אם קיוויתם, או חששתם, ש"נעלמות" - הסדרה המוקומנטרית החדשה של אילן פלד ויאיר קדר - היא למעשה תירוץ לעוד מופע של מירי/דנית, אתם צפויים להתבדות. ההופעה של פלד בסדרה מינורית, משנית ומעודנת, זה לא הסיפור שלו.
"נעלמות" עשויה באופן כל כך אמין שבמהלך הצפייה בפרק הראשון, שמוקדש למשוררת המזרחית ליליאן לוי, תצטרכו להזכיר לעצמכם כל הזמן שליליאן לוי בכלל לא הייתה קיימת. שמדובר בסדרה מוקומנטרית, כלומר דוקו פיקטיבי, שמציב במרכזו יוצרות ישראליות שנשכחו עם השנים. אז נכון, בחלקים מהפרק מופיע פלד בתור הכוכבת הצרפתייה וידידתה של ליליאן, עמנואל טיבו, ואתם מכירים מספיק את פלד ודמויותיו על מנת להבחין בין מציאות לדמיון. ועדיין. עמנואל משתלבת כל כך טוב בסיפור חייה המפורט והמסועף של ליליאן, שקל לשכוח שאתם בעיצומה של בדיה מתוחכמת, מסועפת וקאמפית.
"נעלמות" כוללת שלושה פרקים: הראשון מוקדש לליליאן לוי, המשוררת שלא הצליחה להשתלב בישראל וזכתה להכרה ותהילה בצרפת; השני לבבה, ניצולת שואה טרנסג'נדרית שהודרה מעולם התאטרון הישראלי; והשלישי ליונה, רקדנית תימניה פורצת דרך שנדחתה על ידי הממסד הישראלי. כל אחד מהפרקים מכיל ביוגרפיה שלמה שמורכבת מקטעי ארכיון וראיונות. בין המשתתפים בפרק על ליליאן תוכלו למצוא את קרן מור, בני ציפר, רון כחלילי, עדי קיסר, ליסה פרץ ועוד, כולם מספרים בגעגועים ואהבה על ליליאן הפיקטיבית, משוררת יצרית, סוערת, חדשנית שנתקלה בחומה בצורה של משוררים אשכנזים שלא נתנו לה סיכוי. בפרק על בבה תוכלו לראות ראיונות עם ננסי שניידר וגילה גולדשטיין, מבכירות הטרנסיות הישראליות, שמצליחות להצחיק, לרגש ולהבהיר סופית שדרך סיפור של אישה שלא באמת התקיימה אנחנו מקבלים את זה שלהן, ושהוא מרתק ויפה וחשוב.
"נעלמות" לא רק עשויה מעולה, גם הרעיון שמאחוריה מעניין. סדרה שפועלת ביקום פוליטיקת הזהויות העכשווי, שבמסגרתו מנסים לתקן עוולות שנעשו כלפי דמויות שוליים - כלומר נשים, במיוחד נשים מזרחיות וטרנסים. להזכיר לנו שעם כל הכבוד לאלתרמן, היו פה לא מעט יוצרות אמיתיות – שמן מוזכר בפתיח הסדרה – שמעולם לא זכו להכרה שהגיעה להן. ואי אפשר שלא לתהות - אז למה לא לעשות דוקומנטרי עליהן במקום מוקומנטרי על יוצרות פיקטיביות שמאזכר אותן? כאילו, עם כל הרצון לנצל כל הזדמנות שיש לאילן פלד לעלות על הנש, יכלו ממש לתקן את העוול במקום לדבר עליו, לא? הסיבה, ככל הנראה, היא שפשוט אין מספיק חומרים זמינים של ועל היוצרות האלו. המוקומנטרי הוא הזדמנות לתת להן כבוד, להזכיר לנו שגם הן היו כאן ושהיינו יכולים ליהנות מהכישרון שלהן אילולא ההיסטוריה הייתה מתעקשת להשתייך למנצחים.
למרות מעורבותו של פלד, לא מדובר בקומדיה. אמנם יש לא מעט רגעים מצחיקים, כמו הצגת היחיד של קרן מור על ליליאן, הרגעים של פלד כעמנואל טיבו וכמובן ננסי וגילה, אבל היא בוחרת באותנטיות על פני הצחוקים. מצד אחד קצת חבל, אבל מצד שני זאת בחירה שמעלה את "נעלמות" מדרגת פרודיה כיפית ליצירה יותר מעניינת ועמוקה, שאפילו מצליחה לרגש.