משחקי המין של דון דרייפר וסילביה עולים מדרגה, עד שלא נותר שם דבר מלבד בושה. גם מלחמות האגו שלו עם טד מגוחכות מהרגיל ויש תחושה שדון דרייפר הופך לאיטו לדמות הבלתי נסבלת ביותר על המסך. מעקב "מד מן"
דון דרייפר, אתה חרא טיפוס"זה קל לוותר על משהו שאתה מתבייש בו" אומרת סילביה לדון רגע לפני שהם נפרדים. רגע אחרי זה, מישהו יורה בבובי קנדי, ואמריקה הוא שוב לא המקום שאפשר להרגיש גאווה כלפיו. אבל את דון זה לא כל כך מעניין. בזמן שמייגן צופה בטלוויזיה דומעת, דון מכונס בעצמו. הם מעולם לא היו מרוחקים יותר. מייגן מודאגת מעתיד המדינה, דון לא יודע איפה ההווה שלו. שניהם, אגב, צריכים בהחלט לחשוש. זה רק הולך להדרדר מכאן.
הו דון, איך עבדת עלינו. חשבנו שמה שמעסיק אותך זה המוות המתקרב, אבל מה כבר יכול להרוג את דון? שום דבר, אין כדור שהאיש הזה לא חומק. דון הוא איש שבהרבה מובנים כבר ממזמן היה צריך להיות באדמה. את ההזדמנויות השניות שהוא מקבל פעם אחר פעם, הוא מבזבז על רחמים עצמיים. הפרק האחרון מזכיר לנו עד כמה מד מן חולקת גנים עם הסופרנוס. בשתי הסדרות עומד אדם שמסרב ללכת לעולמו, בזמן שהעולם סביבו מתלבט האם לתת לו להשחית אותו או לא. בשני הפרקים האחרונים הרבה מאוד מהדמויות אמרו לדון חד וחלק - לא, אני לא אתן לך להשחית אותי.
בתחילת העונה, למשל, הרגשנו שדון הצליח להשחית את פגי. היא לא שמה לב לסביבה שלה, היא גורמת לעובדים תחתיה לעבוד בשעות לא הגיוניות בלי להתחשב בהם ודורכת על אנשים בשביל להעצים את הביטחון העצמי שלה. אבל ככל שהיא התקרבה לטד, עד כדי התאהבות, פגי הצליחה להתרחק מדון. היא גילתה שאפשר לעשות דברים אחרת. כן, היא עדיין תבגוד בחברים ישנים, אבל רק כשהם לא יעריכו אותה כמו שצריך. טד מעניק לפגי ביטחון חדש וחיים חדשים, הוא מושא ההערצה החדש של פגי שרוצה ללכת דווקא בעקבות הבחור הנמוך עם החיוך המקסים שלא יודע לשתות אלכוהול כמו דון. זו הסיבה שפגי מגיעה לדון בסוף הפרק ומבקשת ממנו לרדת מטד. כי למרות שהיא חזרה לעבוד במשרד שלו, היא לחלוטין עדיין בצד של האויב.
בחרה בצד הנכוןדון וטד עסוקים בהשוואת זרגים וספירת שיערות חזה במהלך כל הפרק. עכשיו כשהם עברו לאותה היחידה, אין ברירה לשני הענקים האלה אלא להתקלח באותם המקלחות ולהציץ קצת אחד לשני. יותר הצצה מהצד של דון, ויותר ישיבה נינוחה על השידה, גם כשאין כיסא, מהצד של טד. האגו של טד הוא לא הדבר השביר והעלוב שהתרגלנו לקבל מאנשי שדרות מדיסון. טד, למרות הגובה שלו, הוא בחור שיודע בהחלט מה הוא עושה. הוא נינוח, נחמד, אדיב. אם לא הייתי יודע טוב יותר הייתי מתחיל להתאהב בו בעצמי. זה לא שטד כזה מושלם, גם הוא יודע לספור הרוגים בקרבות כשצריך. אבל מה שנחמד בטד לעומת דון זה עד כמה הוא מסוגל לראות את העולם שסביבו. השיחה של טד עם שותפו וחברו הקרוב פרנק, מדגישה את טיב היחסים החופשי, הפתוח והכנה בין השניים, מה שבטוח לא תמצאו בין דון דרייפר ורוג'ר סטרלינג. טד מסרב לראות בחברו כמישהו שהולך למות, פרנק מסרב להתבכיין על המצב שלו ושולף את העצה הנכונה עבור טד. "תן לו לנצח כמה סיבובים, הוא יתעייף בסופו של דבר". זה לא שטד לא מודאג מדון, אבל טד גם מזכיר לנו שישנה דרך אנושית ופשוטה יותר להתמודד עם מצבי לחץ, וזה נחמד. אז נכון שטד לא מנצח את דון בתחרות שתייה, אבל כשהשניים ממריאים מעל לגשם וטד מוציא את משקפי הטייסים שלו, די ברור שיש לנו מנצח אחד הפרק. לפני פרק דון ורוג'ר נסעו ביחד במטוס, כשחלוקת התפקידים הייתה ברורה - דון הולך לתת את הנאום ולכבוש את אנשי שברולט, ורוג'ר פה בשביל לזיין את הדיילת. אבל מה הולך לקרות עכשיו כשדון וטד ינחתו וההגה בידיים של טד?
בהתחשב בכך שהתסכול מטד הולך וגדל גדל, לא פלא שדון מוצא מישהו להתעלל בו. הפעם זו סילביה. זה במילא לא התחיל מזהיר עבורה, כבר בבוקר דון הצליח לשמוע אותה צורחת על בעלה ארנולד. היא צורחת עליו שהוא לא כזה "ביג דיל", אבל דון דווקא די מעריך את ארנולד. האם באותו רגע דון נעלב עבורו? די ברור לנו שלמרות שדון לא אוהב את הגישה הוותרנית של ארנולד, וחושב שהזדמנויות תופסים בשתי הידיים או לא תופסים בכלל, הוא מעריץ הרבה מאוד מהתכונות שלו ויודע שלעומת דון הוא באמת מישהו מוכשר שמציל חיים. דון כל כך מעריץ את ארנולד שהוא מזיין את אשתו, המשיכה אליה היא תוצר ההערצה הזאת. ועכשיו, כשארנולד מושפל בביתו, דון כבר יודע שעליו לנקום ועל הדרך להוכיח מי התרנגול האמיתי בלול (כמו שאמר לו האיש בבית הזונות כשהיה נער).
העניינים הולכים ומדרדריםבהתחילה, סילביה לא מוכנה לשחק את המשחק של דון. מה שהופך את הציות שלה לפקודות הלא הגיוניות שלו לעוד יותר מטרידות. לאט לאט היא נשבית בקסמו, בקולו המרגיע, בכריזמה האיומה שלו. הוא כולא אותה בחדר מלון בלי יכולת לענות לטלפון. אפילו את הספר שלה הוא לוקח ממנה. ככל שדון מאבד את האחיזה במשרד שלו, הוא מנסה ליצור אותה מחדש בעזרת הקשר ההרסני שלו עם סילביה. דון משחק אותה ביג דיל, והמשחקים האלה הם בגלל שדון יודע שהוא לא באמת ביג דיל. הוא בסך הכל מישהו שצריך להגיד תודה שהוא חי.
אבל בסופו של דבר, אפילו התרגיל עם סילביה לא עובד. סילביה מספרת לדון על החלום שהיה לה, שבו היא ראתה את דון מת בתאונת מטוס. בסופו של דבר, אחרי שהיא מנחמת את מייגן בבית הקברות, היא הולכת לשכב עם בעלה. "והרגשתי בבית" היא מסיימת את התיאור של החלום. החלום הבהיר והצלול של סילביה מבהיר לה את מה שהיה צריך לקרות. שעל מנת שהעולם יוכל להשתחרר מהכבלים שהם דון דרייפר, דון צריך למות. אבל שוב, באורח נס או בגלל אנשים שהם פשוט טובים יותר מדון כמעט בכל דרך אפשרית (והפעם זה תורו של טד להציל את דון ולהטיס את המטוס דרך הגשמים החזקים), הוא מצליח לשרוד. הוא חי, למרות רצונו של העולם. אבל בחלום של סילביה, היא רואה כיצד החיים שלה יכולים להיות מלאים יותר בלי דון. כיצד היא יכולה לשוב ולהרגיש בבית. לכן לסילביה קל לוותר כל כך על דון. דון הוא משהו שיש להתבייש בו. ושוב דון חוזר להיות הילד בבית הזונות, זה שצריך להציץ מבעד לחורים.
כשבובי קנדי נורה, מייגן יושבת מול הטלוויזיה ובוכה. אבל לדון אין דמעות עבור המדינה שלו, או עבור העתיד שלו, או עבור האישה שאתו. דון רק יושב בצד וחושב על עצמו, עסוק בעצמו. בכולם יורים כל הזמן, דון דרייפר נשאר בחיים.
