כמו משחק המילים עליו מבוסס שמה באנגלית, "Search Party" - שתורגמה אצלנו ל"משלחת חיפוש" - עוסקת במסע החיפוש אחר שאנטל וויט'רבוטום (קלייר מקנולטי), בחורה לא אהובה שנעלמת בפתאומיות כשכמות האנשים שרצו בהיעלמותה גדולה מכדי לספור. אבל מי שמובילה את הסיפור היא בכלל דורי סיף (אליה שוקט, מייבי האהובה מ"משפחה בהפרעה") - צעירה אבודה למדי בשנות העשרים לחייה המתחזקת "קריירה" כעוזרת אישית לעקרת בית עשירה להחריד. ההימצאות שלה בצומת דרכים גורמת לה לצאת למסע בעקבות שאנטל, אליו היא מקדישה את חייה ורותמת גם את חבריה - דרו (שהוא גם בן זוגה), אליוט ופורשיה. כמו דורי, גם הם לא סובלים מחיים מעניינים במיוחד, אבל הם כנראה יתאבדו אם יגלו שמישהו חושב ככה.
אם בסדרות גיבורי-על לכל חבר בקבוצה יש כוח מיוחד שביחד הופך לשלם העולה על סך חלקיו - אצל החברים ב"משלחת חיפוש" לכל אחד יש פגם משלו שרק הופך אותו למעמסה. דרו (ג'ון ריינולדס) הוא טיפוס עם מנעד רגשי מרגיז של ילד שלא מפסיק לנתח את עצמו, ונמצא במערכת יחסים כל כך חסרת תשוקה עם דורי, שהיא מוכנה לסכן את חייה רק כדי להתחמק מארוחה עם המשפחה שלו (אך מסרבת להיפרד ממנו רק כדי לא להיות לבד). חוץ ממנו, ישנו אליוט (ג'ון ארלי) על תקן החבר הגיי המוגזם והנרקסיסט, דמות שהיא פארודיה על פארודיה של בן דור ה-Y ואדם עם אמות מוסר של חניבעל לקטר (בואו נגיד שאם התעצבנתם על אלייז'ה - את אליוט תרצו להרוג); ופורשיה (מרדית' האגנר), שחקנית אגואיסטית בתחילת דרכה וגנבת ספוטלייט אובססיבית, שמזכירה מאוד את דמותה של ג'נה מארוני מ"רוק 30".
מפרקיה הראשונים עולה כי עיקרה מניפסט יוצא דופן בחריפותו של שלושת יוצריה - שרה ויולט-בליס, צ'רלס רוג'רס ומייקל שואולטר, מיקירי האינדי האמריקאי - נגד חבריהם ונגד עצמם. הדמויות הראשיות קיבלו מאפיינים חיצוניים והתנהגותיים של מה שכולנו תופסים כ"היפסטרי", ומעט מאוד רגעים של חסד מהכותבים. באחד הפרקים, דורי מובילה את החבורה לפגישה של חברי כת מסתורית, אך אם חשבתם שההכנות לכניסה אל הכת ילוו בשיחות על אסטרטגיה לחדירה ויציאה ממנה בשלום - אתם לא בכיוון. עד הרגע האחרון, דורי, פורשיה ואליוט עסוקים בשיחות ריקות מתוכן על בתי קפה.
דורי מהווה מצפן מוסרי בסדרה בה לאף אחד אין מוסר, או אפילו סתם חמלה אנושית בסיסית. אך 'אליה' וקוץ בה - ככל שהעלילה מתקדמת אנחנו מבינים שכמו כל קלישאה טובה על בני דור ה-Y, גם אצל דורי האלטרואיזם מונע מתוך רצון לשרת את ה"אני". העובדה שאנחנו מצליחים לחבב אותה בסופו של דבר רק מוכיחה שאליה שוקט היא שחקנית מצוינת. שוקט, המגלמת אולי את הדמות היחידה בסדרה שהיא לא לגמרי דאחקה, בולטת לגמרי מעל השאר ומצילה את עצמה רגע לפני שהיא הופכת לכתבת "איפה היא היום?", בתפקיד שמסמן את תחילתו של הפרק השני והבוגר בקריירה שלה.
העיסוק בחבורת סו-קולד היפסטרים צעירים מוגזמים עד אימה לא מותירה ברירה אלא להשוות אותם לבנות (והבנים) של "בנות", ואכן - מערכות היחסים בין הדמויות מזכירות מאוד את עונתה הראשונה, אך בהשוואה הזאת אין ספק שהסדרה של לינה דנהאם יוצאת כשידה על העליונה. לדמויות שכתבה האחרונה, גם אם הן שנויות במחלוקת, ישנם לפחות פגמים מעוררי הזדהות (חרדה, חוסר ביטחון ועוד חרדה) שעוזרות להן להבין האחת את השנייה. מערכות היחסים ב"משלחת חיפוש", לעומת זאת, לא מכילות רגשות כמו חמלה ואמפתיה. מדובר באנשים שפשוט שונאים אחד את השני, ובצדק.
למרות שהצפייה בה לא תגרום לכם להתאהבות מעל הראש, משהו בשפה שהמציאו היוצרים מזכיר קצת את העבודות הטובות ביותר של הבמאי טוד סולונדז ("אושר", "ברוכים לבית הבובות") - אפשר לדמיין את דורי כדון ווינר (הת'ר מטרזו) בת ה-11 שסובלת מבריונות בבית הספר כשהיא רק מייחלת להיות אהובה. כמו שאומר הגורו באחד מהפרקים - "כאב הוא לא טוב או רע", וכמוהו גם האומללות. "משלחת חיפוש" היא איומה מהמון בחינות אבל האימה הזאת היא חלק מהחיים. נכון, יש פגם מהותי בכך שהגיבורה (דורי) לא מצליחה לעורר הזדהות למרות שיש לה את כל הנוירוזות האפשריות (שוב, לינה דנהאם), אבל בשורה התחתונה - קשה מאוד להוריד ממנה את העיניים. אגב, שמתם לב שכמעט שלא דיברנו על שאנטל הנעדרת? זה לא במקרה. גם בביקורת כמו בסדרה - שאנטל לא באמת מעניינת.
mako תרבות בפייסבוק