ידעתי מראש שאוהב את "אויבות: בטי וג'ואן". בכל זאת, סדרה על היריבות המיתולוגית בין ג'ואן קרופורד לבטי דייוויס על סט של סרט, בכיכובן של סוזן סרנדון וג'סיקה לאנג ומבית היוצר של ראיין מרפי? מראש לא היה לי סיכוי. אבל הייתי בטוחה שהיא תהיה מסוג הסדרות שאמליץ עליהן לאנשים בפרופיל דומה לשלי: סטודנטים לשעבר לקולנוע, חובבי קאמפ, טראש ורכילות עתיקה. כלומר נשים או גייז בני ארבעים. אבל האמת היא שזאת פשוט סדרה מצוינת לכולם. היא עשויה נהדר, אינטליגנטית, כיפית ומשוחקת מרהיב. הנה הפתיח המד-מני לחלוטין אבל יפה:

בטי דייוויס וג'ואן קרופורד – שחקניות עבר ומיתולוגיה הוליוודית נצחית. דייוויס זכתה בשני אוסקרים והייתה מועמדת לעשרה, הלכה לעולמה ב-1989, ועוד זכתה להאזין לשיר האייטיז שנשא את שמה "בטי דייוויס אייז". היא שלחה ליוצריו פרחים ומכתב תודה. קרופורד זכתה באוסקר אחד והלכה לעולמה ב-1977, כך שלא הספיקה לקרוא את הספר "אמא יקרה" שהוציאה שנה לאחר מותה בתה המאומצת, כריסטינה קרופורד, ובו חשפה מסכת התעללויות והזנחה מצד האם המפורסמת. הספר הפך גם לסרט בכיכובה של פיי דאנאוויי שגילמה את קרופורד והוכתרה בעקבותיו לשחקנית הגרועה של השנה. נו, אמרנו רכילות עתיקה, לא?

קרופורד ודייוויס התאחדו על המסך פעם אחת, ב"מה קרה לבייבי ג'יין?" - מותחן אימה מפורסם משנת 1962 שבו גילמו שתי אחיות שמתגוררות יחד (וישודר ביום א' הקרוב ב-yes3). לפי ויקיפדיה, זה היה הסרט החמישי הכי מצליח באותה שנה. "אויבות" עוקבת אחרי היחסים ביניהן על סט הסרט, ונעזרת בשחקניות כמו קת'י בייטס וקת'רין זיטה ג'ונס ובשחקנים כמו סטנלי טוצ'י ואלפרד מולינה על מנת לספר את סיפורן. הסדרה מלאה באזכורים להוליווד של פעם, לשיטת האולפנים, לשחקניות, לבמאים ולסרטים קלאסיים.

הטריילר ל"מה קרה לבייבי ג'יין?":

כבר בתחילת הפרק הראשון של "אויבות" נשמעת ההכרזה שתלווה את הסדרה כולה: "סכסוכים אף פעם לא קשורים לשנאה, הם קשורים לכאב". וזה יפה, כי אנחנו בתקופה של טקסטים על חברות נשית. לראות נשים שרבות זו עם זו על גברים או מתוך סתם איבה מרגיש לנו ישן, לא מעודכן, פנטזיה סקסיסטית שמפספסת מורכבות אנושית שלמה. "אויבות" לא נופלת לקלישאה הזאת - ג'ואן ובטי הן אמנם אויבות, אבל הן מעריכות זו את זו ומעריצות אחת את השנייה, יש פשוט יותר מדי כאב ברקע. הכאב נובע מכך ששתיהן שחקניות מזדקנות שלא מקבלות יותר תפקידים, שתיהן מרגישות מאוימות מהדור החדש של השחקניות, הן בודדות, מנוצלות על ידי מנהלי אולפנים שהרוויחו מיליונים על גבן ועכשיו לא מעוניינים בהן יותר על המסך. "כשגברים מזדקנים הם מקבלים אופי, כשנשים מזדקנות הן מקבלות בעיטה".

הבמאי ומנהל האולפן מעוניינים ביריבות ביניהן בשביל יחסי הציבור, הן מעוניינות להחיות את הקריירה שלהן ולקבל אוסקר שיספק להן עוד חמש שנות עבודה. היריבות ביניהן היא בלתי נמנעת ודרכה אנחנו נחשפים לאייג'יזם, סקסיזם ומיזוגניה בהוליווד. לא משהו שלא שמענו עליו קודם, לא מדובר בנושא חדש, אבל הוא מטופל כאן יפה.

סרנדון ולאנג נמצאות, ככל הנראה, באותה הסיטואציה של קרופורד ודייוויס. לקולנוע אין יותר מדי מה להציע להן בשנים האחרונות, לראיין מרפי כן. הסדרות של מרפי דומות: הן נשיות מאוד, השחקניות חוזרות שוב ושוב (שרה פולסון, ג'סיקה לאנג, קתי בייטס), ורבות מהן לא צעירות. שחקניות מבוגרות, שלרוב נחשבות לקריפטונייט טלוויזיוני וקולנועי ומתקשות להשיג עבודה, מקבלות אצלו את הכבוד המגיע להן.

האייג'יזם בהוליווד הוא תופעה שמקבלת אחוזי יירוט לא רעים לאחרונה בזכות סדרות כמו "הטובות לקרב" ו"שקרים קטנים גדולים" ובזכות יוצרים כמו מרפי ושונדה ריימס. מרפי לא רק מעסיק נשים אלא גם עוסק בהן, מעלה לסדר היום נושאים הקשורים בהן וגם במיניות (הוא גיי מוצהר שהביא ילדים בפונדקאות) ובגזע – אותו ניסה לפרק בסדרה "אמריקה נגד או. ג'יי. סימפסון" ובקרוב בעונה השנייה של "סיפור פשע אמריקאי" שתעסוק בהוריקן קתרינה.

יכול להיות שמרפי הוא יוצר הטלוויזיה המשמעותי ביותר בעשור האחרון?  טוב, הוא יצר את רוב הסדרות בעשור האחרון, אז אין ספק שהוא הפורה שבהם. "ניפ/טאק" כבר די ישנה, אבל החל מ-2009 הוא יורה אותן בצרורות: "גלי" הפכה ללהיט מטורף ומרובה עונות ו"אימה אמריקאית" הלכה בעקבותיה; קומדיית הגייז "הנורמלים החדשים" והפרודיה "מלכות הצעקה" הצליחו קצת פחות; "סיפור פשע אמריקאי", שהעונה הראשונה שלה התמקדה כאמור באו. ג'יי. סימפסון, הייתה אחת הסדרות הטובות של השנה שעברה; וגם ל"אויבות" כבר מתוכננת עונה שנייה שתעסוק בסכסוך מתוקשר אחר – זה של צ'ארלס ודיאנה. כלומר, סדרה אחת לשנה. הספק די משוגע, על גבול הגרפומניה, גם כזאת שנוטה להתחיל נהדר ולצנוח במהלך העונה, נקווה שזה לא יקרה גם הפעם.

מרפי לא מפחד מטראש. הטראש נוכח בכל הסדרות שלו, גם באו. ג'יי. המוערכת הוא נכח לרגעים (עם אזכורי הקרדשיאן) וגם ב"סיפור אימה אמריקאי". הוא מת על תרבות פופ, על אלמנטים טלנובליים ועל משחק גדול מהחיים (הוא הביא לליידי גאגא את פרס גלובוס הזהב, מי היה מנחש). וגם ב"אויבות" הטראש נוכח. הצבעים, האיפור, האמוציות - הכל בווליום גבוה אבל בדרך הוא לא זונח את הרגש, האמפתיה והניסיון להגיד משהו מעבר.