נו, אז ראיתם את העונה השנייה של "בית הקלפים"? מדהים, נכון? קווין ספייסי אלוהים והטריק הזה עם סין? אין דברים כאלה. ואיזה מעולה "בלש אמיתי"? קרקוסה ו"המלך הצהוב" והיל ביליס עם רצח בעיניים. זאת איכות. בכלל, איך אפשר שלא להבין את העומק פה? קלטנו את זה ברגע הראשון, זאת הרי מראה של אמריקה האמיתית, שטופת המוח ונטולת המייקאפ והפוליטקלי קורקט. ברור שאנחנו יכולים להסביר לכם את זה, אבל מה? עכשיו? על רגל אחת?
אם "בגדי המלך החדשים" היה נכתב היום, המלך היה כנראה סדרה שאף אחד לא מבין ומסתובבת לה בעולם לצלילי תשואות עצומות. לכו תודו עכשיו שלא הבנתם משפטים כמו: "זה הכל גטו, בנאדם. ביוב עצום בחלל החיצון", או: "המקום הזה נראה כמו זיכרון של עיירה, והזיכרון הזה דועך. זה כאילו שלא היה כאן דבר מלבד ג'ונגל". הרי ברור לחלוטין שכל מי שמדבר בסגנון כזה הוא גאון מיוסר שחייבים להעריץ.
בכלל, העניין הזה של לדבר הפך לסוג של פריט חובה בסדרות מוערכות. שרלוק מדבר בקצב של מכונת ירייה, פרנק אנדרוורד מדבר רק בשורות מחץ, ראסט קול מדבר על אפלה וכוכבים וטעמים של מתכת, והדבר הכי נורא הוא להודות שלא ממש הבנתם. גם אחרי שהרצתם אחורה וצפיתם בסצנות שוב, גם אחרי צפייה שנייה בפרקים, גם אחרי קריאת ניתוחים. יש מקטעים שלמים שלא ממש ברור למה הגיעו למסך או מה הייתה המטרה שלהם מלבד, כמובן, הניסיון לסחוט עוד: "זה גאוני! הסדרה הכי טובה בהיסטוריה".
גאון מי שמטשטש
האמת היא שכשחופרים קצת מתחת למעטה המבריק והמתנשא של כמה מהסדרות המצליחות והפופולאריות של הזמן האחרון, מגלים שכמו האפקטים הממוחשבים, גם הדיאלוגים והכתיבה הפכו לסוג של מסך עשן. אחרי הכל, מדובר במיליונים רבים על השולחן, לחץ עצום שמופעל על היוצרים והתסריטאים וציפיות בלתי אפשריות מצד המעריצים. במציאות כזו אפשר לבחור באחת משתי גישות: להוריד את הרמה או לתחמן.
אהרון סורקין, למשל, בחר באופציה הראשונה. "ניוזרום" שלו התחילה בתור ניסיון מתנשא לדבר על אקטואליה והאנשים שעומדים מאחוריה, והפכה מהר מאד לקיטש טהור שלא ממש לוקח את עצמו ברצינות. מי שבוחר באופציה השנייה, בונה על כך שההייפ והטירוף התקשורתי יבליעו כל ניסיון לצעוק: "רגע, אבל לא הבנתי". אז יקום בבקשה מי שמסוגל להסביר את התעלול של פרנק אנדרווד וסין מתחילתו ועד סופו, כולל חברי קונגרס זוטרים יותר או פחות, טייקונים מקורבים לממשל, יועץ דתי לענייני זוגיות, תלונה על אונס, תאגידי ענק ומקורות אנרגיה.
אם אתם כבר בשוונג, אז נראה אתכם מסבירים את העץ המשפחתי של משפחת טאטל ב"בלש אמיתי" ואת הקשר שלו לרוצח, או איך כל הגאוניות הזו נטועה כולה בהסקת מסקנות קצת מופרכת על צביעת בית. ב"שרלוק" אפילו לא התאמצו להסתיר את העניין הזה. הפרק הראשון של העונה עסק כולו ביצירת קונספירציות ודיבור עליהן. כך נוצרו להן ארבע גרסאות, אמינות בערך באותה מידה, לשובו לחיים של הבלש.
כל זה כמובן, לא בא לגרוע כלל מההנאה מכל אחת מהסדרות האלה (ואחרות שמשתמשות באותן אלמנטים). כולן מבוימות, מצולמות ומשוחקות נפלא, והגרעין הסיפורי שבמרכז שלהן מספיק כדי להדביק את כולנו לכיסא. אבל זה לא אומר שכל מלמול פילוסופי או מונולוג מהיר, מסתירים מאחוריהם גאונות שנשגבת מאיתנו להבין. לפעמים אלה פשוט טלאים שנועדו למנוע מאיתנו להבחין שיש חור בתסריט, או סתם ניסיון לשחק לנו קצת בראש.
אחרי הכל, גם סדרות איכותיות הן כאלה שנועדו לקהל רחב ומגוון של צופים. בעידן מסחרי גם רשתות בתשלום כמו HBO, לא יכולות להסתפק בנתח צפייה של מדעני גרעין בלבד. לכן אם לא הבנתם משהו גם בצפייה שנייה או שלישית, הבעיה היא כנראה לא בכם. תלמדו ממרטי וראסט: מי שלא שואל את השאלות הנכונות, לעולם לא יבין שהתשובה (הלא ממש מתוחכמת), התחבאה כל העת מתחת לאף.