יש משהו עירום יותר בעונה הזאת של "מד מן", יותר קל לקריאה. אולי זה בגלל שאחרי שש עונות אני כבר יודע לזהות המבנה שלה טוב יותר. פרק עשר היה פרק שמכין את הכלים לקראת המהלך האחרון: שלושת הפרקים הדרמטיים של העונה. לא יותר מזה. למרות שרוג'ר חוטף מכה בביצים ופיט מעשן לו ג'וינט באיטיות, ההרגשה היא שאין כאן יותר מדי דברים חדשים להציע. הו, מת'יו וויינר, כמה אני מקווה שאתה מכין לנו משהו שיפצה אותנו בשלושת הפרקים הבאים. כי בינתיים כל החברים החנונים שלי מתלהבים מ"משחקי הכס" האחרון, ואני תקוע עם כאבי ביצים ומסיבות בריכה.
רילוקיישן לסייגון, מישהו?
אולי האכזבה שלי מהפרק נובעת מהעובדה שהמהות שלו היא עיסוק בהבדל שבין קליפורניה לניו יורק, וקליפורניה של מד מן היא תמיד קצת בעייתית. זה מרגיש קצת כמו פרק קרוס-אובר שבו הדמויות מגיעות לסדרה אחרת. כולם הולכים לבריכה כל הזמן, ההיפים מגיעים ורק רוצים לעשן ולעשות אהבה. יאק. איפה הכיף בזה? הבריכה הזאת גם כמעט מטביעה את דון. אחרי קצת חשיש, הוא מוצא את עצמו צף על פני המוות, בחוויית הכמעט מוות השנייה שלו העונה הוא גם מקבל רמז לכך שמייגן שוב בהריון (ושוב לבושה כמו שרון טייט. חובבי הקונספרציות, הישמרו). הוא גם מקבל רמז לכך שהחייל שאותו חיתן שהוואי בתחילת העונה, מצא את מותו במלחמה. החייל שם בשביל להזכיר לו שבעוד שכאן שואלים אם עדיף לחיות בלוס אנג'לס או בניו יורק, ישנם אנשים שנאלצו לבחור בסייגון.
יש סיבה לכך שדון רואה חזיונות דווקא בקליפורניה. הנסיעות שלו לארץ הזהובה הן בדרך כלל לצורך גילוי עצמי. גם כאן נראה שדון מקבל מסרים על עצמו, אבל אלה מסרים הפוכים - דון חושב שהוא בא לעשות חיים, אבל בעוד מייגן היא ההיפית שבסדר עם הכל, הוא סתם צף בבריכה. דון רואה את עצמו מת, בעוד מייגן הולכת להביא לעולם חיים. הנחמד בסצנה הזו הוא שגם מעבר לחיזיון של דון, המסיבה נראית כמו הזיה אחת גדולה. רוג'ר מקבל בעיטה לאשכים ממישהו שמצליח להגיע לו לחזה, במה שנראה כצן חיזיון לפני המוות המתאים בול לרוג'ר. גם הדמויות המאכלסות את המסיבה מעדיפות לדבר לאט ובלי הקשרים אמתיים בין המילים, קצת כמו טריפ.
פגי בוחרת בסופו של דבר לעזור לג'ואן. לא ברור למה. בדרך כלל, פגי וג'ואן הן אויבות מכובדות. כל אחת רואה את עצמה כמי שבנתה את עצמה מאפס במשרד, בעוד השנייה רכבה על גבו של גבר. שתיהן נשים חזקות שהגיעו למעמד מסוים, אבל מגלות כי למרות הכל הן עדיין תקועות בהגדרות התפקיד הנשי שמטילים עליהן.
תעלומת בנסון
הפרק הזה גם מלא בתעלומות. שזה הגיוני בהתחשב בכך שהוא נועד להכין אותנו לקראת המערכה האחרונה. אבל משהו ברור אחד חייב לקרות: קוראים לו בוב בנסון. בבקשה, תעשו משהו עם בוב בנסון. האם הוא הבן האבוד של דון? האם הוא חייל שברח משדה הקרב בזהות בדויה, והגיע למשרד בשביל להיות ממש כמו דון? האם הוא רוח רפאים? האם הוא שרון טייט? פרק אחרי פרק אנחנו רואים אותו מתקדם, הוא כבר כל כך התקדם עד כדי רביצה בשורטס בבית של ג'ואן. הפעם הוא מקבל על עצמו להוביל פגישה. איכשהו, עם הרבה מאוד חנופה והרבה והרבה יותר מדי חיוך מזויף, בנסון מצליח להביא את כל המעורבים לפגישה רק בשביל לגלות שמנשביץ, יצרנית היין הכשר, כבר לא מרוצה זה זמן רב מהחשבון שלהם. למרות שהפגישה היא כישלון חרוץ, בנסון מקבל טפיחה על השכם ועובר הלאה.
מה יש בבנסון הזה? כבר עונה שלמה אני דופק את הראש בקיר בניסיון להבין. חייבת להיות כאן תפנית כלשהי שאנחנו לא מצפים לה בשום צורה. תפנית שתגרום למעריצי משחקי הכס לאכול את השורטס שלהם. אבל בינתיים בנסון סתם שם, מטייל לו בכל מקום, בוהה אל תוך האירועים הכי חשובים במשרד, מפציע לפתע בדירה של ג'ואן, מוביל לפתע פגישה חשובה, נותן שיחות עידוד מביכות. הוא לא ממש כריזמטי, יש משהו בפרצוף שלו שקל מאד לשכוח. השיער שלו תמיד מסודר להפליא עד כדי כך שזה כבר מטריד, וטון הדיבור נשמע כמו של מישהו שמנסה למכור לנו חבילת הכל כלול לטורקיה דרך הטלפון. אז למען השם, וויינר, תגלה לנו כבר מה הולך לקרות עם הבנסון הזה. ובכלל, בוב בנסון הוא קצת הפרק הזה. אתה יודע שיש בו משהו, אבל עד שלא תגלה, הוא לא באמת כזה מעניין. סתם מדגדג לך.