"המעגל" המחודשת של דן שילון לא שורדת את הפרעת הקשב הלאומית שפיתחנו, ומרגישה כמו ארוחת החג שאף אחד לא רוצה להיות בה. זה לא הם שהשתנו, זה אנחנו. ליטל אבזון ממליצה לנו להפסיק להביט לאחור, הניחו להולכים
ליטל אבזון | mako | פורסם 08:52 06.07.13
דן שילון. מלהטט בין המסוביםזאת למעשה הפעם הראשונה בה אני צופה במעגל עם דן שילון, לפחות מבחינה קוגניטיביות. כשהתכנית עלתה הייתי בקושי בת שנתיים וחצי, בסיום כהונתה הראשונה סגרתי שתים-עשרה בלחץ, והשידור אמש, שמנועיו רצים על זכרונות סנטימנטליים, מראש לא נועד לי ולשכמותי.
לשאלה אם הפרויקט הנוסטלגי הושק בהצלחה אין לי תשובה – דברו איתי באיחוד של פרפר נחמד – מה שנותר הוא לדלג על משחק הטמפורליות הכפולה ולשפוט את הפורמט ברגע שידורו הנתון. מתברר שלא רק אני, אלא גם אבני התרבות בניינטיז היו שטוחות.
אז זה לא ערב הדחה?|תמונת AVI: makoמנקודת מבט עכשווית ברור שפורמט המעגל הטרים את הפרעת הקשב הלאומית בעשור. שבעה מרואיינים שכל קשר ביניהם מקרי בהחלט קשורים בלאסו של מנחה אחד, והוא מצדו אמור לנהל איתם פינג פונג חלקלק וטבעי כאילו הם בסלון ספרותי ולא בארץ ההיסטריה של השידור החי. מצב שכזה מוביל בהכרח לרצף שאלות שרירותי ואמורפי בסגנון "דן חלוץ הטיס מטוס, נעה תשבי הגיעה הנה על אחד, אבל טיטי איינאו עלתה לארץ ברגל. ליברמן, איך תגיע לכלא אם תורשע במשפט?!"
במעגל של אמש התארחו חוץ מהמוזכרים לעיל גם עידן רייכל, שני כהן ופז מוסקוביץ' גן-זך, חולת כליות וקראש מזדמן של שילון. המנחה ניסה לא אחת להחדיר בתכנית קצת רוח קרב, אבל הלך הרוח המתנחמד והנבוך של האורחים הזכיר יותר את טקס מלכת היופי. לפחות טיטי הרגישה בבית. אולי כלל האצבע של התכנית צריך להיות שלא מזמינים חבורה שלא הייתם מארחים יחד לארוחת ערב, אבל כנראה שיש אסטרטגיות טלוויזיוניות שאינני מודעת אליהן, כמו מבוכה ככלי בידורי.
אם זה המקרה, הרי שהמעגל קבע שיא אישי כבר בתכנית הראשונה כששני כהן, שמתעתדת לככב בקלאסיקה המוזיקלית "גבירתי הנאווה", הותקפה בליווי כינורות אגרסיבי לשיר המוכר "ברד ירד בדרום ספרד" שלא נפסק גם כשצעקה "אבל עוד לא התחלנו חזרות!" וגם לא כשהתחפרה בכסאה בשתיקה גורפת יחד עם שאר המסובים, חוץ מדן חלוץ שחסר את המנגנון הנפשי המייצר בושה.
ליברמן. הכל גן עדןהקטליזטור הרשמי להחזרת המעגל הוא חגיגות עשרים שנה לערוץ 2, אבל זו הרי לא הסיבה האמיתית להעלאתה באוב. אפשר גם לומר שהצופים היו מאוד בעד, אבל אם תשאלו את הצופים הם תמיד ירצו עוד ממה שאהבו פעם; הם פשוט לא מנחשים כמה רע זה ייראה היום. למען השם, היכן מנמנם האדם שאמור לבעוט בתחת של תרבות הטוק שואו הישראלית הנחשלת ולהביא אותה למאה ה-21?
יש משהו מדכא במלאכת הפחלוץ הטלוויזיונית – בין אם זה איחוד של "חברים" או החייאה על מכשירים של להיט הניינטיז הגדול של ערוץ 2 – היא דופקת דה-מיסטיפיקציה לזכרונות הנעימים וחושפת את השקר הנוסטלגי במערומיו. התשוקה להשיב את ימי הזוהר של המעגל נמצאת בקורלציה עם הלך הרוח הישראלי הרווח לפיו הכל קול, עומד במקום, ואין שום צורך להיערך לקראת הבאות. או כפי שאמר אורח המעגל דן חלוץ, "אם מסתכלים אחורה אפשר להיות אופטימיים". צודק, אבל מי שעומד עם הפנים לאחור שלא יתפלא אם העתיד נושך אותו בתחת.
