"כשהם נכנסו לקרון, יצאו ממנו כל יושביו האחרים", מתאר בייטל. "אני החלטתי להישאר, לנסות להתקרב אליהם. ניגשתי ושאלתי אם אפשר לצלם אותם". אותו מפגש הוליד ארבע שנים (1978-1982) בהן ויתר בייטל במודע על זהותו היהודית, על מנת לתעד מקרוב את חייהם של חברי הכנופיה. בסופן של אותן ארבע שנים הוצגו תערוכה וספר צילומים, שנשכחו עם הזמן בתהומות האמנות, עד שלאחרונה נתקל בהם הבמאי והיוצר הדוקומנטרי איתמר אלקלעי.
איך מצאת אותו?
"כיאה לנווד כמוהו, זה לא היה קל. אחרי חודש של חיפושים, דרך כמה מהצלמים הבכירים ארץ, הגעתי לבת שלו שרה, החיה בישראל, ודרכה אליו. ישעיהו חי היום בלוס אנג'לס, אבל הוא נע ונד כל חייו - נולד בשבדיה, חי בצעירותו בצרפת, אחר-כך בישראל... הוא לא מיהר להסכים לסרט. הוא היה חשדן. הוא אדם שעבד בעיתונות ומבין את כוחן של מילים וכוחם של דימויים. מבנותיו הבנתי שרבים האנשים שפנו אליו בבקשה לעשות סרט על פועלו - והוא סירב. אחרי ששלחתי לו את סרטי הראשון 'סטפן בראון' ושוחחנו כמה שיחות ליליות ארוכות, הוא החליט ללכת איתי".
"אני חושב שתחושת הכישלון שאתה מדבר עליה היא תוצר של שהות ארוכה עם אנשים שכנראה אין להם באמת תקווה. הוא התחבר אליהם רגשית ובאמת קיווה לעזור להם לצאת ממעגל האלימות שהם היו בו. במציאות רובם היו זונות ונרקומנים, סרסורים והומלסים. אנשים שהחברה לא סופרת בדרך כלל, ומשם אני חושב שמגיעה תחושת הכישלון. הוא כנראה באמת האמין שאמנות יכלה לשנות מציאות במובן מאוד ישיר, ובאופן מסוים הוא גם הצליח בכך, אולי מעצם הנגיעה בהם. גם אני מאמין שתיעוד משנה מציאות, לפחות ברמה נקודתית ואישית. ברמה האמנותית אני חושב שמדובר בפרויקט אדיר ומדהים בעצמתו ובמובן הזה הוא אמן מצליח. הוא לא זכה לטעמי להכרה שמגיעה לו, אבל יש גם משהו באישיות של ישעיהו שמונע את ההכרה הזאת. הוא לא אוהב לחזור אחורה, הוא לא אוהב להתעסק בעבר, הוא מעדיף לנוע קדימה והצורך שלו בשליטה הוא גדול מאוד, מפחד שיפרשו אותו לא נכון".
חברי הכנופיה עצמם – אדי המנהיג, פוס הפשפש, ז'וז'ו ובאבט, מופיעים בסרט רק בקולם ובתמונותיו של בייטל. כל הניסיונות לאתר אותם או חברים אחרים בכנופיית "מלאכי הגיהינום" או "הדגנרטים", כפי שקראו לעצמם, עלו בתוהו. רובם ככל הנראה מתים. כשהוא מציג אותם, בוחר אלקלעי לעשות זאת בכותרות גדולות עם שמם. "הסיבה לבחירה בכותרות גדולות בשחור לבן קיימת בסרט משתי סיבות", הוא מסביר. "האחת - רצון לשמור סוג של ישירות נטולת פוזה, הסיבה השנייה היא שלמרות שמדובר בסופו של דבר בדיוקן של בייטל כאמן, הדמויות החזקות של ז'וז'ו, באבט, פוס ואדי היו כמו רוחות רפאים. הן אינן אבל ישנן. יש לי את הקול שלהן, את הפנים שלהן דוממות ואת הבתים שלהן מבפנים, אבל הם כולם ככל הנראה מתים, סיימו את חייהם בדרכים טרגיות והם לא פה יותר. למרות קטנותם המוסרית והאנושית-חברתית, רציתי להנכיח אותם בעצמה. הם חשובים ויש להם משהו להגיד בתוך הסיפור הזה".
"הבחירה בשחור לבן נראתה לי טבעית. זאת הייתה הבחירה הראשונה שנעשתה בסרט, הרבה לפני שהתחלנו לצלם אותו. אני חושב שהשחור לבן מבטא קודם כל איזו פשטות וישירות - שחור לבן זה בלי בולשיט, וככה אני קורא את ישעיהו כאדם ואמן. מעבר לזה, רציתי ליצור אחידות זמנים ותחושה בין העבר להווה כך שכשהצופה עובר מהתמונות של בייטל לצילום הוידיאו שלנו, הוא לא מרגיש כמעט הבדל, העין מתרגלת לזמן אחד והצופה מקבל תחושה של מסע אחיד בתוך זמן-לא זמן. עבר והווה יחד".
הסרט נמנע כמעט לחלוטין, ובמכוון, מלהתעסק בהווה. הוא מתמקד באופן פנאטי בחוויה הסובייקטיבית שעבר בייטל באותן השנים, על מנת ליצור מבט ייחודי וספציפי ולא להיגרר לקלישאות. "אפשר להגיד שאני מסמן את הרצון שלי לדון בזרעי האלימות והגזענות", מסכם אלקלעי. "אותם זרעים שנבטו בשכונות צדדיות, בדומה למה שקורה בכל מקום, כולל בישראל. אני מניח שזה יוצר גם ממד מסוים של רומנטיזציה, לפחות ברמה האסתטית, שהיא משהו שגם ישעיהו נוגע בו בעבודתו ולפי דעתי זו אחת הסיבות שהיא מייצרת תגובות חזקות כל כך.