למה אנחנו בוכים מול מאסטר שף?

האמת? חשבנו שאנחנו כבר לא כאלה, שהתחשלנו. אייל שני בטח היה אומר שאנחנו כמו קצף גלים שמתנפץ על פני סלע יצוק בלב ים, רק כדי לוודא שהוא עדיין רטוב (רגע, מה?). היינו בניצנים ובאיי הפנינה, ראינו את סקעת מפסיד ואת איתי שגב מנצח, עברנו הדחות כפולות, אודישנים וגמרים גדולים, שום דבר כבר לא יכול באמת להפתיע אותנו. אבל אם כל זה נכון, איך זה שכל סשן טעימות גורם לנו להתנשף כמו קובבה בספינינג? ואיפה נמצא פאסון בוגרי הריאליטי שלנו, אם חלוק מטבח גורם לנו ליילל כמו מאיר איינשטיין אחרי שיא עולם? אחרי עוד פרק שנגמר במשיכות אף ועיניים אדומות, החלטנו לשים את הסכינים בצד ולהבין: מה יש שם במאסטר שף שמפעיל לנו את הברז באוטומט?

כי אוכל זה טריגר

בעולם של הפרעת קשב גלובלית, מסרים מידיים ורשתות חברתיות, מעטים הדברים שעדיין קושרים אותנו לחלקים הקדמוניים יותר במוח - כאלה שבנויים על אינסטינקטים ואסוציאציות, ריח של מערות וטעם של ממותה בכמהין. רוב אירועי היומיום לא מייצרים תגובה חזקה מספיק כדי לעורר את המקומות האלה, בעיקר בגלל שהם קשורים למעט מאד חושים. אלא שאוכל הוא גם כן עניין קדמוני. הריחות, הטעמים והטקסים שמסביבו מחזירים אותנו למצב של מערכות בכוח מלא. אז קמים לתחייה גם אנשים אהובים, סיטואציות מודחקות, עולם שלם של רגשות שמופיע לרגע בתוך ביס קטן אחד, ומתנדף חזרה ברגע שאחרי.

כי זה ריפוי בעיסוק

רוב הזמן קשה לנו מאד להתחבר לעצמנו, זאת אחת הסיבות שפסיכולוגים כל כך עסוקים בימים האלה. למי יש זמן להתעסק עכשיו במועקות הקטנות שלכם כשיש את כל המיילים האלה שעדיין מחכים לתשובה? האוכל מאפשר להתמודד עם כל זה בדרך מועילה: לרסק את כל מי ששנוא לעיסה דקה, לקצוץ, לסחוט, למעוך, להפגין אהבה ולהפעיל כוח. זאת גם הדרך היחידה שבה רגשות מורשים לעלות, תוך כדי עבודה, כדי שלא נצטרך להקדיש להם זמן מיוחד, במולטי טאסקינג. כי אם אפשר לקצוץ בצל גדול ולהתייפח בהיסטריה תוך כדי, זה בדיוק מה שהרוח הקפיטליסטית הייתה ממליצה. מה גם שבסופו של התהליך מגיע הבונוס: רק אחרי שהגשתם למישהו אוכל, אפשר לצפות שהוא ייתן לכם לגיטימציה להתפרק.

כי זה כמו לשבת ולספר סיפורים מסביב למדורה

פויקה (צילום: רון שלף) — מערבבים את הדמעות ומגישים חם|צילום: רון שלף

יש רק דבר אחד שאנחנו מצליחים לאהוב במידה כמעט שווה לאכול: סיפור טוב. תמיד אהבנו לשבת במעגל ולשמוע כאלה, מריכוז הצהריים בגן שושנה ועד המעגל של דן שילון. סוג של ביצת פברז'ה לנשמה, אם תרצו. האוכל הוא התירוץ הכי טוב שלנו לייצר מחדש את המעגלים האלה, לשחזר את אווירת הביחד הדביקה של מדורת ל"ג בעומר או פויקה עם החבר'ה. בתחילה עסוקים בחלק הטכני של השבעת הצורך (כלומר מסתערים כמו זומבים על בשר טרי), לאט לאט המגננות הטבעיות מתרוממות, וגם הרעב השני מתחיל לדרוש את שלו. ושום דבר לא משביע אותו יותר מדמעות מוגשות חם.

כי אנחנו לא יכולים לטעום

פערים הם תמיד סיבה מצוינת להפגנת רגשות, כל מה שצריך הוא מרווח מספיק גדול בין הרצונות שלנו והמציאות. העובדה שממש ברגעים אלה אנחנו לא מקפצים לנו על החולות באיים המלדיביים ושותים קוקוס עם קש, מעוררת סוג של באסה, אבל כזאת שלמדנו לחיות אתה. מאסטר שף מייצרת פער הרבה יותר חזק, רגשי, בינינו לבין האוכל עמוס התחושות הזה. גם אנחנו רוצים להרגיש את הסיפור מאחורי הרביולי, למצוא את ריח הבית בטאבולה, אבל נתקלים במחסום. היינו מספרים לכם שאנחנו מתמודדים עם זה בגבורה, אבל בשלב הזה כבר הבנתם שאנחנו פשוט מסתפקים בלבכות.

כי אם רושפלד בוכה, גם לנו מותר

אם היו שואלים אותנו לפני התכנית מה יותר סביר שיקרה: הבעת רגשות מצד רושפלד או רצח של עגבנייה עם דוקרן קרח בידי אייל שני, לא היינו מהססים ללכת על אופציה ב'. אבל אחרי הפרק האחרון כבר ברור שמשהו בשילוב הזה של סכיני מטבח, סירים ועוגיות חנק, יכול להמיס גם את הלב הקשוח מכולם. ואם מעמול קטן גרם לאיש הכי קשוח באולפן להתפרק לעיני עם ישראל כולו, מה הפלא שאנחנו מייבבים בחדווה מול סלט הירקות המרגש שקצצנו במו ידינו.