"הרומן", הסדרה החדשה והמצוינת של חגי לוי, היא סיפור על בגידה שמתואר ממספר נקודות מבט והופך לתרגיל מבריק בזיכרון ותפיסת מציאות. אה, ומקנולטי מ"הסמויה" שם והוא עדיין לוהט
נטע חוטר | mako | פורסם 08:00 15.10.14
דומיניק ווסט ורות ווילסון. נואפיםאמת, כידוע, היא מושג חמקמק וכבר מזמן לא נגזרת מעובדות אובייקטיביות ומהלך אירועים מובנה ולינארי המוביל למסקנה מדויקת. היום לכל אחד יש נרטיב, לכל אחד יש אמת ואם הוא פליט ריאליטי אז הוא גם הולך איתה. מספר הגרסאות כמספר האנשים, וכל אחת מהן היא רק חוליה אחת בתאונת השרשרת שאנחנו מכנים "סיפור". רוצים גרסה אחת ורשמית לאירועים? לכו לגור בצפון קוריאה, כל היתר נידונו לחיים של חוסר ודאות סובייקטיבית ומלאת סתירות.
"הרומן", הסדרה החדשה של חגי לוי ("בטיפול") ושרה טרים (שיצרה יחד עם לוי את הגרסה האמריקאית של "בטיפול" וכתבה ל"בית הקלפים"), עלתה השבוע בארה"ב ברשת הכבלים שואוטיים ובישראל ב-HOT ומשתמשת בנקודת המבט הסובייקטיבית הזאת בדרך די קיצונית. הסדרה נסובה סביב סיפור אחד שמסופר מנקודת מבטם של מספר אנשים המעורבים בו. כל אחד זוכר את האירועים אחרת, אבל עדיין מדובר באותם אירועים. נשמע מסוכן ועם פוטנציאל להתיש, אבל לפחות לפי הפרק הראשון זה דווקא מבריק.
הוא אמר, היא אמרהדומיניק ווסט (מקנולטי מ"הסמויה" שדי הזדקן אך עדיין חתיך) מגלם את נוח סולוואי, אב לארבעה ילדים שמתחזק נישואין די מאושרים. רות וילסון (לות'ר) מגלמת את אליסון, מלצרית בדיינר שחוותה אבדן נוראי ומתקשה להתאושש ממנו ולשקם את נישואיה לקול (ג'ושוע ג'קסון. פייסי מ"דוסון קריק). נוח ומשפחתו נוסעים לבלות את הקיץ בהמפטונס, הוא פוגש את רות והם מתחילים לנהל רומן, שזה מצוין, אבל מה שמייחד את "הרומן" הוא שהאירועים מסופרים מנקודת המבט המתחלפות של המעורבים ברומן. כלומר של נוח, רות ובהמשך גם בני הזוג הנבגדים.
כאמור, מדובר באותם אירועים. סיפור הפגישה של רות ונוח מסופר פעמיים, אבל כל פעם מנקודת מבט שונה. בגרסה של נוח היא הפתיינית והוא איש המשפחה המסור שמתדרדר לניאוף, בגרסה של אליסון היא המלצרית הידידותית והרגישה שמחוזרת על ידי הבעל הכריזמטי. כל אחד זוכר את האירועים אחרת, מעצב אותם לנוחותו בהתאם למערכת האמונות והשקפת העולם שטיפח במשך השנים. שניהם, אגב, מספרים את האירועים לבלש משטרה שחוקר פשע שטבעו, מהצפייה בפרק הראשון, עדיין לא ברור.
היי, פייסיהמשחק מצוין, גם של ווסט וגם של ווילסון (שניהם בריטים שקצת שוברים שיניים על מבטא אמריקאי), הפרק הראשון אינטנסיבי וסקסי וכתוב נהדר. דרמה משפחתית על בגידה ואובדן ויחסים, שהיא בעצם תרגיל בזיכרון ותפיסת מציאות ואמון. זה מעולה כי למרות החשש שבעצם נראה את אותו הדבר פעמיים, מה שעלול להיות טרחני ומעיק, אנחנו פשוט רואים יותר. נקודת המבט לא הופכת לכפולה אלא לשלמה. כזאת שבסופה עדיין לא נדע מה מהגרסאות היא המדויקת, אבל נניח שהאמת נמצאת אי שם, באמצע.
