ב-2003 עלה לבמות המחזמר "אבניו קיו" שהציג סקס בין בובות על הבמה. לא קראו להן "חבובות" (Muppets, במקור), כי השם הזה שייך למותג הוותיק של הבובות החמודות שאנחנו מכירים, אבל בהחלט היה דמיון ויזואלי בין הבובות של האבניו לבובות הספוג החביבות של ג'ים הנסון. הנה, בובות חמודות לילדים מדברות על פורנו, הומואים וגזענות, עושות סקס ובאופן כללי חיות חיי שגרה של מבוגרים.
אבל החבובות לא תמיד היו ילדותיות. לפני שחלקן לימדו אותנו ב"רחוב סומסום" על ההבדלים בין להיות שם ללהיות כאן, ואחרות שיעשעו אותנו במופע המערכונים והשירים המפורסם, הן בכלל פרסמו מוצר למבוגרים: קפה.
פרנק אוז, שותפו של הנסון, ביים ב-1986 את "חנות קטנה ומטריפה", שם בובה של צמח רצחני עושה דברים שממש לא מתאימים לילדים. בשנים שעברו מאז האייטיז העליזים, החבובות המשיכו להגיח בטלוויזיה, באינטרנט ובסרטים חדשים, ועדיין כיוונו בעיקר לילדים ולכל המשפחה. אך כעת (כלומר, בספטמבר בארה"ב ורק עכשיו אצלנו, מדי חמישי ב-21:30 ב-HOT Plus), החבובות מגיעות גם לעולם המבוגרים.
"החבובות" החדשה מרגישה כמו שילוב של מופע החבובות המקורי והקומדיות "המשרד" ו"המופע של לארי סנדרס". העלילה הפעם מציגה באופן מוקומנטרי את אחורי הקלעים של תוכנית אירוח לילית אותה מנחה מיס פיגי, כשקרמיט הצפרדע משמש כמפיק ועורך. הזוג הנצחי קרמיט ופיגי - וזה לא ספוילר כי זה דובר בכל מקום - נפרד. קרמיט מצא אהבה חדשה (שנעלמת וחוזרת לאורך הפרקים הראשונים), אבל צריך לעבוד צמוד עם האקסית שלו, ועם חבורת המטורפים שסביבו.
החבובות נשארות די נאמנות לסדרה ולסרטים המקוריים, אך מדי פעם מצליחות קצת לשבור את השגרה. גונזו הוא התסריטאי, פוזי הוא הסיידקיק המטופש והקומיקאי הדי כושל (למרות הצלחות רגעיות), שני הזקנים וולדורף וסטאטלר יושבים בקהל וזורקים הערות ציניות (אבל מקבלים תפקידים משמעותיים יותר ככל שהסדרה מתפתחת), אנימל בלהקה עם שאר הנגנים המוכרים והסטלנים, השף השבדי מכין להם אוכל וממלמל (אבל גם נותן שואו מפתיע בקריוקי), ושאר החבובות מוצאות תפקידים אחרים בהפקה. חלקם, אגב, לא קשורים לכלום. למה צריך את המדען האנידו ואת העוזר שלו ביקר?
לכל אלה, כמו בסדרה המקורית של החבובות, מצטרפים שלל ידוענים בתפקידי אורח, וכמו בסדרה המקורית, נראה שזה כיף להם. בפרקים הראשונים של הסדרה מתארחים לורנס פישבורן, אליזבת' בנקס, ג'יי לנו, כריסטינה אפלגייט, צ'לסי הנדלר, ג'וזף גורדון לוויט ועוד - כולם בגרסה פרועה, מטופשת ולפעמים אלימה הרבה יותר של עצמם, כי פחות קשה לכעוס עליך כשאתה תוקף בובת ספוג. כמעט כל הנשים שמתארחות מצליחות להסתסכך עם מיס פיגי בגלל היוהרה של החזרזירה, ומה שמתחיל כחמוד הופך לקצת רפטטיבי.
הסדרה משלבת בין הומור הסלפסטיק שקל יותר לעשות בעזרת בובות, ההומור האינפנטילי שאפיין אותן בעבר ונושאים מעולם המבוגרים. אך אל תצפו למצוא כאן נושאים מפתיעים או פרועים באמת, וגם דרך הטיפול לא ממש מעוררת מחלוקת או מעוררת מחשבה. יש עיסוק זהיר ביחסי מין, יש איזו חצי בדיחה על הכינוי "דוב" להומואים, יש בדיחה על מאנצ'יז לאחר צריכת סמים של חברי הלהקה, ויש רמיזות מאוד עבות לגזענות בהתייחסות לשני הדובים בקאסט וביחסים שלהם עם בני האנוש - אך כל אלה נעשים בזהירות ובשמרנות מבאסות.
עוד ביקורות טלוויזיה ב-mako תרבות:
- "מה קשור" בועטת לספורט הישראלי איפה שכואב
- פסיכולוגית מפרקת את השקרים והסודות של "כפולים"
- סדרת המתח החדשה של אדיר מילר טובעת בעודף יצירתיות
גם בפורמט לא מציעה "החבובות" שום דבר חדש. "המשרד", ואחרים בעקבותיה, כבר היו שם עם הסגנון המוקומנטרי שמשלב עדויות (אפילו גונזו צוחק על זה, בבדיחה די צפויה). החיכוכים והתככים מאחורי הקלעים של עולם הטלוויזיה והלייט נייט בפרט כבר טופלו ב"המופע של לארי סנדרס" ו"רוק 30". כל מה שהחבובות עושות הוא לקחת את זה למקום שלהן - בובות ספוג מחייכות עם עיניים גדולות שסולחים להן על כל טעות שהן עושות, פשוט עם דאחקות קצת יותר עדכניות וידוענים יותר רלוונטיים.
ניחוח הילדות של קרמיט וחבריו מתפוגג די מהר. עם התבגרות הצופים והזדקנות החבובות, התוכנית פשוט לא מעזה מספיק. נשארנו עם "אבניו קיו".