שם: "לוק קייג'" (Luke Cage)
פרטים: עוד סדרת גיבורי על מבוססת דמויות של מארוול קומיקס, עוד צעד בדרך של נטפליקס להוכיח שהעיבודים הטלוויזיוניים שלהם מתחרים ברמתם בעולם הקולנועי של האוונג'רז. לוק קייג' הוא גיבור שחור שניסוי מפוקפק הפך אותו לבעל עור בלתי שביר, ובכלל לטיפוס חזק ומרשים במיוחד. במקור הוא נוצר בקומיקס ב-1972, שיא תקופת הבלאקספלויטיישן – שבה יוצרים לבנים כתבו וביימו יצירות עם גיבורי אקשן שחורים שהיו אוסף של קלישאות סטריאוטיפיות.
בגלגול הנוכחי שלו, לעומת זאת, קייג' (מייק קולטר מ"האישה הטובה") הופקד בידי צ'או הודרי קוקר, עיתונאי מוזיקה שהפך לבמאי ותסריטאי שכתב את התסריט ל"נוטוריוס", הביוגרפיה על חייו של נוטוריוס ב.י.ג. הסדרה בת 13 הפרקים ממוקמת בהארלם של ימינו, ומלווה את קייג' כשהוא מוצא את עצמו הופך לגיבור בעל כורחו בעיר ספוגה באלימות ומאבקי כוח, וגם בסקס אפיל ומוזיקה.
המלצות: העובדה שהסדרה הצליחה להפיל את נטפליקס לכמה שעות טובות כשאנשים ברחבי העולם צפו בה בו זמנית מדברת בפני עצמה. ובכל זאת: ליז שאנון מילר מ-"Indiwire" מחמיאה לה גם על השילוב של אורחים מעולם המוזיקה השחורה כמו מת'וד מן מה-וו טאנג קלאן, וגם על הפוליטיקה שלה, וכותבת שזו סדרת גיבורי על מחוברת למציאות. לדבריה, לוק הופך לגיבור לא רק כי הוא חזק, אלא כי הוא מאמץ ומתגאה בזהות שלו כגבר שחור בארצות הברית של היום. ג'ושוע אלסטון מ-"A.V Club" כתב שקולטר מקיים את ההבטחה שקיבלנו מהתפקיד המשני שהדמות שלו גילמה ב"ג'סיקה ג'ונס", ושהסדרה עומדת בציפיות הגבוהות שנוצרו אחרי ההצלחה של "ג'ונס" ו"דרדוויל".
חוות דעת: בהיותה הסדרה השלישית בדרך למיני סדרה - ה-"Defenders", שתפגיש את כל גיבורי העל של מארוול-נטפליקס יחד, יש ללוק קייג' ציפיות באמת מטורפות לעמוד בהן. מבחינת סגנון, אווירה שכוללת אורחים מוזיקליים מוכרים כמעט כל פרק ומשחק – היא עומדת בהן כמו גדולה. מבחינת התסריט ובניית הדמויות – היא נופלת יחסית לשתי הסדרות שקדמו לה. לעלילה לוקח זמן להיבנות, ויש יותר מדי פלאשבקים שמגיעים מאוחר מדי ומסבירים דברים בצורה מרושלת.
ההופעה החד-גונית של מהרשלה עלי ("בית הקלפים") בתור הנבל הראשון בעונה, קוטון מאות', מעט מאכזבת, וגם כשמגיע הנבל הגדול הבא, בדמות דיימונד בק (אריק לה-ריי הארווי מ"אימפריית הפשע") הוא עובר כעוד פסיכופת צעקני ולא כמו יריב מאיים באמת. מזל שמריה (אלפרה וודארד) – פוליטיקאית תחמנית במיוחד, ושיידס (תיאו רוסי מ"ילדי האנרכיה") מייצרים יותר עניין ובונים דמויות מרושעות שהרבה יותר כיף לשנוא. מה שמבהיר, אגב, שיש כאן מספיק אויבים ללוק קייג' כדי לייצר הרבה סצנות אקשן, מלוות במוזיקה שנותנת להם טונים אירוניים. כל אלו מתרחשים בתאורה צהובה רוב הזמן, קריצה לביגוד המקורי והצהוב להחריד של דמותו של קייג' בקומיקס.
מה שהופך את הסדרה למהנה, בנוסף לשיידס ומריה שהולכים ונבנים במהלכה כדמויות שעוברות התפתחות מעניינת, הוא קייג' עצמו; ההתנהלות השלווה שלו יחסית לכאוס שהוא הארלם, המניירות העייפות של איש שנקלע לסיטואציה שאמורה להיות גדולה עליו בכמה מידות, וההבנה ההדרגתית שלא משנה מה יקרה, הוא לא יכול להרשות לעצמו להתחבא יותר. אליו מצטרפות עוד הופעות חיזוק של פרנקי פייזון מ"הסמויה" בתור פופ, הספר שהוא גם האיש הכי שפוי בהארלם שנותן לאנשים הזדמנות שנייה, ורוזריו דוסון שקיבלה תפקיד עם יותר עומק לדמות האחות קלייר שבלעדיה גיבורי העל היו מתים מזמן.
חלק מהרגעים החזקים ביותר הם אלו הכוללים סמליות פוליטית שהסדרה מאמצת לחיקה, ולא מנסה להתחמק ממנה. סצנות שבהן המסגרת העלילתית נפרצת לרגע לטובת אמירה גדולה יותר. כשהדמויות מדברות על כך שיש משמעות לאדם שחור חסין קליעים, כשגיבורי תרבות שחורים מדברים על לוק קייג' כגיבור שחור שנחלץ לעזרת אנשים מול אוזלת היד של המשטרה, כשקייג' מסביר למה הוא לא מוכן שיקראו לו 'ניגר', גם אם הכינוי מגיע מאנשים שחורים בעצמם. הסצנות האלו והדיון הרלוונטי שהסדרה מנהלת מפצים על התסריט הלא מושלם שלה.
ובונוס: הטוויטר של לוק קייג' מנהל מדי פעם דיאלוגים שנונים עם הפרופיל של האקסית ג'סיקה ג'ונס. שני העמודים האלו לא יוצאים מהדמות כמעט אף פעם, ושווה לעקוב אחריהם.
החלטת הוועדה: לקלוט, לצפות, ואז לצפות בלופ מההתחלה גם ב"דרדוויל" וב"ג'סיקה ג'ונס" עד שהעולם יהיה טוב יותר.
שם: "ארצ'ר" (Archer)
פרטים: סדרת האנימציה של אדם ריד (שגם מגלם בקולו את ריי, דמות קבועה של סוכן גיי) משודרת ברשת FX מאז 2009 במשך שבע עונות עד כה בפרקים של חצי שעה בכל פעם, בהם היא עוקבת אחרי מעלליהם הבלתי אפשריים וחילופי הדברים החדים בין סוכנים חשאיים כל כך כושלים שהם מבריקים. את הסוכנות, שלפרקים הפכה לארגון סמים/ארגון צללים של ה-CIA/סוכנות בילוש פרטית לפי הצורך, והתפניות בעלילה מנהלת מלורי ארצ'ר (ג'סיקה וולטר), סוכנת ויפיפיית עבר שרק בנה מתעלה על הרגלי השתייה וחוסר הטאקט שלה.
סטרלינג ארצ'ר (ה. ג'ון בנג'מין), הסוכן הראשי הוא פרודיה מצוירת על ג'יימס בונד, ועל כל פרוטגוניסט אקשן גברי באשר הוא. הוא מערבב תסביך אדיפלי עמוק עם כישורי לחימה מרהיבים, אינפנטיליות, כריזמה ויותר מזל משכל. יחד עם צוות שכולל בין היתר סוכנת מבריקה אך חסרת ביטחון עצמי (עיישה טיילר), מנהלת משאבי אנוש נטולת דיסקרטיות (אמבר נאש), מזכירה על גבול הפסיכוטית (פאם גריר), רואה חשבון (כריס פרנל) ומדען משוגע שלא יותר משוגע מכל היתר (לאקי יאטס), הם עוברים הרפתקאות, דיונים על ניסוחים ומשחקי מילים, סקס, התמכרויות שונות וצרות מביכות יותר ועוד יותר.
המלצות: בביקורת על העונה השביעית של כריס קבין ב-"Collider", הוא משווה את "ארצ'ר" ל"איש משפחה" של סת' מקפרלן אך אומר שהיא מצליחה לשמור בצורה טובה ממנה על הטון והקול הייחודי שלה לאורך השנים. הצד השני של אותו מטבע, הוא ממשיך, הוא שהעונה האחרונה עדיין מצחיקה מאוד, אבל פחות מפתיעה לעומת שלוש העונות הראשונות, שמכילות לדבריו למעלה מתריסר הפרקים ההיסטריים ביותר בטלוויזיה בעשור האחרון. אריק אדאמס ב-"A.V Club" כתב על העונה השביעית שהיא מוכיחה שהסדרה לא מאבדת מאום מהשאפתנות שלה לאורך השנים, ומוסיף שבשלב הזה נראה שהסדרה יכולה לשנות נרטיב ולהחליט שהדמויות פועלות בתוך כל ז'אנר או סגנון שהוא, ועדיין יישארו מצחיקות ומשכנעות.
חוות דעת: לגלות את "ארצ'ר" באיחור הפך אותה לתענוג קצת מפוקפק ומאוד מפנק. היא רצף של בדיחות בתוך נרטיבים פרועים שמתאימים לכל מי שנהנה בשלב כלשהו מסרטי ג'יימס בונד, אבל גם חש שזה לא משהו שהוא אמור ליהנות ממנו. בכל זאת, מדובר בדמות שעבר זמנה בכל מה שקשור לייצוג גבריות, ליחס לנשים וכו' – והנה באה "ארצ'ר" ומוכיחה שזה נכון, שאי אפשר להיות סוכן חשאי/בלש פרטי/סוכן סמים בלי להיות משוגע על כל הראש.
היא לוקחת דמויות קלאסיות של סרטי פעולה ובילוש ומשקשקת אותן יחד עם תסביכים של יחסי הורים-ילדים ושלל בדיחות מרושעות שמטפלות בכל, ללא הבדלי דת, גזע ומין. אין נושא ערכי שלא נרמס ב"ארצ'ר" בצורה השנונה והבוטה ביותר, ועל הדרך מספק תמונת מראה סרקסטית, פרועה ומצחיקה של העולם שבו אנחנו חיים. חוויית הצפייה בה משחררת במיוחד, כי היא מצליחה להיות מדויקת מאוד באיזון בין הומור נמוך לגבוה, בין נונסנס לנרטיב מעניין באמת, בין דמויות אנושיות של לוני טונז ברמת האלימות והפגיעות שלהן לאכפתיות ממשית שלנו כצופים.
בנוסף, הסדרה שומרת על אותו צוות של דמויות ואמני הקול הנפלאים שמגלמים אותן לאורך שבע השנים. הדמויות משתנות (ע"ע הקריירה הפתאומית של שריל המזכירה כזמרת קאנטרי בעונה 5) ואפילו מתפתחות, אבל בבסיסן הן נשארות מוכרות, ומצליחות לעורר אמפתיה גם אם אנחנו אמורים לשנוא אותן, פשוט כי רמת המופרכות שלהן, ההקנטות ההדדיות והעקביות שבה הן עושות טעויות (כמו להתמכר לקוקאין, קרה, קורה, אז מה?) מצליחה להעלות פרץ צחוק בכל פעם מחדש. העקביות שלהן מאפשרת לנרטיב עצמו לעבור תהפוכות, לסבך אותן עם מרגלים שהם גם סייבורגים ולהגיע עד לחלל – ולאפשר לנו כצופים לקבל את הנעשה על המסך כי ככה זה בעולם המוטרף של ארצ'ר – כל דבר יכול לקרות, ותסמכו עליו שהוא ייצא מזה, תוך כדי תלונות על כך שנגמר האלכוהול.
כל הטוב המטונף הזה ארוז בתוך ניסוחים מוקפדים ושנונים לעילא, רפרנסים לתרבות הפופ ואנימציה שכל פריים בה יכול לשמש כפוסטר פופ-ארט צבעוני ומלהיב בסלון שלכם. אה, וגם כריסטיאן סלייטר קופץ לביקור בגרסה מבדרת במיוחד של עצמו באי אלו פרקים, הרבה לפני "מר רובוט". השנה הודיע ריד שהסדרה תמשיך לשלוש עונות נוספות ותסתיים עם תום העשירית, ומבטיח שכל עונה תהיה שונה מהותית מאלו שקדמו לה. אז יש זמן להשלים, ויש למה לצפות.
החלטת הוועדה: לקלוט ולצפות בכל הפרקים בבינג' תוך כדי לגימת מרגריטה – לא משנה מה השעה עכשיו.
