יחסית לסדרה שאמורה לייצג מציאות פוסט אפוקליפטית קיצונית, די מדהים לגלות את קווי הדמיון בין מה שקורה על המסך של "המתים המהלכים" לבין האירועים שהתרחשו מאחורי הקלעים. המשברים המנהיגותיים החוזרים ונשנים שעברו על חבורת הניצולים בשלוש העונות שחלפו, הקבילו למשברים חריפים לא פחות אליהם נקלעו מנהלי הסדרה וראשי amc. בעונה הראשונה זה היה היוצר והכותב הראשי, פרנק דראבונט, שעזב בטריקת דלת אחרי שורה של חילוקי דעות יצירתיים. בעונה החולפת זה קרה גם למנהל התכנית החדש, גלן מזארה, שפוטר אחרי סכסוך חריף שבשיאו כמעט והושבתה התכנית לחלוטין.
מלחמות האדם האלה עמדו מאז ומתמיד במוקד של "המתים המהלכים". כן, הרבה מאד מתים מחרחרים ורעבים מסתובבים רעבים לטרף בכל פינה, אבל בניגוד לסברה הרווחת הנוכחות של הזומבים יוצרת רק אווירה. הציר המרכזי של הסדרה נסב תמיד סביב מערכות היחסים בין הגיבורים לבין עצמם. וכמו במקרה של ריק והמושל, גם מחוץ לסדרה איימו מאבקי האגו לשמוט את הקרקע מתחת למטרה המשותפת של כולם. כשהתפזר האבק ניתנו המושכות בפעם השלישית בתוך ארבע עונות לבעל בית חדש: סקוט גימפל. האיש שינסה לנווט את הספינה הכי לא יציבה בטלוויזיה לחוף מבטחים.
האיום הביולוגי
עידן גימפל נפתח עם שקט מופתי שמסמן רק על הסערה האדירה שבדרך. פליטי וודברי נקלטו היטב בשורות הכלא ויצרו קהילה ענפה (או במילים אחרות: דמויות שקל להיפטר מהן לפני שנקשרים רגשית) שהייתה נראית כמעט נורמלית, אילולא הייתה מוקפת בגדרות שעליהן צובאים גדודים של מתים. בתוך החומות נולדו להן מערכות יחסים חדשות וגם שינויים במוקדי הכוח. דריל הפך למנהיג הדומיננטי והאיש שמוביל את המשימות המסוכנות בעולם שבחוץ, כל זאת בזמן שריק לקח שלושה צעדים לאחור והפך לסוג של חקלאי. ריפוי בעיסוק בעולם שבו קצת קשה למצוא פסיכולוגים או עובדים סוציאליים. הוא מקשיב למוזיקת קאנטרי שמנתקת אותו מזמזום החרחורים שמסביב ומתנזר משימוש בנשק. על פניו זו התרפיה האולטימטיבית, אבל האם זה באמת כך?
כמו תמיד "המתים המהלכים" לא דואגת לפתוח צוהר של תקווה מבלי לפעור דלת חדשה לגיהינום. בהיעדר סיכוי ממשי לפרוץ את הביצורים של הקהילה המחודשת, איום המתים עובר למוד ביולוגי. רמז ראשון לכך ניתן לראות ב"מהלך" המצמרר שמביט על ריק מבעד לגדר, משהו בו נראה שונה מכל מה שהכרנו עד כה. רמז לאמת שמאחורי השוני הזה קיבלנו בסצנת הסיום. ההשפעה של הריקבון, הזיהום והמחסור בציוד רפואי מובילים להתפתחות של מחלות. בקטריות אלימות לא מתרשמות במיוחד מגדרות ושערי ברזל, גם לא מכלי נשק חמים או קרים. האיום, כמה מפתיע, טמון שוב בגורם האנושי, או ליתר דיוק: האנושי לעת עתה.
איטס ריינינג דד
הפרמיירה של העונה הרביעית (שזכה לנתוני צפייה חסרי תקדים בתולדות הסדרה: 16.1 מיליון צופים) לא מסתפקת רק בלידתם של תקווה חדשה ואיום מקורי, היא מכילה גם את אחת מסצנות האקשן הטובות ביותר שנראו בסדרה עד כה. תקרה רעועה של חנות כלבו ועדר מהלכים רגיש לרעש מובילים לגשם של ריקבון. בדיוק כשחשבנו שאין דרכים מפחידות חדשות להכניס מתים לזירה, הם נושרים מהתקרה בליווי קולות התרסקות מעוררי חלחלה. האירוע כולו נבנה נהדר, עמוס התרחשויות מקבילות והולך ומסתבך עד שהמסוק שם קץ לחגיגה. היו לנו מעט מדי רגעי קליימקס כאלה בעונה הקודמת וכיף להיזכר כמה "המתים המהלכים" יודעת לתת בראש לא פחות מאשר להתעמק בדרמה.
עוד מוטיב מרכזי בקאמבק של "המתים המהלכים" הוא קור הרוח שבו מתמודדים הגיבורים עם המוות. בת' מקבלת את מותו של החבר באיפוס של שעון התאונות, קארל וריק מסכמים לא להעניק שמות לשום דבר שעלול לשמש כמזון או לנסות להפוך אותם למזון בעתיד. אחרי שלוש עונות של זוועות וטלטלות צריך משהו מיוחד כדי לערער אותם ואותנו מחדש. זאת הייתה יכולה להיות בעיה, אם לא היינו יודעים שדבר כזה בדיוק עומד להתרחש. החזון החדש של גימפל נראה מסקרן, אפל ואינטנסיבי יותר ממה שהתרגלנו לצפות לו עד כה. אפשר כבר להתחיל לראות את הכיוונים המסקרנים שבהם העונה הזאת עומדת להתפתח, בעיקר בכל הקשור למצב הנפשי הרגיש של כמה מהדמויות הראשיות. הכל, כמובן, בתנאי שהאיום שמחכה מאחורי הקלעים לא יגרום לכל העסק לקרוס ברעש גדול.
"המתים המהלכים" משודרת ב-yes Oh בכל יום שני ב-5:30 (בצמוד לשידור בארה"ב) ובימי חמישי ב-22:00