התרפיסטית, הדיג והים
בסוף שעתיים של שיחה רגשנית ולחלוטין לא במקומה, מי שאני קורא לה התרפיסטית שלי אמרה לי, מעל צמד כוסות אספרסו כפול בבית קפה עם נקודת תצפית אומללה לים, שאני צריך לקחת ויטמינים, וכן ללכת לים פעם ביום ולהביט לאופק במשך 20 דקות לפחות. מצבי באותה נקודה לא איפשר לי לסרב לעוד קצת זמן איכות עם עצמי, ואימצתי את ההרגל בהתלהבות.
איש בחולצת ועד עובדי משהו, כבר אינני זוכר מה, האכיל חתול מחתולי החוף בחתיכות קלמרי שמנוניות. שאלתי אותו מה הוא עושה שם עם צידנית מלאה בדיונונים, ונאמר לי שמדובר בפיתיון. עיניו היו טרוטות ומכווצות מבהייה ממושכת, והנחתי שהדבר היחיד שהתפתה לשרץ הזה הוא החתול הג'ינג'י השמנמן שתפס לו את הסלע הזה לנחלה. עוד הוא שיתף שהוא עומד באותה הנקודה בה פגשתי אותו כבר למעלה מיממה. “ואתה לא מתעייף מהדיג?” שאלתי, כשהתכוונתי לשאול אם לא נמאס לו לעמוד שם זמן רב כל כך. “לא, זה הרוגע שלי. הילדות אצל גרושתי ואני מנצל את הזמן לנוח". "הסבא פה מאחוריך חושב שהוא יודע מה לעשות", הסבתי את תשומת לבו לקשיש במכנסי הצמר מאחוריו. הסתכלנו שנינו עליו, הוא פלט כמה משפטים ברוסית, ופנה הלאה, מעלה ליחה.
כשנתקלתי דרך מקרה בספר "לתפוס את הדג הגדול" של דיוויד לינץ', נחרדתי. הופיע מולי ספר "רב השראה" עם איורים חמודים בעט, ממש כאילו מדובר בעוד ספר של של סילברסטיין. דימיתי לעצמי כיצד יעשו מלינץ' מערכי שיעור לכיתת "כישורי חיים" בבית הספר היסודי, מבלי להזכיר במילה את שאר היצירה שלו. ובכל זאת, חשבתי לעצמי, זה דיוויד לינץ', בטוח אפשר יהיה למצוא שם משהו נוסף חוץ מעצות לעצלנים.
הסתבר לי אפוא הדבר הבא על רעיונות – הם כמו דגים. ישנם את אלה השוחים במים הרדודים, דגים קטנים וחמודים. ויש את אלה העצומים, ששוחים במעבה האוקיינוס. כדי להגיע לקרקעית, צריך להגדיל את המיכל, והמיכל במקרה הזה הוא התודעה האנושית. הפרסום טוען: זה קל, זה פשוט וזה חמדה שלא היתה כמותה (Bliss, באנגלית). ממילא אני מרגיש מזה זמן די מרופט, ולדוג בחולצה של אוניברסיטת תל אביב עם כתמי אקונומיקה זה לא הרוגע שלי. פניתי אפוא בתקווה מחודשת למדיטציה טרנסנדנטלית, להלן מ"ט, באותה תנופה שבה הפכתי מכרה מבית קפה לתרפיסטית, והחלטתי שיותר מלפתוח את סדר היום שלי אל האופק הרחב, אני צריך גם להתבונן פנימה אל התודעה.
שישה פרחים, שני פירות, מנת סביח
“מה המשמעות של תירס מוקרם ביקום?” שואלת אשת בול העץ, אחת מתושבות טווין פיקס המסתוריות ביותר. המסרים שלה מגיעים מפי חתיכת עץ, אותה היא מחזיקה בידיה כמו חתול שמן. בול העץ יודע גם לשאול שאלות, הוא מבקש מכם, 'אנא, קחו רגע לחשוב על הסדר הקוסמי של הדברים, מה המקום של תירס מוקרם בסדר הקוסמי של הדברים?'. הירהרתי בזה מעט, אבל משום שאני רגיש ללקטוז התחלתי להרהר בתפקידו הקוסמי של הסביח. משסיימתי את מנת הסביח, פניתי לבית הסופר בתל אביב למפגש היכרות עם המ"ט.
נדמה לרגע שמצאתי את המפתח לחידה: בבניין מתפורר, מהסוג שלינץ' מחבב, שוכנים זה לצד זה גנזכי הספרות העברית, והמרכז למדיטציה טרנסנדנטית. אולי זו הייתה תחושה של מסתורין, ואולי הסחוג, שגרמו לי לתחושת בעירה פנימית. בחדרון קטן ישבתי עם עוד שישה אנשים, שניים מהם הכרתי בפנים אך לא זכרתי מאיפה. היו שם עוד זוג שנראו כמעט שפויים בדעתם, בחור אחד, ונערה יפה ומעט אינפנטילית, נעולה בסנדלים פשוטות ואוחזת בתיק בית ספר עם ציורים של ינשופים.
מי מהבאים להרצאה הוא שתול שנועד לשכנע את האחרים להירשם? חשדתי בייחוד בנערה שהחלה לדבר על מ"ט בעיניים נוצצות. רשמתי לעצמי תופעת לוואי מספר אחת של מסתורין – מחשבות שווא. את הקורס הייעודי אמורים לפתוח בטקס הקדשה למסורת הקבלה של המדיטציה, שנגמרת ככל הנראה במהרישי מהש יוגי, ולהקריב לכבודם שישה פרחים ושני פירות מתוקים. עשיתי את החישוב הבא: 20 דקות פעמיים ביום של מדיטציה, 20 דקות ביום של בילוי בים + 30 דקות זמן נסיעה על אופניים, שישה פרחים ושני פירות מתוקים. עד כה הכל אפשרי.
הקופסה והמפתח (זהירות: ספוילרים לעונה 2)
החל מאמצע העונה השניה של טווין פיקס, העלילה נעשית יותר ויותר מופרכת. אל העלילה הבלשית בעיירה קטנה במדינת וושינגטון מצטרפים כוחות אפלים ודוחפים את הנראטיבים השונים מחוץ לגבול. ג'וזי היא דמות מפתח במזימה יפנית, השוודים מגיעים להקים קולוניה בטווין פיקס, העבר של קופר רודף אותו במה שנראה כמו פארודיה על סרטי מרגלים, ובנוסף לכל וכאילו כל זה לא מספיק, ליאו ג'ונסון מממש את תפקידו כפנים המאיימות והתמימות ביותר בטווין פיקס בגלגולו החדש כחי-מת. הינשופים אינם כפי שהם נראים, ומסתבר שסדרות בלשיות גם הן לא. העיירה נפוצה לכל עבר, ואחרון שנשאר לעמוד הוא השכן הפוטנציאלי דייל קופר.
“זה לא הסוף האמיתי. זה הסוף שאיתו הצופים נתקעו", מתאר לינץ' (בספר "Lynch on Lynch") את סוף העונה השנייה של טווין פיקס. גורמים בכירים ברשת הטלוויזיה הובילו אותו לחשוף את זהות הרוצח שלושה פרקים לפני סיום הסדרה, מה שהוביל לירידה חדה ברייטינג. בעונה השנייה, העולם של "טווין פיקס" נפרץ, הסתחרר והתערבב בדברים כה רבים, שמעט נשאר ממנו, למעט הפרק האחרון והמרהיב בחדר האדום - הידוע גם כמשכן השחור/לבן וביתם של מייק ובוב. הגילוי של הרוצח לא היה כה חשוב כמו הכניסה אל החדר האדום או כפי שקורא לו האיש הקטן והמסתורי, חדר ההמתנה. בחלום מגיע הסוכן קופר לחדר וממתין שם 25 שנה, שלאחריהן הוא מנהל שיחה עם האיש המסתורי, ולורה פאלמר לוחשת באוזנו את שם הרוצח. אבל השאלה היותר מטרידה היא מה אנחנו עומדים לגלות כעבור חצי יובל?
כל המידע שהועבר בהרצאה במכון הישראלי למדיטציה טרנסנדנטלית לא פירט מעבר למה שמופיע באינטרנט, ואנשים המשיכו להקשות: מה כל כך שונה בין מ"ט לסוגים אחרים של מדיטציה? ואם זה כל כך פשוט וטבעי, מדוע זה לא מתרחש באופן טבעי? ובכן, לכל תעלומה יש פיתרון ולכל חידה מפתח, וכך גם למ"ט יש תהליך לימוד שאמור להעניק לך את המפתח, הכולל שילוב ייחודי של צליל ומחשבה, כלומר מנטרה סודית שתותאם לך באופן אישי. מניסיוני, דברים שמתיימרים להיות "מותאמים באופן אישי" הם לרוב חסרי טעם ומכוערים בדיוק כמו גרגרי אורז עם חריטה (מותאמת אישית כמובן) בבקבוק.
“אין לי שמץ מה הם"
הציטוט למעלה מיוחס ללינץ', והוא למעשה כל הטקסט המופיע בפרק "המפתח והקופסה" בספרו "לתפוס את הדג הגדול". החלום מהעונה הראשונה, כך טוען קופר, הוא המפתח לתעלומת הרצח של לורה פאלמר. ובמהלך העונה הראשונה קופר מנסה לפתור את החלום, וכן את התעלומה. המסע המטריד יותר נעשה בעקבות הקופסה עצמה, ולא המפתח, בעונה השנייה. הקופסה היא העולם העל-טבעי המתקיים לצד העיירה, אך נמצא במקום שאינו העיירה ואינו אף מקום אחר. הקופסה, במקרה הזה, היא מרחב מעבר ולזמן ולמקום, מעבר לחלומות, ולכל דבר בו יש פנים כפולות: אפשר להיכנס באמצעות פחד או אהבה; הרצפה לא שחורה ולא לבנה; הקירות אטומים אך עם זאת מוסיקה ואורות עוברים בעדם. כמו האל יאנוס, בעל שתי פנים לכיוונים מנוגדים, כך הרוחות במשכן השחור/לבן מתקדמות בזמן אך מדברות ונעות במהופך.
אחרי "אינלנד אמפייר", סרטו של לינץ' מ-2007 שכשל להביא הכנסות בבתי הקולנוע, הכריז לינץ' כי הגיע לסוף דרכו הקולנועית. קודם דיבר בכלליות על מות הפילם ועלייתו של הצילום הדיגיטלי, ולאחר מכן התייחס ל"אינלנד אמפייר", והודיע שלא יעשה עוד פיצ'רים. לינץ' תמיד הקפיד להתקדם עם הזמנים, ומן ההתחלה דיבר בהתלהבות על האפשרויות החדשות שמניפולציה דיגיטלית פותחת לעולם הווידאו והאינטרנט לתרבות בכלל. את הסיטקום "Rabbits" פרסם באינטרנט בלבד ב-2002, שזהו בערך הרגע בהיסטוריה בו ז'אנר הסיטקום הגיע לתהילה מפלצתית עם "חברים" ו"סיינפלד", אשר סימנו גם את שקיעתו. "Rabbits" הוא הסיוט שהסיטקומים חולמים כשהם ישנים בארכיונים של VOD, והוא גם ייצוג מושלם למה שב"אינלנד אמפייר" נחשף מפורשות - מבט דיכאוני, אומלל ובודד במפגשים חברותיים שאיבדו כל פשר, מהם נשאר רק קולות הצחוק וההפרעה התדירה של צופר.
לינץ' בגרסה פרה-אינטרנטית למם, שימו לב לדמיון ל"גראמפי קאט":
יעוץ אישי, טיפול פסיכולוגי, קואצ'ינג ולמעשה כל סוגי התרפיה האפשרים, הגיעו לכל פינה בעולם המערבי. זה לא טרנד וזה שכולם בטיפול לא אומר שהם פשוט לא יכולים להפסיק לדבר על עצמם (למרות שבחלק מהמקרים זה נכון). שיחות TED תפסו את מקומן של הרצאות רדיופוניות והפכו לצורת בידור חינוכית בעלת השפעה, כשההרצאות הפופולריות ביותר נוגעות, איך לא, בדבר המשתנה תמיד הזה שהוא התפתחות אישית. החיים הציבוריים שלנו מלאי רגשות, אך הרגשות נותרים עמומים ובלתי נגישים כפי שהיו קודם לכן. מספיק להבחין באינפלציה האקספוננציאלית של הביטוי "I feel...”, שמבטא איזושהי הסתייגות סובייקטיבית-רגשית, לדברים שבכל זאת עומדות מאחוריהם הצדקות אובייקטיביות-ממשיות. האימוץ המהיר שלו לעברית, למרות תקינותו הלשונית המוטלת בספק, מצביע לא על אמריקניזציה של העברית, אלא על הצורך הבוער של התרבות העברית בביטוי. למה בכל זאת אנו בוחרים לסייג את מה שאנו תופסים כמציאות ולשלב אותה בביוגרפיה הרגשית שלנו?*אין לי שמץ.
*לעיון בנושא אני ממליץ לפנות לספר הקטן והמרגש של אווה אילוז "אינטימיות קרה", הוצאת הקיבוץ המאוחד 2008.
עולם רגשי של בול-עץ
המעמד של "טווין פיקס" כסדרת קאלט לא תלוי לדעתי רק בחן הייחודי של הסידרה ובערכה האמנותי. המסתורין והדואליות בסדרה, יחד עם הקאמפ שעושה אותה למושכת, משקפים מהלך תרבותי שלא מוצה. ולא, לא מדובר בהתפרקות המוסדות החברתיים, העיירה האמריקנית או הבורגנות. חורבן העיירה האידיאלית טווין פיקס החל כבר בהתגלות הנוראה של גופת לורה פאלמר, עטופה הינומה של ניילון כמו גרסה מודרנית לאופליה, אחד מתוך כמה רפרנסים ל"המלט" של שייקספיר בעונה הראשונה. לינץ' הוא לא הראשון ולא האחרון לומר שמשהו רקוב בממלכה. המהלך המעניין והמוזר יותר הוא דווקא הצלילה עם הראש קדימה לתוך מה שנעלם כל הזמן בתעלומה, כלומר לתוך המסתורין עצמו. הנציגה של המהלך הזה היא לא אחרת מאותה לוג ליידי, מהדמויות האייקוניות ביותר של "טווין פיקס", בגילום קתרין א. קולסון ז"ל.
כל מי ששמע את את שמו של פרויד לא יופתע לבטח שהנציגה המסתורית ביותר של העולמות האחרים בעיירה היא רווקה זקנה וחסרת מיניות. ז'יז'ק, בסרט "מדריך הסוטה לקולנוע" מ-2006, טוען שהמסתורין שרודף את הגיבורים בסרטיו של דיוויד לינץ' הוא, בסופו של דבר, המסתורין של המיניות הנשית. אולם המסתורין המיוחס למיניות הנשית, כפי שגורסת חלק מהביקורת הפמיניסטית, אינו אלא תנועה כוחנית למרג'ינליזציה, כלומר לדחיקה לשוליים של החוויה הנשית. קתרין א. קולסון הייתה האישה הממשית הראשונה להידחק לשוליים בידי לינץ'. היא הייתה אמורה לשחק בתפקיד ב"ראש מחק", אך התפקיד נגנז. באותן שנים הייתה נשואה לג'ק ננס שגילם את ראש-מחק עצמו, ואילו היא המשיכה לסייע בהפקת הסרט ובסרטים נוספים של לינץ'. ננס מגלם את פיט, הדוד המעצבן עם השפם, שמגלה ראשון את גופת לורה פאלמר. בכל זאת, ואולי דווקא משום כך, ראוי להתעקש על הלוג ליידי כדמות מפתח.
הלוג ליידי לא ממהרת לשום מקום, ובכל זאת היא תמיד נמצאת במקומות בלתי צפויים. היא מחזיקה את החפץ באמצעותו היא מתקשרת בחיבה ודאגה, היא מוזרה, ומרוכזת בעצמה ובבול העץ. בקצרה, היא הדמות הכי לא חשודה בטווין פיקס ולכן ווינדום ארל לבש את דמותה כשרצה להשליט טרור בעיירה. במקביל, היא הפכה אייקונית מחוץ לעיירה. היא הקול המסתורי, המוזר, העוצמתי לעיתים והסתום, של מי שאין לה ברירה אלא להיאחז בדבר אחד בלבד.
הלוג ליידי היא הקופסה, ולא המפתח. היא אינה אישה מוארת, אלא האור עצמו. היא הקול שאומר לנו שהתשובה במקום אחר, אבל מסרב להגיד באיזה כיוון, או לקחת אחריות על דבריו. "כה דיבר בול העץ” היא אומרת. הדיבור של בול העץ שווה ערך ללשון "אני מרגיש". כשאנחנו "מרגישים" דבר, אי אפשר להתווכח אם הוא קיים או לא, אין משפט נחרץ ולכן גם אין אחראים ואשמים. ככל הנראה, תרגול מ"ט לא יהיה הדרך שלי להארה או מפלט מכעס ולחצים, כפי שהובטח. ככל הנראה, עם בוא החום, אעדיף את המזגן על הים ואפסיק להגיע. וכשאנסה להסביר איך אני מתכנן לייצב את עצמי, אענה תשובות סתומות כמו הלוג ליידי, ובכך אתחמק מהשאלה ואציב את עצמי רחוק רחוק מכלל אפשרות שמישהו יציע לי עצות. השפה של המאה ה-21 היא המובן ללא הסבר, והמוסבר ללא הבנה.
קת'רין א. קולסון נפטרה מסרטן בגיל 71 בביתה באורגון, 28 לספטמבר 2015. שמה מופיע ברשימת הקרדיטים הארוכה שפורסמה לקראת יציאת הסדרה. העונה החדשה של טווין פיקס מבחינתי תהיה העונה של הלוג ליידי, גם אם לא בטוח איזה חלק היא תקח בה. זו תהיה העונה המסתורית ביותר, והבלתי מובנת ביותר. וקהל הצופים, כמו דייל קופר, צריך היה לחכות 25 שנה רק כדי לגלות סוד שנחשף ב-1991: החידה היא לא מי הרג את לורה פאלמר, היא מי אתם.