני רואה את דין קיין על המסך, הלב שלי מחסיר פעימה. בערך באותו הזמן האינטרנט התחיל להגיע אל הבתים שלנו, והמשימה הראשונה שלי הייתה לברר איך כותבים דין קיין באנגלית. מנוע החיפוש אלטה ויסטה עזר לי לגלות את האיות הנכון ועולם חדש ומופלא נגלה בפניי. יכולתי למצוא אתרים, להדפיס תמונות בצבע של אהובי ולתלות אותן על הצד הפנימי של דלת הארון שלי. יכולתי לחפש עליו מידע, ולמצוא! נרשמתי לרשימת הדיוור של מועדון המעריצים שלו ואפילו קיבלתי ניוזלטר שבועי עליו, אותו הצלחתי לשכנע את המורה לאנגלית להחשיב לי כחומר קריאה לגיטימי. האושר! לרלרת שנמתחה על פני כמה עמודים שנכתבה על ידי בחורה אמריקאית עלובה יותר ממני.
עם הזמן האהבה בין שנינו דעכה. עברתי לקראשים הוליוודיים מתוחכמים יותר אבל לא פחות מביכים, עד שבגיל ההתבגרות הם התחלפו בבנים בשר ודם מהתיכון שלי. וכן, עד היום מביך אותי לראות את דין קיין. קצת כמו להיתקל בחבר הראשון והמביך שלך מהיסודי.
(עידית נרקיס כ"ץ)
קלארק/סופרמן ("סמולוויל")
לנצח אהיה מאוהבת בקלארק קנט הצעיר והחתיך מ"סמולוויל", עם העיניים הירוקות והחודרות שלו ותספורת הפטרייה האלמותית. גם החברה שלו לאנה הייתה הכי יפה, והייתי שמחה לשדך אותה למישהו, רק שתשאיר לי את סופרמן. ראיתי את כל הפרקים באובססיביות רק כי חיכיתי שהוא יוריד חולצה בזמן שהוא עוזר לאבא המאמץ (והחתיך) שלו באסם, ותפילותיי אכן נענו, בכל פרק מחדש. אבל מתי הוא היה הכי חמוד? כשהיה לו כאב בטן מהקריפטונייט. כמה רגיש ומיוזע אפשר להיות?
(שני נוי)
מילי ("קטנטנות")
אצלנו בבית הכל היה בספרדית: המוזיקה, האוכל, העברית והטלוויזיה. משפחה צעירה, עולים חדשים מארגנטינה, וכל מה שקישר את ההורים שלי למדינה אותה עזבו, קישר גם אותי באופן ישיר. זה התחיל עם המוזיקה שהם גדלו עליה, והתפוצץ עם "קטנטנות". פתאום זה הפך להיות מגניב לדבר את השפה שמדברים אצלי בבית, פתאום כולם רוצים לדבר ספרדית. חוץ מהגאווה האישית והילדותית, היו מבחינתי עוד כמה סיבות לאהוב את "קטנטנות", ובראשן - מילי.
מילי (או מיליגרוס, כמו שקראו לה הוריה שנטשו אותה כשהייתה תינוקת) הייתה מנהיגת הקטנטנות, אסופה של יתומים בבית העצוב הכי שמח שאי פעם ראיתי. ילדה שהיא אישה ואישה שהיא סופר וומן. היא תמיד שידרה כוח ומנהיגות, וכנראה ששם התחילה החולשה שלי לנשים חזקות. אוי מילי. אני לא חושב שהבנתי שמה שעובר עלי זה קראש, אבל הבנתי איך להשתמש בכפתור ההרצה לאחור בכל פעם שהייתה סצנה עם מילי. אוי מילי. מה שאהבתי יותר מכל זה ששאר החברים שלי אהבו בכלל את הבנות האחרות בבית היתומים. האהבה שלי אליה הייתה חוויה אישית ולא מובנת של ילד מתבגר.
כשהגיעו "המורדים" כולם הלכו כעיוורים אחרי מיה קולוצ'י. נשבעתי שאנסה להיאחז באהבתי למילי כמה שרק אצליח ואשאיר את המיינסטרים לחברים שהסתנוורו מהבלונד. זה לא החזיק הרבה. היא נעלמה ולא היה לי איך לראות אותה יותר. כמו כל קראש ראשון, גם היא התפוגגה די מהר, אבל התמקמה לה באיזו נקודה בזווית הראש. היא קפצה שוב לפני כמה שנים, 20 שנה אחרי. הקלדתי "אגוסטינה צ'רי" בגוגל, והאישה שניבטה מהמסך חייכה אלי חיוך מופלא של אחרי הרבה שנים שעברו. איך הלכת ממני, מילי? תראי איזה יפה גדלת. היינו יכולים להיות גדולים ביחד.
(ירון רוולסצ'י)
פלוריסיינטה ("פלוריסיינטה")
התאהבתי בפלוריסיינטה מהשנייה הראשונה שראיתי אותה, ואין פלא – היא הייתה יפה, מקסימה ומצחיקה, ודיברה ספרדית יותר שוטפת מהעברית שלי. זו הייתה אהבה תמימה ולא רכושנית, שגרמה לי לשנוא יחד איתה את דלפינה המרשעת, חברתו של אהוב ליבה, אבל לא לקנא מדי בפדריקו בסצנת הנשיקה ההו-כה-ארוכה שלהם (עד היום לא הסמקתי ככה), אלא לפרגן לה. היום אני יכול לראות שאהבתי אותה כל כך כי היא הייתה כל מה שרציתי להיות כשאהיה גדול – בעיקר אופטימית בקטע קצת מטריד – אבל בגרסה הריאלית: היא הייתה ענייה, עבדה כאומנת וזכתה לגורל אומלל למדי. וכמובן, היא הייתה רומנטיקנית חסרת תקנה. התאמה מושלמת! אם לא היו מפרידות בינינו 13 שנים וחצי גלובוס, זה עוד היה יכול לקרות.
(דור בביוף)
אביתר ("קרובים קרובים")
לאביתר הכל מותר. מה היה בו באביתר? מה היה שם שכבש אותי, ילדה קטנה ומבוישת (טוב, לא ממש) שהתעוררה לחיים כל פעם שהשרוך המג'ויף הזה הופיע על המסך? לא כזה אהבתי את "קרובים קרובים", האמת שאפילו שנאתי. מאז ומתמיד קומדיות לא היו הקטע שלי, והמצבים הנוירוטיים שרצו שם בדירה הקלסטרופובית נמאסו עליי די מהר. אבל היו אלה ימיה הלא-מפותחים של הטלוויזיה בארץ, ואשכרה ישבנו כל המשפחה יחד וצחקנו מאותם דברים. רק אני לא צחקתי. פשוט חיכיתי שאביתר יופיע, עם החולצה המכופתרת והעמידה הזקופה. אני חושבת שחשבתי שהוא אשכרה יפה, כאילו ממש ממש יפה (בטח, נו, רואים כבר בפתיח – הוא באמת יפה!). אני די בטוחה שהוא היה הקראש הראשון שלי לא רק בטלוויזיה אלא גם בחיים עצמם. וכשהוא עף מקורס טיס קיוויתי שיהיה ג'ובניק ויחזור כל יום הביתה, עם שרשרת הזהב הדקיקה ומדי החאקי המחמיאים. כן, אביתר. כנראה שחשבתי שככה בנים צריכים להיות – פשוט חמודים. 25 שנה אחרי, לבן שלי קוראים אביתר. סתם צירוף מקרים.
(קרן שפירא)
דייל קופר ("טווין פיקס")
כשאודרי הורן נכלאה בבית הבושת הקנדי של אבא שלה, היא עצמה את עיניה והתפללה ברוך לבואו של הסוכן המיוחד דייל קופר. איך אפשר להאשים אותה? אני מביעה את אותה התפילה לפעמים בעצמי, או סתם שואלת "מה ד.ק היה עושה?" בבואי לפתור משבר מוסרי. יותר מחצי יובל אחרי עליית "טווין פיקס", קופר נשאר הגיבור שאנחנו רוצים וצריכים - איש שכולו טוב לב, פתיחות וקבלת האחר, בלי עצם אגואיסטית אחת בגופו.
עזבו את זה שהוא עונה אחד לאחד לטייפ הסופר-ספציפי שלי בגברים טלוויזיוניים (חננות עם שיער כהה), קופר הוא פשוט אדם מושלם. יש לו שיער מהמם, עיניים של ילד סקרן ומטבוליזם של בת גילמור (הבחור טוחן פאי ודונאטס שתי עונות ולא קורה לו כלום). הוא יכול להגיד את הקלישאה הכי קיטשית או לספר את הבדיחה הכי גרועה, וזה יעבוד. הוא זורק אבנים על בקבוקים כדי לפתור תעלומות וזה פאקינג עובד לו. בואו נודה באמת: מדובר בישו מודרני שגם יודע לירות באקדח ונראה כמו קייל מקלאכלן הצעיר. מזל שראיתי את הסדרה בכזה דיליי - איך הייתי אמורה לצאת לדייטים עם כאלה ציפיות?
ואף מילה על הפרק האחרון.
(נעמה רק)
וויל ("הנסיך המדליק מבל אייר")
זהו סיפור על איך החיים שלי השתנו מהקצה אל הקצה אז אשמח לקחת דקה ולספר לכם איך פיתחתי קראש על הנסיך המדליק מבל אייר.
זה היה בשלהי שנות ה-90. אני הייתי ילדה בבית ספר יסודי בירושלים וסדרות אחר-הצהריים של ערוץ הילדים לימדו אותי אנגלית, עיצבו את תפיסת עולמי ויצרו אצלי רגשות רומנטיים ראשונים כלפי בני המין השני. היה לי מקום בלב כמובן לאנקל ג'סי מ"צער גידול בנות", וגם לקודי מ"בגוף ראשון", ובאיזשהו קטע גם לטוני מ"מי הבוס?". בנים ברונטים רבים עשו חיל על מסך הטלוויזיה שלי, אך אחד עלה על כולם - וויל סמית' מ"הנסיך המדליק מבל אייר". למעשה, זו כנראה הייתה הפעם הראשונה בה נתקלתי באמת בכמה דברים שנשארו אהובים עליי מאז: אפרו-אמריקאיים, היפ הופ, עושר מופלג ומעילי בומבר. אהבתי את חכמת הרחוב של וויל, את חוש ההומור והשובבות, יכולת הריפרופ והריקוד המושלם שלו ל"I've Got The Power". זה היה לפני שנחשפתי למושגים מעיקים כמו גזענות, מתח בין-מעמדי, תודעה כוזבת וכו' וכו'. פשוט ישבתי ואכלתי במבה וחשבתי שוויל הוא הכי פרש והכי מדליק ושאיזה יופי שגם שחורים יכולים לגור בבל אייר בלי לשאול שאלות.
ילדותי חלפה, קריירת הראפ של סמית' נגמרה, ואת השובבות הנערית החליפה תדמית של כוכב בלוקבסטרים. זו דרכו של עולם. היום אסתפק בג'יידן ובווילו, הנסיך והנסיכה המדליקים 2.0.
(גילי נוי)
באפי ("באפי ציידת הערפדים")
סוף שנות ה-90, אני נער מתבגר בישראל ובאפי סאמרס קוטלת ערפדים בסאנידייל ארה"ב. למרות כל הפערים בינינו, נרקם שם סיפור אהבה. יותר נכון קראש. יותר נכון הפוסטר שלה תלוי אצלי בחדר ולה אין מושג מי אני. בתקופה בה פמלה אנדרסון רצה בבגד ים בהילוך איטי, לשרה מישל גלר לא באמת היה סיכוי להיות הכוסית העולמית התורנית. ובכל זאת, אני הלכתי על האנדרדוגית והרגשתי מורד (קצת כמו לאהוב את אסתי גינזבורג ולא את בר רפאלי). אלימות, ערפדים ובחורה נאה הם כל מה שמתבגר צריך לעצמו. עם הזמן התבגרתי, שרה מישל גלר התחתנה עם פרדי פרינס ג'וניור והרומן שמעולם לא היה לנו, נגמר סופית. ובכל זאת, אף אחד לא ייקח לי את האהבה הראשונה של מישהי בלתי מושגת.
(אילן ארנון)
ניני דביר ("השמינייה")
כשהייתי בכיתה ה', האיש שהמציא את ששטוס הגיע עם סדרה חדשה שגרמה לכולם לדבר עליה. כיאה למי שהחרימה בהתנשאות את כל הטלנובלות הארגנטינאיות, את סדרות האנימה ואת טל מוסרי, החלטתי שוב להיות מורמת מעם וסירבתי לראות "השמיניה". עד יום שבת אחד שבו הכל השתנה - כל מה שידעתי על עצמי, על אהבה ועל הטעם המוזר שלי בגברים. בערוץ הילדים שודר מרתון של חמישה פרקים, והקול הפנימי המחוצ'קן שלי אמר: "תני לזה סיכוי". בהבלחה של רגע, ידידיה ויטל הגיח אל חיי מתוך הטורבו -טיים האגדית שהפכה אותו מילד חננה מעצבן בן 12 לבחור יפה תואר בן 20. הלב שלי ידע כבר אז מה הוא רוצה: בחור עם שם מוזר שאוהב לשחק בגיימבוי, תותח בשחמט, ומכיר את כל השירים של הביטלס בעל פה. אבל אולי מה שהיה הכי מקסים לגביו, זה שהוא היה אומר "איכס" על בנות (רק בדיעבד הסתבר לי שהוא שמבחינה רומנטית, זה מה שהוא חושב על בנות גם במציאות). מאז אותו היום, החדר שלי התמלא בתמונות שלו, הייתי מלכת הפורומים, מלכת המעריצות, התפלחתי לימי צילומים וחילטרתי כניצבת. החברות שלי חשבו שאני מטומטמת, ואני ידעתי שכולם יאכלו את הכובע בחתונה שלנו. אם זה לא יקרה, זה רק בגלל שהוא יצא מהארון.
(דורין אליהו)
צ'ארלי ("שולחן לחמישה")
בזמן שכולם העריצו והיו מכורים לבוורלי הילס 90210 בשנות ה-90, אני שכנעתי את עצמי שהמגניבים באמת אוהבים את "שולחן לחמישה". ובזמן שכל מעריצות הסדרה נפלו לרגליו של ביילי (סקוט וולף), האח הבינוני, לי היה את צ'ארלי, האח הגדול. מת'יו פוקס היה מושלם בעיניו של הנער המתבגר בארון שהייתי. השילוב של שיער שחור וחלק, עיניים חודרות, זיפים מסודרים תמיד, גומות חן והמראה המיוסר תמיד של האח הגדול שצריך לטפל בארבעת האחים הקטנים שלו – מי צריך יותר מזה? ביילי היה החתיך המלוקק שכולם אהבו, ולאהוב את צ'ארלי במקומו היה בעיני מחתרתי וייחודי, כמו שכל מתבגר רוצה לחשוב על עצמו. לפגוש אותו אחרי כמה שנים ב"אבודים" היה אישור לכך שקראש הנעורים היה מוצדק, ופוקס נשאר לוהט בדיוק כפי שהיה.
(גיל גוטקין)
ריס ("מלקולם באמצע")
בתחילת שנות ה-2000 הייתי טינאייג'רית בחטיבה, וזה היה זמן מצוין לקראשים שעדיף לשכוח מהם. נשביתי ב"קסמיו" של ריס (ג'סטין ברפילד), אחיו הגדול של מלקולם (פרנקי מוניז). ריס התאפיין בתכונות לא הכי מושכות: די טיפש, נכשל בלימודים ובריון לא קטן. אבל הוא ניחן גם בחיוך ערמומי, כיאה לבד-גאי, ובקוצים מושלמים בשיער, שלנערה בשנת 2002 היו קריטריון לגיטימי לגמרי לנסיך על הסוס הלבן. למרות שנחשב לטיפש במשפחה, ריס התגלה כמבריק לא פחות משאר אחיו, רק שהגאונות שלו לא התבטאה בפתירת משוואות מורכבות במתמטיקה כמו מלקולם, אלא ברקימת מזימות מתוחכמות (ובשלב מאוחר יותר אף הפך לבשלן מדופלם, תכונה סקסית לכל הדעות). מעל לכל, ריס היה פשוט מטורף וקורע מצחוק - והומור זו תמיד תכונה מבוקשת.
(מעיין גוטנמכר)
יהודה ברקן ("אבא גנוב", סרטי מתיחות וסרטי בורקס)
אני לא זוכרת איך היה נראה החדר שלי או מה היה השם של הגננת שלי, אבל עניינים שבלב פלוס דברים שההורים שלי עשו לי לא בקטע פלילי אני זוכרת ועוד איך, מגיל שלוש. לכן היו לי המון תכניות לכתוב כאן על הפעם הראשונה שבה עיניי פגשו את יהודה ברקן על המסך וגרמו לברכיים שעוד לא התפתחו לי אז לרטוט, אבל רק השבוע גיליתי שיהודה ברקן בכלל אשכנזי ואני מרגישה מרומה בפעם השנייה. לא רק שהוא עשה קריירה מדמות המזרחי הנלעג, הוא גם היה אשכנזי פריבילגי שעשה קריירה מדמות המזרחי הנלעג (מדהים, אגב, שכל הצבע הזה הגיע משיזוף. דחוף בוקינג למלון בטבריה). אבל לפני שידעתי את זה, יהודה ברקן היה האיש הזה מהמסך ששבה את ליבי ממבט ראשון, כי ככל הנראה כבר בגיל שלוש ידעתי שמה שאני אוהבת זה דושים עם זקן ובעיות רגשיות.
(צליל הופמן)
אלף ("אלף")
ביוני 2016 מת הגמד ששיחק את אלף. כך בעצם גיליתי שהיה גמד ששיחק את אלף. לא שחשבתי שהוא היה חייזר אמיתי מכוכב מלמק, אבל איכשהו כשישבתי מול "רואים 6/6" בסוף האייטיז ובהיתי בעב"ם החמוד שרק רוצה לאכול חתולים, הפרטים הטכניים פחות הטרידו אותי. בזכות אלף הבנתי, בגיל שמונה בערך, את הנטייה האנושית לרצות לחבק יצורים פרוותיים, ואת הקושי האנושי להשתלב, בין אם אתה ילד או חייזר או גמד. אגב, הגמד הזה חי עד גיל 70 ומשהו והוצמד לו התיאור המטריד הקבוע שנועד לסמן אותך כמשונה: "היה ידיד קרוב של מייקל ג'קסון". קצת טרן-אוף, אבל עדיין, אלף היה הקראש הראשון שלי. אפלטוני, אמנם (אני חושבת. אני מקווה), אבל כזה שגרם לי להבין שהכי חשוב בעולם למצוא מישהו שיצחיק אותך, וגם שלא משנה כמה אנחנו מרגישים לא שייכים ומכוכב אחר, כל אחד בסוף מוצא בית.
(נטע חוטר)
כל הבנות בעולם (כל הסדרות בטלוויזיה)
הראשונה שלי הייתה שלומית (טריגר-הגואל) מ"קשת וענן" ו"פרפר נחמד" (תכנית שהשפיעה עליי עמוקות). אפי ועופרה היו הדמויות האמהיות ב"פרפר", ושלומית הייתה כמו הבייביסטר הצעירה והיפה שאתה מתאהב בה. אז התאהבתי בה. אחרי התקופה הפרובינציאלית (אני חושב שעברו שם גם מיקי קם, שהייתה הצעירה היפה של "רחוב סומסום", וחני נחמיאס, שהייתה הצעירה היפה של "בלי סודות") התחלתי לראות קצת עולם, נתקלתי ב"מי הבוס?", ונפלתי בקסם של סם. אליסה מילאנו הייתה שנונה, חצופה, ולטס פייס איט – יפה כמו מלכת נשף.
אבל הייתי קצת צעיר מדי לאליסה. הייתי מאוהב בה כמו שאתה מתאהב בבייביסטר שלך (זה לא רפרנס ממוחזר, אלו החיים עצמם). ואז הגיעו הניינטיז, והתחלתי ליישר קו עם מקביליי הטלוויזיוניים, שהיו מאוהבים בבנות גילן הטלוויזיוניות. התאהבתי בסטייסי קינן ("אבא יש רק שניים", "אבא חורג, אמא חורגת" – בסדר, היו לה דד אישיוז, אל תשפטו אותה). גם היא הייתה קצת מבוגרת בשבילי, אבל היא הייתה בדיוק הנערה היפה והחכמה והבוגרת-מכפי-גילה שחיפשתי. אני מניח שחשבתי שהיא כמוני, רק בבת. וברור שאהבתי את קלי באנדי (כריסטינה אפלגייט). זה מה שבנים בגילי עשו בניינטיז.
אבל זו הייתה תקופת ההתבגרות, התקופה שבה אתה מתחיל להכיר במציאות ומבין שהחלומות שלך לא מסתובבים בשמלות ערב בהוליווד, אלא בדוקטור מרטינס בדיזנגוף. אז הייתי מאוהב בשיר גוטליב ב"לא כולל שירות", ואז באיילת זורר ב"עניין של זמן", ואז באיילת זורר ב"פלורנטין", ואז באיילת זורר בכל דבר מעתה ועד עולם. איילת/נגה הייתה היורשת הטבעית של שיר/שיר בתפקיד הבחורה היפה והחכמה והרגישה שמתנסה בשלב מסוים בסמים והופכת בִּן פרק לנרקומנית שסובלת מקשיים חברתיים וממשחק אובר-דרמטי. מה רציתי בסך הכל? להגן עליהן מהסם המסוכן שהופך כל מלאך לשטן וכל שחקנית מוכשרת לדיווה מוגזמת.
אלו רק הקראשים הבולטים שעברו עליי בילדותי ובנעוריי. היו עוד בדרך, ברמות משתנות: ליסה בונט, דניס ב"משפחת קוסבי" ואהובה מאז ולתמיד; טיפאני אמבר ת'יסן, קלי ב"הצלצול הגואל" (ואז ואלרי ב"בוורלי הילס 90210"); מארשה מההיכרות המאוחרת עם "משפחת בריידי". הייתה תקופה קצרה שבה חיבבתי את די.ג'יי מ"צער גידול בנות" – תקופה שנמשכה כשאהבתי מישהי שדמתה לה, ושהסתיימה כשלחיי נכנסה דודה בקי. אז, עם בקי, כבר היה לגיטימי להתאהב בנשים של ממש, ואהבתי את גרייס ואן אואן ב"פרקליטי אל. איי". וכשגיליתי כמה שנים מאוחר יותר שסוזן דיי הייתה גם הנערה היפהפייה ב"משפחת פרטרידג'", נפלתי סופית.
ואלו היו רק שני העשורים הראשונים לחיי, תחילת ימי הטלוויזיה הרב-ערוצית. אתם יכולים כבר לנחש איך נראה "תור הזהב של הטלוויזיה" מבחינת הלב שלי. אז סליחה, אבל אני לא יכול לבחור אחת. אלוהים, הטקסט הזה מסביר אותי יותר מדי טוב.
(ניב שטנדל)
