בנוהל הטקסים הרגיל נפתח הערב בצעדה הלוך-חזור של המועמדות על הבמה בחיוך אקסטטי אולם בלא מטרה ברורה. זה נראה כאילו יש ארבעים מהן, אבל הן בעצם רק עשרים; הן פשוט הולכות ממש מהר. מטרת הערב המוצהרת, על פי המנחה הממלכתית מורן אטיאס: למצוא את "האישיות שהופכת אישה יפה להכי יפה". ברור. כדי לברר את הסוגיה נשלחו המתמודדות למשימות כמו להצטלם בשמלות ערב בגן החיות הלימודי, או לאסוף אלף בקבוקי פלסטיק בשלוש שעות.
בשנים האחרונות לקח הטקס, בהתאם לרוח התקופה, פניה חדה לכיוון הריאליטי. התוצאה הייתה פאנל שופטים שהדבר היחיד שמאחד אותם הוא העובדה שהופיעו פעם בטלוויזיה, שואלים את המתמודדות שאלות קורקטיות ומיובשות ("האם את יצירתית, ואיך?") אבל אחרי זה מלרלרים עליהן מאחורי הגב ("אני לא הייתי מעביר את שיר הלאה!!") ולבסוף מארגנים אותן בפוזיציית תמונת מחזור ומנפים חצי מהן לרקע צלילי קוורטט מיתרים דרמטי.
בעולם שבו ייצוג הנשים במדיה כל כך סקסיסטי, תחרות מלכת היופי אפילו לא מצליחה להעליב אותי. עם כל הרצון הטוב וההתעללות במתמודדות, לעזאזל, לא קורה שם כלום. אפילו ניצחון דורסני אין שם: נערת היופי עשרה, מלכת החן, נערת ישראל - אין מפסידות בסיפור הזה. אלא אם כן אתן בעניין של כבוד, ואז כולן מפסידות.
אבל נשים רגע את הציניות בקלאץ': ייטאייש איינאו, או בכינויה טיטי, היא מלכת היופי הנכנסת של ישראל, וזה בכל זאת ממתיק את הגלולה המרה-משהו של הטקס המיושן והמגוחך, כי יש כאן אמירה פוליטית – בעיקר לאור העובדה שהצעירה האתיופית בחרה שלא לעברת את שמה. הלוואי רק שזכייתה לא הייתה מקפיצה לי את הרגע הצורם ביותר בטקס, בו היא הצהירה בחיוך שתמיד הייתה מנהיגה, ממועצת התלמידים ועד שפיקדה בגיל 19, כקצינה צעירה, על 80 חיילים, והקהל הריע ומחא כפיים – וכל הזמן הזה היא הייתה בביקיני.