בזמן האחרון ביטלו בנטפליקס שתי סדרות מדוברות - "ג'יפסי" המשמימה בכיכובה של נעמי ווטס ו"גירלבוס" החמודה שמבוססת על האוטוביוגרפיה של סופיה אמרוסו, מקימת האתר NastyGal. שתיהן בוטלו אחרי עונה אחת בלבד. גורל דומה נחרץ בחודשים האחרונים גם עבור "Sense8" של האחים וואשובסקי, "The Get Down" של בז לורמן ו-"Bloodline". כל אלה לא בהכרח מערערים על ההצלחה של נטפליקס. ספקית התוכן עדיין מעולה בלאסוף נתונים על קהל הצופים שלה ולתת לו בדיוק את מה שהוא רוצה, אבל כשזה נוגע להפקות מקור - גם הם יכולים ליפול. לפעמים דווקא בגלל מה שהופך אותם לפלטפורמה נהדרת עבור יוצרים צעירים - הם מוכנים לקחת סיכון.
אבל שלא כמו FX שהביאה לנו את "לואי" ואת "פילדלפיה זורחת", ההימורים של נטפליקס נראים פחות אמיצים ונוטים לחתרנות. לא נעים לומר, אבל לאחרונה נראה שהם פשוט יתנו סדרה לכל אחד. יכול להיות שמכיוון שמדובר בשירות שונה מרשתות הטלוויזיה הקלאסיות, בו אין משבצות שידור והסתמכות על מפרסמים, הסיכון הכלכלי פחות גדול. אולי נטפליקס לא מפסידים כסף על כל סדרת מקור פחות מוצלחת שהם מוציאים, אבל הכמות המסחררת של התכנים והעובדה שלא כולם עונים על הסטנדרטים הגבוהים שנדמה היה שנטפליקס מציבים לעצמם, כל אלה פוגעים בסופו של דבר בתדמית של ספקית התוכן. במילים אחרות - יתכן שבקרוב המנויים האדוקים לא ירוצו לראות כל סדרה שמרוח עליה הכיתוב המבטיח "Netflix Originals".
אם "חברים מהקולג'" (Friends from College) הייתה האכזבה הגדולה של החודשים האחרונים עבור הרבה מהמנויים, מגיעה לה עכשיו "לא טיפוסי" ("Atypical"), שלמרות שקיבלה ביקורות הרבה יותר אוהדות מזו הראשונה, היא סדרה כל כך מיינסטרימית ולא נחוצה בנוף הטלוויזיוני המרגש של ימינו, שמפתיע שהיא מצאה עצמה בנטפליקס ולא ב-NBC.
"לא טיפוסי" עוקבת אחר סאם גרדנר (קיר גילכרייסט, "It Follows"), נער בן 18, אוטיסט בתפקוד גבוה ותלמיד תיכון שמחליט שהגיע הזמן לחקור את עולם הדייטינג. מדובר בדרמה קומית משפחתית, שמלבד סאם נמצאים במרכז גם אמו אלסה, מעצבת שיער שהקדישה את חייה לטיפול בו ומתחילה להבין שהיא חייבת חיים מחוץ למשפחה (ג'ניפר ג'ייסון לי), אביו דאג, פרמדיק שמתקשה ליצור עם סאם קשר רגשי (מייקל רפפורט) ואחותו בת ה-16 קייסי, נערה יפהפייה, טובת לב, עוקצנית ולגמרי טומבוי שעומדת לצדו של סאם בכל מצב (בריג'ט לאנדי-פיין).
השחקנים של "לא טיפוסי" הם ללא ספק נקודת האור של הסדרה. ג'ייסון לי מאירה את המסך, רפפורט חמוד להפליא כמו בכל אחד מתפקידיו ולאנדי-פיין היא חתיכת תגלית וסביר שתהפוך לאיט גירל לוהטת במוקדם או במאוחר. דווקא גילכרייסט, שמככב בתפקיד הראשי, לא מביא שום דבר מיוחד לדמותו של הנער על הספקטרום, שאמורה להיות המרתקת ביותר בסדרה. הוא לא מבריק, הוא לא נפילה. רק בסדר.
"בסדר" היא בכלל מילה מעולה לתאר את "לא טיפוסי", שיצרה רוביה ראשיד, תסריטאית ומפיקה שבילתה שנים על סטים של קומדיות אחרות כמו "וויל וגרייס" ו"איך פגשתי את אמא". היא לא סדרה שתסבלו ממנה, אבל היא סדרה לשים ברקע - מה שמתאים יותר לצופי טלוויזיה אגביים, ולא הפנאטיים שרוכשים מנויים לנטפליקס.
"לא טיפוסי" מתמחה במסגור. היא אומרת לצופה בדיוק מה הוא אמור לפענח ולהרגיש בכל רגע ורגע, והיא עושה את זה באופן מגושם ונטול סאבטקסט. כל תזוזת מצלמה, כל שורה בתסריט ובעיקר כל בחירה מוזיקלית מובילות אתכם להבין מי מסתיר סוד, מה מרגישה כל דמות בכל רגע נתון ואיך כל דילמה נפתרת במהרה ובאופן הרמטי. ככזאת, היא לא מערבת את הצופה רגשית והופכת את הצפייה לפעולה פאסיבית - עובדה מצערת בהתחשב בכך שהיא דווקא כן מציגה דמויות נוגעות ללב ושחקנים שללא ספק מזמינים מעורבות רגשית. המרחק הרגשי הזה ניכר עוד יותר כשמציגים לנו את דמויות המשנה, שאף אחת מהן לא מקבלת טיפול ראוי. אחד הפרקים, למשל, נגמר עם תגלית לכאורה מפתיעה אבל בעצם בנאלית על דמות שאין שום סיבה שיהיה אכפת ממנה עד כדי כך שתגלית לגביה תשמש בכלל כקליפהאנגר.
גם האוטיזם לא מקבל פה טיפול מרהיב. הסדרה לא נכשלת לחלוטין במישור הזה והעובדה שסאם הוא אוטיסט בתפקוד גבוה בהחלט מקלה עליה לא ליפול למלכודות או לאתגר את הכותבים והשחקן הראשי יותר מדי. אבל כל זה לא מספיק, בעיקר כשחיי האהבה של סאם, שהיו אמורים להיות אסון מוחלט, הולכים הרבה הרבה יותר חלק ממה שהייתם מצפים מנער על הספקטרום. איכשהו, סאם משיג הרבה יותר דייטים וסובל הרבה פחות מהצקות בתיכון מאשר נערה שמנה, למשל, וזה לא רק לא אמין - זה מרגיש כמו ויתור מראש להתמודד באומץ עם הנושא הקשה. ומי רוצה להשקיע בסדרה שלא משקיעה בעצמה?
mako תרבות בפייסבוק