רף גבוה ניצב מעל עיני רפאל בוב-וקסברג בבואו ליצור את העונה הרביעית של "בוג'ק הורסמן". לא רק שקודמתה היתה מופתית, ולא רק שהיו בה כמה מהפרקים הטובים בתולדות הסדרה (הרפתקת הסמים של בוג'ק ושרה לין, הפרק התת-ימי); זו גם היתה עונה שבה נראה היה שבוג'ק הגיע לתחתית חבית הוויסקי של חייו: הוא הרחיק מעליו את כל חבריו, איבד את בת-חסותו/בת-דמותו שרה לין, וניסה לשים קץ לחייו. בוג'ק הגיע לשפל המדרגה – ושפל המדרגה של בוג'ק הגיבור הוא, לפחות לכאורה, השיא של "בוג'ק" הסדרה. "בוג'ק הורסמן" ליוותה במשך שלוש עונות את תהליך התרסקותו הרגשית של הכוכב ההוליוודי שתהילתו מאחוריו, וכשההתרסקות הזאת פגעה בקרקע עלה חשש אמיתי שמכאן אין לאן להמשיך. ש"בוג'ק" גמרה את הסוס.

ובכן - לא. בעונתה הרביעית, "בוג'ק הורסמן" ממשיכה לדהור, להתפתח, להתעלות. כמו חץ הזמן, היא לא מפסיקה להתקדם.

רוכבים בלי סוס

(ספוילרים לכל העונה מכאן ואילך)

הדבר הראשון שעשה בוב-וקסברג כדי להתמודד עם המצב שבו נמצא בוג'ק הוא להוציא את הסוס מהתמונה. במשך 26 הדקות הראשונות של העונה, בפרק הפתיחה הכה-מצופה שלה, אין אפילו פריים אחד של בוג'ק. זה הגיבור שהסדרה נושאת את שמו, הגיבור שעזבנו לפני למעלה משנה ברגע אולטרה-דרמטי, על סף התאבדות, הגיבור שהשאלה "איפה הוא?" מתנוססת על הפוסטר המקדם את העונה החדשה - והוא בכלל לא כאן.

זה, כמובן, מעיד בראש ובראשונה על חוסנה של "בוג'ק הורסמן" ועל הביטחון העצמי שלה (והביטחון של נטפליקס בה). זו הצהרה: "בוג'ק" נמצאת היום במקום שבו לא רק שהיא יכולה להעביר פרק בלי הגיבור המוחלט שלה - היא יכולה אפילו לפתוח בלעדיו את העונה. זו מערכת שמש שמתפקדת גם בליקוי חמה. הדמויות שסבבו את בוג'ק כמשפחה אלטרנטיבית שתומכת בו, חוטפת ממנו וחושפת את חולשותיו, הן היום דמויות שיכולות לעמוד בפני עצמן. בעונה הרביעית, לכל אחת מהן יש סיפורים ובעיות משל עצמה.

במידה רבה, בוב-וקסברג עומד בהצהרתו. "בוג'ק הורסמן" לא יכולה לתפקד לאורך זמן ללא בוג'ק הורסמן (בקולו של וויל ארנט), אבל היא יכולה להרשות לעצמה להישען מדי פעם על הסוסים האחרים בעדר. טוד (ארון פול) ומיסטר פינאטבאטר (פול פ. טומפקינס) מחזיקים היטב את האלמנט הקומי של הסדרה: מיזם רפואת השיניים לילדים של טוד הוא כר פורה לבדיחות ליצנים, וקמפיין הבחירות של פינאטבאטר למשרת מושל קליפורניה הוא סאטירה שקופה ולא מתוחכמת אך משעשעת ואפקטיבית על פופוליזם פוליטי בכלל ודונלד טראמפ בפרט (ויאיר לפיד במקרה). לצד זאת, הם לא מוותרים על חלקם בדרמה: טוד ממשיך לגלות את עצמו כאדם א-מיני, ופינאטבאטר חווה קשיים בזוגיות עם דיאן (אליסון ברי). הקשיים האלו היו שם תמיד, אבל עד כה נדמה היה שהכלב ישן על משמרתו. נדמה לי שהעונה ראינו לראשונה את פינאטבאטר, שתמיד מאושר כמו כלב עם שני זנבות, כועס.

דיאן עצמה סומנה בעבר כמרכזית שבין דמויות המשנה - הקול האנושי הנבון והשפוי שאמור לייצב את בוג'ק המעורער תמידית – אבל העונה מטלטלת אותה בין משברים אישיים (פינאטבאטר) ומקצועיים (אתר הבלוגים הנשי והקליקבייטי "גירל קרוש"). מי שתיפקדה בעבר כעוגן של יציבות וכמראה נוקבת של המציאות, מצאה את עצמה באחד מפרקי העונה כשכפול של בוג'ק - שיכורה, לא מתפקדת, מתוסכלת ומלאה ברחמים עצמיים ("אני בור שדברים טובים נופלים לתוכו").

אבל דמות המשנה המשמעותית העונה היא פרינסס קרולין (איימי סדאריס), שזוכה לעלילה המעמיקה מכולן ואפילו לפרק משלה שבו בוג'ק הוא גיבור משני וכמעט מיותר. פרינסס קרולין היא אחת הגיבורות הפמיניסטיות המרשימות שאפשר לראות היום בטלוויזיה, אישה שלא נותנת לשום דבר לנצח אותה (ניגודו המוחלט של בוג'ק - לכאורה סוס-אלפא ולמעשה גבר בקריסה מתמדת). היא יכולה לפטר את העוזר-שותף הטוב-מכדי-להיות-אמיתי שלה, לספוג עלבונות מהמשפחה הגזענית של בן זוגה העכבר, לבלוע את הגאווה כדי לחבור שוב לבוג'ק. אפילו ההפלה החמישית לא שוברת את רוחה. החתולה הזאת מאמינה שבסוף היא תיפול על הרגליים.


סוס אחד נכנס לבר

אבל "בוג'ק" לא יכולה באמת להיות רוכב בלי סוס. ההווה, כאמור, לא יכול להיות עגום יותר; העתיד, בהתאם, נראה קודר. לכן בוב-וקסברג עושה את המהלך המתבקש - הוא חוזר אל העבר.

עד עונתה הרביעית, "בוג'ק" הציגה לרוב את בוג'ק כתוצר המחורבן של הצלחתו המקצועית: כוכב הוליוודי שהשתן עלה לו לראש, התערבל שם עם אלכוהול וסמים והתגשם כחרא של סוסים. קשייו התפקודיים של בוג'ק נבעו בעיקר מהפער בין המצליחנות שקנתה לו חיים קלים ונהנתניים לאפסיות שהפכה להיות מנת חלקו היומיומית. זה כמעט סמלי שהוא מעביר חלק נכבד מחייו כבדיחה - סוס אחד נכנס לבר.

הפער הזה מהדהד גם בעונה החדשה - למשל, כששתי צעירות בחנות למוצרי בניין לא מזהות אותו (וחושבות שדווקא השרת החמור מזכיר את הכוכב), או כשהוא מחליט לדחות את ההצעות של קרולין ("מה הטעם בלהיות מפורסם אם עדיין צריך לחכות בתור?"). בוג'ק הוא עדיין ההז-בין שמתקשה להכיר בכך. כבר ראינו בטלוויזיה קומדיות על כוכבים בדימוס ששואפים את תהילת עברם כמו קוק ("שני גברים וחצי" ו"אפיזודס", למשל), אבל אף אחד לא עשתה זאת באופן נוגע ללב כמו "בוג'ק הורסמן".

אבל בעונה הזו "בוג'ק" גם מעמיקה חקר בביוגרפיה של בוג'ק, כששתי דמויות מהעבר ממלאות את החלל שנפער לאחר שמכריו נפוצו לכל עבר: אמו ביאטריס (וונדי מאליק), שכבר גילמה בעבר את התפקיד הקלאסי/קלישאי של האם המתעללת שנוטעת בבנה רגשות עמוקים וכמעט בלתי ניתנים לעקירה של חוסר אמון וחוסר ביטחון עצמיים; והוליהוק (אפארנה ננצ'רלה), צעירה הדומה לבוג'ק וטוענת שהיא בתו (הנחה שמתקבלת על דעת כולם לאור היסטוריית הסטוצים של החשוד באבהות). יחד נוצר תא משפחתי חדש, ביולוגי ומסובך, רחוק ממצג השווא של סיטקומים משפחתיים כמו "Horsin' Around" שאליהם כמה בוג'ק.

מבעד לדמותה של ביאטריס מוצגת השושלת המשפחתית כשרשרת של טרגדיות שבה לכוד בוג'ק כמו סוס באורווה: סבתו איבדה את בנה ועברה כריתת אונה; אמו סבלה מקשיות ליבו של אביה, המרתה את פיו, נישאה ללא יוצלח שבגד בה עם העוזרת, ונותרה אומללה כל חייה ("אף אחד לא נחמד אלי", היא אומרת לאביו של בוג'ק). וכמו כדי להמשיך את השרשרת, ביאטריס מגניבה גלולות דיאטתיות לקפה של הוליהוק וגורמת לה להתאשפז בגלל מנת יתר. הפרק השני, שהוא הפרק הראשון שבו מופיע בוג'ק, מציג את המטאפורה הפשוטה והמדויקת למורשת ממנה בא: בית הרוס.

אבל המטאפורה לא מסתיימת כאן; ראשית, בוג'ק משפץ את בית המשפחה הישן, כמו רוצה לעשות סדר בעבר שלו, להבין טוב יותר את הקרקע ממנה צמח. אבל אז הוא מודיע לשכנו השפירית אדי שהוא עוזב, כי הוא לא רוצה "לשוטט במקדש של העבר ולהתענג על ייסורי המצפון שלי בזמן ששארית חיי חולפת על פניי". הוא משאיר מאחור את הבית כדי לנסוע "הביתה".

אבל ההחלטה של בוג'ק דרמטית יותר; הוא לא רק עוזב את הבית - הוא מחריב אותו. בוג'ק מכיר במורשת ההורסמנית שנוהגת בו - ומנער מעליו את האוכף. אמנם אי אפשר לשנות את העבר, כפי שהוא אומר לאדי, אבל אפשר לקבור אותו מאחור. ובאמת, העבר הוא לא הבעיה של בוג'ק - לא זה הקרוב ולא הרחוק. "אתה כל מה שדפוק בך", אומר לו טוד (לא פעם קול ההיגיון המפתיע האמיתי של הסדרה). "זה לא הסמים או האלכוהול, או כל הדברים המחורבנים שקרו לך בקריירה או כשהיית ילד. זה אתה". רגע הריסת הבית הוא גם הרגע שבו בוג'ק מצליח, ולו לרגע, לשנות את התנהגותו ב-180 מעלות, לעשות סיבוב פרסת סוס - לצאת לעימות עם המציאות במקום לברוח ממנה.

אם ביאטריס היא העבר הטרגי שרודף את בוג'ק בדמות אישה תובענית ודמנטית, הוליהוק היא העתיד האופטימי. משוחררת משושלת הנשים ההרוסות (היא בתה של עוזרת הבית שהרתה לאביו של בוג'ק), היא מראה לבוג'ק אפשרות של הורסמניות אחרת – הורסמניות מאושרת. "אם יש לך את המטען ההורסמני זה בראש", אומר בוג'ק להוליהוק מוקדם יותר, "תני לי לומר לך כבר עכשיו: את צריכה לוותר על 'מספיק', מפני שזה אף פעם לא יהיה מספיק". אבל הוליהוק מוכיחה שהוא טועה, ושאולי, בכל זאת, יש דבר כזה - להיות מאושר מספיק.

זו עונה שבה שלוש הנשים המרכזיות בחייו של בוג'ק מגלות (אולי בניגוד למה שהאמינו עד כה) עד כמה הן זקוקות לו: דיאן אומרת שהיא צריכה שיהיה אדם טוב יותר למענה; קרולין מודה שקשה להיות זקוקה לאנשים אך היא זקוקה לו כדי להפיק את הסדרה שהיא רוצה (כי כמו שמסביר המפיק לני טרטלטאוב: "רעיון לטלוויזיה זה כמו הדגל הישראלי: לא שווה כלום בלי כוכב גדול"); וביאטריס תלויה בו בחייה ממש. ודווקא הדמות החדשה, הבת שלכאורה באמת זקוקה לו, מי שאמורה להיות עבורו התיקון לשרה לין - דווקא היא מתגלה כמי שמשחררת אותו מהעול. הוליהוק, בת לשמונה אבות (במערכת יחסים הומוסקסואלית פוליאמורית פוליאתנית), לא צריכה עוד אב בחייה - אבל היא תשמח להכניס אליהם אח. וסוף סוף, "בוג'ק הורסמן" לא מסתיימת בטון קודר שמלחלח את העין; היא מסתיימת עם סוס מחייך. הוליהוק חילצה את "בוג'ק" ממעגל ההרס העצמי שעשוי היה לשחוק אותה למוות. היא הביאה את בוג'ק אל השוקת. עכשיו נותר לראות אם הוא יסכים לשתות.


עדיין על הסוס

למרות שהקומיות חזרה אליה במלוא אונה, חדה וקצבית, "בוג'ק" היא עדיין סדרה עצובה, כנראה הסדרה הכי עצובה בטלוויזיה (ובוודאי הסדרה שמשלבת צחוק ועצב יותר טוב מכל אחת אחרת). היא עדיין מכה בך כשהיא עוסקת, בדרכים יצירתיות וחכמות כל כך, בנושאים כמו דיכאון ושיטיון (פרקים 6 ו-11 הם חברים חדשים בפנתיאון הפרקים המופתיים של הסדרה). היא עדיין מסיימת כמעט כל פרק ברגעים מדכדכים של עולם שבור. ובכל זאת, עכשיו יש בה גם אופטימיות נדירה.

באחד הרגעים היפים בעונה, שבהם בוב-וקסברג משחק בציר הזמן כפי שהוא עושה לכל אורכה, פרינסס קרולין מתארת את היום המחורבן בחייה מבעד לעיניה של צאצאית עתידית ודמיונית שמספרת עליה. היא עושה זאת כדי להאמין שבסוף הכל מסתדר ("אחרת, איך היא מספרת על זה לאנשים?"). "אבל זה מזויף", אומר בוג'ק. "כן, נו...", אומרת קרולין, "זה גורם לי להרגיש טוב יותר". נכון, זה מזויף, בדיוק כמו שרשרת הזהב שמתגלה כלא יותר מתכשיט פשוט מ"ג'יי-סי פני" שנעטף בתוך סיפור יפה ומרגש על ירושה משפחתית. וזה מה שנותנת לנו הסדרה הכי טובה בטלוויזיה: החיים מחורבנים, אבל סיפורים טובים - גם אם הם בדיוניים - יכולים לגרום לנו להרגיש טוב יותר.

mako תרבות בפייסבוק