אבודים בלוס אנג'לס

אתם מוכנים? כדאי שתשימו לב, זו ההתחלה של משהו חדש.

ברוכים הבאים למד מן - עונת הקליפורניה. רגע, מה? זה ספין אוף חדש שבו פיט מדבר כמו היפי ולובש מכנסיים משובצים? לא, זו עדיין התכנית המקורית. לא טעיתם. ב״אזורי זמן״, הפרק הראשון של העונה השביעית, הגברים של שדרות מדיסון מתחילים לשאול את עצמם: האם המקום שלהם הוא בכלל בשדרות מדיסון? ואם התשובה היא לא, אז איפה כן? בקליפורניה?

לוס אנג׳לס מכוערת, חמה וחסרת השראה, ״אבל אני אוהב את האווירה״, אומר פיט לדון. או כמו שהוא מכנה את זה באנגלית - "Vibrations". דון חושב שמשהו רע מאוד עובר על פיט. בכלל, דון בקליפורניה זה כמו דג מחוץ למים. הוא כל הזמן רוטן ומתלונן שהוא צריך לעבוד, הוא מנסה לשנות את האווירה על ידי רכישה של מסך טלוויזיה גדול יותר. אבל דון יודע שבאזור הזמן של קליפורניה, לדון ההוא (העשיר, המוערך והזחוח מניו יורק), אין כל כך משמעות. הבעיה היא שגם בניו יורק המקום שלו מתחיל לקטון.

אז איפה היינו?

קליפורניה מוצגת בפרק פתיחת העונה של מד מן כמקום משוחרר, פתוח, כמעט לא רואים בו רחובות או מבנים. קליפורניה כמעט ולא קיימת. אבל היא תחושה והרגשה ומשקפי שמש, וסוודרים שקושרים מאוד יפה סביב הצוואר. ״דון הוא כרגע דו חופי״, אומר פיט כשהוא מציג את דון לסוכנת הנדל"ן שלו. דון, כהרגלו, מתחיל עם האישה הנאה בקריצה. ״יופי של נכסים״, הוא מחמיא לה על ה… נכסים. אבל הסוכנת לא ממהרת לקפוץ על המציאה כל כך בקלות, מוסרת לו כרטיס ביקור ואומרת: "כשתחליט להתקבע, תתקשר אליי". הו, זה כל כך לא הולך לקרות.

אז ככה נראית העונה האחרונה של מד מן? ההרגשה קצת משונה. מצד אחד, זה לא פרק שעוסק בהליכה שלנו כלפי המוות, כפי שעשה הפרק הכפול שפתח את העונה הקודמת. אין כאן דנטה (אבל יש הבלחה קטנה של ניקסון, שזה כשלעצמו מספיק מורבידי). אפילו המיקום בציר העלילה של הפרק הצליח להפתיע אותי כהוגן - רק חודשיים מאז פרק סוף העונה המסעיר ההוא. חשבנו שננחת ישר לחגיגת הריקוד על השברים, אבל הדמויות של מד מן עדיין מחפשות את עצמן.

הכי ברור הוא המקום של פגי - כביכול היורשת של דון, אבל עדיין לא מרגישה את השליטה והכוח שהיו למנטור שלה. היא חושבת שכולם טיפשים, כולל מי שמעליה, אבל ה״קסמים״ שלה לא עובדים. מה לא עובד? אולי העובדה שהיא אישה בעמדת כוח. וגם במעמדה החדש, פגי מוצאת את עצמה מטפלת בחרא. לא במובן המטאפורי, אלא בהכי מילולי שאפשר: חרא.

גם רוג׳ר סטרלינג תקוע עם הבחירה שלו. זה נראה כאילו הוא כבר לא מגיע למשרד. בפרק הזה כל מה שהוא עושה זה לשכב בין ערימה של אנשים, או סתם להיפגש עם בתו שרוצה לספר לו שהיא סולחת לו. הוא לא מוכן לקבל את סליחתה, כי הוא רוג׳ר. סליחה היא מוסד כמו שאהבה היא מוסד, כמו שהתמסרות לדרך חיים פרועה וחדשה שאינה כוללת סליחה או אהבה, היא מוסד.

מתרסקים אל תוך עצמם

״אזורי זמן״ הוא פרק על אנשים שלא מרוצים מהבחירות שהם עשו, או במקרה של דון, כאלו שלא מסוגלים להחליט. זה הכי פחות דון שראינו מאז שדון נהיה דון. הוא מתחיל עם נשים, אבל הקסם כבר לא שם. הוא משכנע את אישתו לשכב, אבל בקושי מצליח לשכנע את עצמו שמערכת היחסים הזאת יכולה לעבוד. למעשה, הוא יודע בוודאות שהוא כשל בפעם השנייה. הוא אפילו משוכנע שמייגן מבינה זאת בעצמה, גם אם היא עדיין לא יודעת את זה. כך הוא מתוודה בפני נב קמפבל (נב קמפבל! מאיפה את הגעת ומי עשה לך את השיער הזה?) בדרכם חזרה לניו יורק. הוא רצה להתחיל איתה, אבל סחט ממנה וידוי כואב על בעלה המנוח. אין פה מישהי שאפשר פשוט להתחיל איתה בקלות והיא תזרום עם זה, מבלי שנצטרך להתייחס לווידויים כואבים?

אם רק הייתה לו עבודה שבה הוא היה יכול היה להוכיח לעצמו עד כמה עדיין שווה. במקום זה, דון מנסה לחזור לתעשייה דרך פרדי, לו הוא נותן את הרעיונות הכי טובים שלו. זו הסיבה שפגי כל כך מתרשמת - היא יודעת לזהות רעיון טוב של דון מרחוק, גם בלי להבין שזה קופי של דון. אבל כמה זמן דון יוכל למשוך את המשחק הזה לפני שהוא יהפוך ל-Has been?

ניו יורק מוצגת בפרק בתור עיר קפואה, כזו שבה צריך חתיכת עור עבה בשביל לשרוד. לוס אנג׳לס, לעומתה, משוחררת, חדשה, אבל נטולת בייגלים שווים ומלאה בהיפים מעצבנים. וביניהן נמצא המקום החמקמק הזה, זה שלא נמצא בשום אזור זמן: אוטופיה. אם דון היה נשאר קצת על הסרט שאותו התחיל לראות בטלוויזיה כשמייגן נרדמה עליו, אולי הוא היה יכול לראות קצת מאותה אוטופיה מיוחלת. "Lost Horizon" עוסק בקבוצת ניצולים מהתרסקות מטוס שמוצאים את עצמם בשנגרי-לה. אבל אין זמן לזה עכשיו, צריך לסגור את הטלוויזיה ולקחת את מייגן למיטה.

בסוף הפרק הגיבורים מתרסקים אל תוך המקום שבו הם נמצאים עכשיו. רוג׳ר שוכב במיטה ובוהה בתקרה בזמן שחברתו מחבקת גבר אחר. פגי קורסת אל תוך עצמה כשאף אחד כבר לא רואה, ודון פותח את דלת המרפסת ומאמץ לעצמו את הקור הניו יורקי. זה המקום שאליו הוא כנראה שייך.

בקטנה

הו, קני, פעם אמרת שאתה לא רוצה שהעבודה תבלע אותך. מה נהיה ממך, בן אדם? אפילו לזרוק אתה כבר לא מסוגל (הבדיחה הכי טובה בפרק)

לא נגענו בג׳ואן ובמהלך הנהדר שלה, בעיקר כי יש לי הרגשה שזה ממש הקצה של הקצה של עלילה שתתפתח היטב העונה. התגעגענו אליה קצת בעונה הקודמת, שם הרגשתי שהיא לא מקבלת מספיק במה. אני מרשה לעצמי לחזות שהיא תתפוס תפקיד גדול יותר בעונה האחרונה. האם יש דמות שמגיע לה יותר?

בחירת השירים, כמו הפרק בכללותו, לא כזו מפתיעה. אבל אפקטיבית. "I'm a man" של שיקגו עושה טוב לסלואו מושן של מייגן, שיוצאת מהאסטון מרטין.

אם למדנו משהו מחצי העונה הראשונה של "שובר שורות", הפורמט של חצי העונה אומר שאת הדרמות הגדולות משאירים לשבעת הפרקים הסוגרים. הפרק הראשון נראה בדיוק ככה - הוא יחסית פחות דרמטי לפתיחות עונה קודמות, ועוסק יותר במצבן של הדמויות מאשר פותח קווי עלילה. אולי זה קשור גם לעובדה שהפעם קיבלנו פרק פתיחה יחיד ולא כפול.

ברוכים הבאים לבלוג מד מן עונה שבע חלק א׳! באנו להתחיל את הסוף איתכם. זה הזמן לפתוח את הניתוחים ותאוריות הקונספרציה לקראת ששת הפרקים הבאים.