בפרק השני של "אורי ואלה" דמותה של דינה סנדרסון (שיצרה את הסדרה יחד עם עפר סקר ויובל שפרמן) מנסה להיכנס למסעדה בשעת סגירה, כי היא קבעה להיפגש שם עם השף. כשלא פותחים לה את הדלת הראשית היא נכנסת לחניה, מנסה את מזלה בדפיקה על הדלת האחורית ואז מטפסת על הפחים הגדולים כדי לדפוק על החלון ולמשוך את תשומת לבו. על פניו זאת נשמעת כמו סצנה די שגרתית ואפילו משעממת, אבל היא תופסת באופן מדויק את רגע העליבות שכל אישה חוותה לפחות פעם אחת, כנראה שבשנות העשרים לחייה, שבו היא מוכנה להתפלש בזבל בשביל גבר, גם אם הוא אשפה בעצמו.
שני הפרקים הראשונים של "אורי ואלה" (החל מהערב, ה', 20:15 ב-HOT3 וחינם ב-HOT VOD) מלאים ברגעים כאלה, שמציגים את החיים עצמם בלי דרמות או אינפורמציה עודפת, אבל עם דיוק תסריטאי ששואב פנימה ודמויות שקל מאוד להזדהות איתן. אלה (סנדרסון) היא צעירה שחיה עם אביה אורי (שלמה בראבא), מוזיקאי מצליח שאיבד את אשתו לסרטן שנה לפני ההתרחשויות בסדרה. אורי הוא זמר מפורסם אבל רחוק מאוד מלהיות רוק סטאר, למרות שיכולות הפלירטוט שלו עם נשים זרות בהחלט מרשימות, ואלה נמצאת בנקודת משבר קלאסית של בני עשרים פלוס ומנסה לעשות סדר בקריירה ובחייה הרומנטיים (זה גם המקום לציין לחיוב את סקר, שמגלם את בן זוגה החביב אך די דביל של אלה ונותן קונטרה קומית מעולה לשחקנים מנוסים ממנו).
"אורי ואלה" היא דרמה לא דרמטית, או אולי קומדיה לא קומית, אבל בדיוק שם נמצא היופי שלה - בעידון. אבל זה לא עידון מרוחק, מנוכר או מתנשא, אלא נעים ומוכר ולרגע לא משעמם. זאת סדרה שברור שנעשתה על ידי יוצרים שאוהבים טלוויזיה מעומק לבם, סדרה שהיא מכתב אהבה לטלוויזיה ועל הדרך גם לדמויות שלה. אין סיכוי שלא להתאהב במתיקות של אלה או בטוב הלב שנוטף מאורי, הרבה בזכות שני השחקנים הראשיים שעוזרים לייצר תחושת היכרות מהירה מאוד עם הדמויות. סנדרסון קורנת על המסך, נראית כאילו היא משחקת כבר עשורים ומצליחה להעביר קשת שלמה של רגשות ותכונות בכל הבעת פנים, ובראבא מוכיח כאן שוב מה את שכבר התגלה ב"הערת שוליים" - הוא השחקן הכי טוב בארץ.
מכירים את קלישאת השורה התחתונה של ביקורות הטלוויזה שגורסת "זו לא סדרה מושלמת, אבל"? ובכן, הנה השורה התחתונה של הביקורת הזאת - "אורי ואלה" היא סדרה מושלמת. בלי אבל.
