הנה מה שאתם כבר יודעים על "מטומטמת", גם אם לא ראיתם פרק אחד בסדרה: שחקנית מובטלת, שתולה של המשטרה בתיכון, פה ג'ורה. הכל נכון, אבל לא עושה לסדרה שירות נאמן במיוחד, כי בזמן לא ארוך, "מטומטמת" נצברה לכדי שלם שהיה גדול בהרבה מסך חלקיו. "מטומטמת" אכן ליוותה את שירי אזוגי (ע"ע שחקנית מובטלת, אותה מגלמת בת חן סבג, שגם יצרה את הסדרה) לאורכה של הרפתקה אחת: המשימה שלה כשוטרת סמויה בבית ספר תיכון ששמו נקשר בשערוריית סמים ואולי גם רומן בין תלמידה למנהל.
זו עלילה ראשית שאפשר לפרוס על גבי 120 פרקים, לשלב בה כמה סיפורי אהבה ויאללה, הלאה. ראינו כבר טלנובלות בעבר, אנחנו יודעים למה לצפות. אבל העלילה הראשית, זו שקל לתקצר ולהבליט אותה בחומרים היחצניים, התגלתה כבורג יחיד בתוך מארג שלם של עלילות. באותה מידה יכלו לכתוב בקומוניקט שזאת סדרה על דודי ורותי, זוג שוטרים שחקירה ממוטטת את חיי הנישואים שלהם, או שזה בכלל טייק אפל על "ברוד סיטי" בכיכובם של צמד סטלנים לוזרים שלאחד מהם יש פטיש ליוזמות עסקיות שנדונו לכישלון.
אולם כאן, לדעתי, טמון סוד קסמה. "מטומטמת" אולי משתמשת בסימנים מוסמכים שהושאלו מז'אנרים אחרים, אבל בלב שלה היא קומדיית התבגרות מרירה. הכי מרירה. מרירה כמו כדור אקסטה שמנסים להוריד בגרון יבש. למרבה ההפתעה, המרירות הזו היא אחת המעלות הכי גדולות שלה. "מטומטמת" פלירטטה לכל אורכה עם ז'אנר הדרמה היומית, הפיתוח הישראלי המצליח ביותר אחרי עגבניות שרי ובמבה במילוי במבה.
העלילה שלה, בדומה לדרמות היומיות, הייתה מפותלת ודרשה מצופיה סבלנות רבה, אך דאגה במקביל גם לתגמל אותם ולהזכיר להם שהיא מכוונת מטרה ויודעת יפה מאוד מה היא עושה. כל פרק שהחמצת הכיל קידום עלילתי שלא יחזור על עצמו או דמות שהציגה את עצמה ועלולה להיות חיונית בהמשך הדרך. ובדומה לדרמה היומית, ניתן לשחק שש דרגות של קווין בייקון עם הדמויות בסדרה, שכל אחת מהן קשורה לאחרת באופנים שונים, גלויים וסמויים בו זמנית. אבל באותה המידה שהיא קרצה לדרמה היומית - ולדרמת הפשע, ולסדרת הנעורים, ולקומדיית הסטלנים - "מטומטמת" תמיד נזהרה שלא להתמסר עד הסוף, כמו עוד לא החליטה מה היא רוצה להיות כשתגדל.
וזה עבד. בת חן סבג, שאלוהים יודע איפה הסתתרה עד כה בביצת הבידור הישראלי, בנתה עולם צפוף, מלא דמויות עקשניות, אטומות, נכלוליות ועלובות. מטומטמות, יש שיגידו. היא נתנה להן להתרסק על הפרצוף פעם אחר פעם בלי שילמדו שום לקח. רוב השחקנים ב"מטומטמת" הצליחו לרוץ עם זה, ואיזנו בעדינות ובביטחון בין פאתטיות למגניבות, בין חמלה וסלידה. רצינו שהדמויות יצליחו, אבל היה לנו ברור שהן ייכשלו. יכולנו לצחוק איתן, להזדהות איתן ולרחם עליהן - זה היה אפילו קל. רצינו שהחקירה תגיע לסופה, רצינו ששירי ולירז יפסיקו לריב ויחזרו לעשות צחוקים, ושאסף יחליט כבר אם הוא חתול רחוב עם נשמה של מלאך או קריפ מהסיוטים עם קעקוע שנראה כאילו ציירו אותו בעט פיילוט.
"מטומטמת" שיחקה ללא הרף עם הרצון הבסיסי ביותר של צופה טלוויזיה - לבלות חצי שעה עם אנשים טובים. היא עשתה את זה בקמצנות מענגת - תיבלה ארבעים ליטר חרא בזרזיף אמפתיה, בקורט של חמלה. כל ניצחון קטן וכל התפתחות עלו לשירי בחמישה פרקים של חריקת שינים ואכילת כאפות מטאפוריות יותר ופחות. אבל "מטומטמת" הייתה רעה לדמויותיה רק כי נראה שהיא מאמינה שהחיים עצמם יכולים להיות רעים, ושבסדר גמור להגיד את זה. היא לא ייפתה, לא גאלה בכוח, לא דאגה לסיים כל פרק בקתרזיס וביצוע נוגה לשיר פופ.
"מטומטמת" חיקתה לחלוטין את התהליך שעברו גיבוריה, רובם המכריע תינוקות מגודלים שמתקשים להתמודד עם פרידות, אכזבות מקצועיות, עימותים וקשרים רומנטיים. הסדרה לקחה את המילים היציבות והחזקות ששמעה בז'אנרים האחרים, והרכיבה מהם משפטים שבורים, לא תקניים, וברובם גסים מכדי שאתמלל אותם למאקו. ודווקא בתוך כל הבלגאן, "מטומטמת" גדלה להיות סדרה שלמה ואמיתית - טלנובלה שהיא גם דרמת פשע וגם דרמת נעורים וגם וגם וגם. הרעש הזה, ההתנהגות הלא יפה הזאת, הכריחו את גיבורי הסדרה לצאת מהשלב המנומנם, המפונק והאנוכי שהיו שרויים בו, ודרשה מהם להתאפס על החיים שלהם, גם במחיר של אלף אכזבות על הדרך. אנחנו בתורנו ראינו, ידענו שזה יהיה קשה, אבל נשארנו. מה לעשות, גם אנחנו מטומטמים.