הטיזיניג הזה בין מה שאנחנו רוצים לראות לבין מה שצריך עדיין לעבור כדי שנקבל אותו, עובד נפלא בסצנת הפתיחה של הפרק הראשון בעונה השלישית. עשר שניות של מסך שחור על רקע צווחות מקפיאות דם של יצורים אפלים, צרחות כאב מפוחדות ומתכות שנתקלות זו בזו. המסך מתבהר לאט וחושף את סמואל טארלי נמלט על נפשו מאויב בלתי ידוע. בדיוק כשהוא עוצר לרגע להביט באחד מחבריו, שכורע על הדשא ומחזיק את ראשו הכרות בידיו, נשמע קול מאחוריו. יצור שנראה כאילו הושאל מהסט של "המתים המהלכים", מתקרב אליו תוך שהוא אוחז בגרזן, מניף אותו, ואז...ובכן, תתאזרו בסבלנות.
רק כוח מבינים בבית הזה
למרות המגבלות הללו, הפרק הראשון מצליח לא מעט רגעים של וואו טלוויזיוני: המבט המרהיב על הדרקונים המרהיבים של דאינריז, ניסיון ההתנקשות והטוויסט המפתיע בסוף הפרק. היו כאן ענקים ומהלכים לבנים, בעלים סאדיסטים של צבא עבדים (עוד סצנה נפלאה) וענקים. הצילום והעומק של הסדרה ממשיכים להיראות כמו סרט קולנוע מושקע במיוחד. אבל היופי האמיתי בפרק הזה הם דווקא מאבקי הכוח הקטנים, לכאורה, שאיפות לגדולה, החומרים שמבדלים את "משחקי הכס" מסדרות גדולות אחרות.
כל דמות ב"משחקי הכס", מזונה ועד מלך, שואפת להגשים את ייעודה ולקדם את עצמה במעלה שרשרת המזון, מה שהופך אותה (כדברי גדולת הדור, האנה הורבאת) למעניינת יותר באופן טבעי. המאבקים על שליטה והמניעים להשיג אותה מופיעים כאן כמעט בכל סצנה: טיריון מול סרסיי ולאחר מכן מול טייווין שמתעב אותו, סרסיי מול מרג'ורי שמאיימת לתפוס את מקומה ליד אוזנו של ג'ופרי, ג'ון סנואו מול מאנס ריידר, דאינריז מול בעל העבדים, דאבוס מול מליסנדרה. קרבות קטנים במערכה ענקית, אבל כל אחד מהם הוא עולם בפני עצמו. כל אחד מהם משמש גם כעוד גפרור קטן בדרך למדורה הגדולה שעוד תפרוץ כאן בעתיד הקרוב.
הלו, תתעוררו שם
