על הנייר, "הנותרים" של HBO נשמעת כמו עוד סדרת מתח אמריקאית עם נגיעות מדע בדיוני ופוטנציאל התמכרות. נקודת המוצא: משהו מוזר קורה. משהו מאוד מוזר קורה. ב"אבודים" - הסדרה שהציתה את הז'אנר - הייתה זו התרסקות מטוס על אי שמתפקע מרוב מסתוריות; "בתוך הבועה" הנחיתה על עיירה קטנה בועה שקופה שחסמה אותה מפני שאר העולם והפכה אותה לזירת גלדיאטורים מודרנית; ב"פלאש פורוורד" איבדו תושבי העולם את הכרתם בבת אחת ב-6 באוקטובר 2009 למשך שתי דקות ו-17 שניות, שבמהלכן ראו כולם את עתידם בעוד חצי שנה; וב"נותרים" נעלמו להם פתאום שני אחוזים מאוכלוסיית העולם, ב-14 באוקטובר, ואנחנו נשארנו שלוש שנים אחר כך עם 98 האחוזים הנותרים - מבולבלים, כואבים, חרדים, אבודים. הרבה קווי זינוק יפים ומקוריים מציגות הסדרות הללו. חלקם הובילו למרתונים עקלקלים וחלקם לספרינטים מגושמים. "הנותרים" עמדה על קו הזינוק הזה, אבל במקום להתחיל לרוץ היא התיישבה והדליקה סיגריה.

שירה מומחזת

אם "בלש אמיתי" הייתה פרוזה בתנועה, "הנותרים" היא שירה מומחזת. העולם הפואטי שלה מסרב לציית לחוקי הז'אנר, למעשה, הוא מתעקש לשבור אותם, יחד עם שאר החוקים בסביבה. השפה שהוא מייצר זורעת הרבה יותר סימני שאלה מנקודות. אבל לעומת סדרות כמו "אבודים", שהשאלות שהתווספו מדי פרק עוררו זעם ותסכול, כשנהיה ברור יותר ויותר שגם התסריטאים לא ממש יודעים איך לענות עליהן, המסתוריות של "הנותרים" רק מגבירה את הקסם שלה, מאפשרת לצופה לשחרר את הניסיונות להבין ופשוט ליהנות מהנוף. כל כך הרבה שאלות לא פתורות עולות בך, שאתה מתרגש אפילו אם מישהו על המסך פשוט מעז לשאול אותן ("את לא מסבירה למה מכריחים אותך לעשן כל הזמן", "כי אף פעם לא הסבירו לי").

וכמו בשירה, לכל סצנה יכולות להיות אינספור פרשנויות, וכל מטאפורה מציתה דמיונות, וכל מבט משרה הלך רוח. וכמו שירה, "הנותרים" היא סדרה שמרגישים ממש בגוף – היא חונקת, היא מצמררת, היא מכווצת, היא משתקת. כל מה שנשאר הוא להתמסר לה, לתת לה ללפות עד שהיא תחליט שהגיע הזמן להרפות.

10 בסולם ריכטר

יש הרבה דמויות נהדרות ב"הנותרים", אבל אחת המשמעותיות שבהן היא בכלל הפסקול המופלא שרקח מקס ריכטר - מלחין גרמני המתגורר בבריטניה. לקטעים שריכטר מלחין יש שמות יפים: "טבעו של אור היום", "משהו מתחת לעור שלה", "24 גלויות בצבע מלא", "המחברות הכחולות", "וריאציות של אופק", "עיתון צללים", "נכתב על השמיים". אבל הקטעים שהוא מלחין יפים אפילו יותר מהשמות היפים שלהם. הם עושים חשק לגשם חזק ולשדות תעופה. ריכטר הוציא ארבעה אלבומי סולו והלחין את "ואלס עם באשיר", אבל הפתיח של עונתה הראשונה של "הנותרים" כבר היה מוגזם מרוב יופי. ומאז הוא לא מפסיק להפתיע.

שיר הנושא של העונה השנייה, "Let The Mystery Be" של אייריס דמנט מ-92', הימם את כולם עם הקאנטרי השמשי, השמח, הקופצני שלו - "כולם תוהים מאיפה הם באו ולאן הם ילכו כשהכל ייגמר, אבל אף אחד לא יודע בוודאות ולכן הכל אותו דבר בשבילי" - ורמז כך על חדירת אופטימיות לעונה. גם בתוך הפרקים חל שינוי - יותר רוק וג'אז, פחות מוזיקה קלאסית.  

קחו לדוגמה את הפרק השלישי בעונה השנייה (ימי ב' ב-4:00 ב-yes Oh, זמין גם ב-yes VODׂ). עד כמה שונה הפסקול ממה שאנחנו רגילים אליו בסדרות אחרות. כאן לא תמצאו הדהודי פעימות לב להגברת המתח ושירי אהבה ברגעים הנוגים עד להרפיה. הבלחי ג'אז מטורללים מלווים פעולות יומיומיות כמו הכנת תה, את כתיבת הספר של לורי, שאיבת אבק וקניות בסופר, יוצרים דרמה שמכווצת את הגרון ונעלמים בפתאומיות לתוך דממה רועמת. ואחר כך, ביצוע פסנתרי מהורהר ל"Where Is my Mind" של הפיקסיז - שיר שהתנגן באוזניות של צ'יף קווין גארווי (ג'סטין ת'רו) פרק קודם לכן, שיר שתוכנו מתכתב באופן מושלם עם העלילה – הפחד משיגעון המלווה את גארווי, המועצם עם הופעותיה של מנהיגת "הניצולים האשמים" המנוחה לפניו, וכמובן כל המחסור בשפיות בכת עצמה, על בגדיהם הלבנים של מאמיניה והסיגריות המתעשנות בשרשרת.

 

יש הרבה שתיקות ב"הנותרים", או יותר נכון, הרבה רגעים שלא מדברים בהם – עושים דברים, מסתכלים על דברים, בוהים. זה היה יכול להיות מייגע אם לא היה מקס ריכטר. אבל יש.

ואי אפשר לא להזכיר את הביצוע של Lo-Fang ל"You're the One that I Want" בסיום הפרק האחרון, הרביעי. ביצוע שמוריד את "גריז" ממתקני הלונה פארק ומושך אותו לקרקעית האוקיינוס, כליווי לסצנה הרומנטית בסדרה עד כה. למעשה הוא זה שהופך אותה לכזאת. אין שום דרך אחרת לרוקן את האזיקים שמושיטה נורה לגארווי מהמשמעות הכובלת שלהם ולתת להם משמעות של "אנחנו ביחד בזה. אני לא אתן לך ליפול". אין שום דרך להפוך את המתכת הקרה שלהם לחבל הצלה אם לא שומעים ברקע "כדאי שתתעשת כי אני צריכה גבר, והלב שלי בחר בך".

גברים, נשים - כולם משוגעים

לאחרונה נדמה שאיזו מכונת פוליטיקלי קורקט עתירת שבבים משקללת את משקלן, תפקידן ומראן של הדמויות ופולטת נייר שעליו הרכבי הקאסט בסדרות ובסרטים על פי מין וגזע. רק תראו את משלחת האסטרונאוטים החיננית וכל תומכיה בנאס"א ב"להציל את מארק וואטני" – מפקדת הצוות היא כמובן אישה, ומכאן מתפקדים כל עמי העולם כבתיבת נח העושה את דרכה למאדים. לא מבינה איך הגיאורגים לא הגישו תלונה רשמית על התעלמות כה מכוונת מהמדענים הגיאורגיים באשר הם. לא שאין חשיבות לקידום ערכים שכאלה על המסך, יכול אפילו להיות שאהבתנו לנשיא השחור בסדרה "24" פילסה את דרכו של אובמה לבית הלבן, אבל באמת שאין צורך להגזים.

"הנותרים", לעומת זאת, מרחפת הרבה מעל למלחמות המינים, בתוך הטראומה שהשאירה אחריה ההיעלמות, שכל אחד ואחת מתמודדים איתה אחרת. הרבה נשים חזקות מסתובבות בין הנותרים, אבל אל תחשבו שזה משהו לשאוף אליו; הן כוחניות, משוגעות, מבולבלות, אלימות, אימפולסיביות. מנהיגת הכת פאטי משתמשת באגרופיה אפילו לאחר מותה; מג (ליב טיילר) אונסת (אונס בהסכמה - אולי אוקסימורון, אבל אוקסימורון לוהט) את גארווי הבן, העוזר לאנשי הכת להימלט, ואחר כך מאיימת להצית אותו; לורי מתנפלת על המו"ל שמעוניין להוציא את ספרה לאור וחונקת אותו רק כי לחץ לה על נקודה כואבת; ונורה זורקת שלושה מיליון דולר על חורבה ברגע של היסטריה, וזה עוד בלי להביא בחשבון את תחביבה לשלם לזונות כדי שיירו בה. דווקא גארווי, עם כל התקפי הזעם ואיבוד השפיות הפוטנציאלי, מגלם דמות אבהית מעוררת אמפתיה, וכך גם בנו האמיץ והגורו שהוא הלך בעקבותיו בעונה הקודמת, שלקח מאנשים את כאביהם על ידי כך שחיבק אותם.

ועם כל זה, התחושה היא שכל דמות מתחזקת את התסבוכים הייחודיים שלה, שמושפעים מהרבה גורמים מעבר לג'נדר, וכל אחת מהן מעוררת חמלה בדרך אחרת, וכל אחת מכוסה שכבות-שכבות שצריך לקלף עד גרעין הכאב המשותף שלהן. שמישהו יחבק אותן.

הנותרים (צילום:  Van Redin באדיבות  yes)
מג. אונס בהסכמה|צילום: Van Redin באדיבות yes

בשיא הרצינות

כל פרק נפתח במין אקספוזיציה עגולה ומושלמת, קפסולה של אסתטיקה מהפנטת. הטכניקה הזו הגיעה לשיאה בפרק הראשון של העונה השנייה, שהזניק אותנו אל תוך סיפור קדמוני המתנדנד בין חיים למוות במובן הקמאי של המילה. אמא, תינוק, נחש, מדבר, טבע. ומשם, בחזרה לעתיד, ובו יוצאת הסדרה את גבולות הפרבר מייפלטון של העונה הראשונה אל עבר העיירה מירקל, שבה באותו תאריך גורלי, באורח נס, איש לא נעלם. מתוקף הנסיבות, העיירה הופכת למקום הנחשק ביותר על הפלנטה, כזה שמבטיח שקט נפשי יחסי. במירקל אנחנו מתוודעים למשפחת מרפי השחורה והנעימה למראה, שמאחורי הנעימות-למראה שלה מסתתרים כל מיני ניסיונות רצח והתקפי אפילפסיה מבטיחי עניין. באמצע הפרק אנחנו מקבלים חזרה את הכומר מהעונה הראשונה, ורק בסופו מגיחים למירקל תושביה החדשים - גארווי, בתו ג'יל ונורה. פייר, התגעגענו.

הנותרים (צילום: Ryan Green, באדיבות  yes)
ניו קידס און דה בלוק|צילום: Ryan Green, באדיבות yes

אז אחרי סיבוב עם הניצולים האשמים בפרק השלישי אנחנו חוזרים שוב למירקל, ישר לתוך רעידת אדמה שמנערת החוצה את כל החרדות קיומיות. האם המקום הזה אמיתי או שהוא גרוע כמו כל מקום אחר? האם ההיעלמות יכולה להתרחש שוב? למרות שהפרק נדיב יותר בתשובות, המסרים סותרים. מצד אחד אומר לנו ג'ון מרפי יותר מפעם אחת שאין נסים במירקל; הכומר לעומת זאת דווקא מבטיח לנורה שבהחלט יש. מצד אחד נורה מנסה להרגיע את ג'יל שההיעלמות הפתאומית היתה אירוע חד פעמי. "המבול התרחש לפני שלוש שנים", היא אומרת, "והתיבה לקחה את כל בעלי החיים שהיא היתה צריכה. למה בשם אלוהים שהיא תרצה להכניס אליה עוד?" ומצד שני הנער השכן מבטיח לה שהן נעלמו כמו כל השאר.

גם רוחה של פאטי מספקת לנו הסברים, כנראה המתים קשקשניים יותר. היא מכוונת את גארווי למכשיר הטלפון האבוד שלו, מנתחת בבוטות את היחסים שלו עם נורה (זאת לא אהבה, זאת בקרת נזקים. אתם נאחזים אחד בשני כי אתם צריכים להיאחז במשהו), מספרת לו ולנו שהוא ניסה להתאבד, ושהוא לא עשה כלום לנערות שנעלמו (אנחת רווחה), הן פשוט נעלמו – פוף! וכל זה תוך כדי שהיא מזמרת לעצמה את "Never Gonna Give You Up" של ריק אסטלי. אכן בחירה מעניינת של שיר לזמזם בפני מישהו שחיבר בלוק לרגל שלו וקפץ לאגם. דברים הולכים להשתנות, חוזרים ואומרים לנו, בפרק האחרון, ומסתובבים בו מספיק אנשים בעלי ידע מוקדם ויכולות ניבוי, כך שאין סיבה לא להאמין להם.

עם פתיחת עונתה השנייה של "פארגו" כתבתי שגאונות שאינה יומרנית היא עניין נדיר בכל פורמט, וכי יוצרי "פארגו" הצליחו לנטרל את היומרנות בעזרת הרבה הומור. ובכן, לא כך המצב ב"הנותרים", ולפי עונה וארבעה פרקים כך זה גם יישאר. היא לוקחת את עצמה בשיא הרצינות, ותוך כדי דורכת על מוקשים סופר-נפיצים: ניהיליזם, הזמן השאול שלנו כאן, משמעות הקיום. אלוהים יודע איך היא לא מתפוצצת יחד איתם. ואולי היא כבר התפוצצה, ואולי העולם כבר חדל להתקיים, ואולי אנחנו ניצולי הפיצוץ הזה, ואולי זאת באמת אשמתנו. סיגריה, מישהו?