חגי לוי
"אני לא מבין איך אפשר לחיות בלי לחפש משמעות"
"את יודעת מה קרה לגילטי פלז'ר?", שואל אותי חגי לוי רגע לפני שהוא עולה על מטוס ועוזב את ישראל לחצי שנה לטובת לוס אנג'לס, "נדמה לי שבזמן האחרון החלק של הגילטי נעלם ממנו. אנשים הופכים את חוסר התוכן לתוכן של החיים שלהם. הם לא מרגישים שצריך לעשות משהו חשוב כמו לקרוא ספר, מתמכרים לקנדי קראש ומרגישים עם זה סבבה. אני לא מבין איך אפשר לחיות בלי לחפש משמעות. גם אני מכלה מלא מהזמן שלי באייפון, הבטרייה נגמרת לי שלוש פעמים ביום, אבל אני אף פעם לא טועה לחשוב שזה הדבר הנכון. הכי חמור זה לשקר לעצמך ולספר שאלה החיים, בין האינסטגרם לפייסבוק, וזה בסדר, כי זה ממש לא".

לוי גדל בקיבוץ החרדי שלעבים וחזר בשאלה בגיל 17, ונדמה כי המנגנון הדתי-מוסרי שלו מוביל אותו לשאלות חילוניות של תרבות והגות. מבחינה זו, יכול להיות ש"המקוללים", הסדרה החדשה שיצר, מחליפים עבורו את הרבנים שהיה אמור להתחמם לאורם. "בבית בו גדלתי הייתה ידיעה ברורה", הוא מספר, "שיש אנשים שהם הצדיקים הכי גדולים, שאין, אתה בחיים לא תהיה כזה ואתה לא יכול להיות כזה. אבל זה לא נותן לך את ההרשאה להיות רשע, להיפך. אתה חי מול האידיאל הזה ובשאיפה אליו. אתה יודע שיש טוב ויש רע ויודע מה מהם אתה עושה כרגע".

"אני אוהב שיגידו לי כמה שפחות מה לעשות – באמריקה זה הפוך"

את מה שרובנו מחשיבים בגדר חלום, נתפס אצל לוי כמציאות פרוזאית למדי, של פרנסה שלא חשב שיגיע אליה, אבל שאיננו לגמרי ממהר להגדיר את עצמו דרכה; הכוונה לחיבה שהתעשייה האמריקאית מפגינה כלפי תוצריו. "בטיפול" נמכר ל-HBO והיה להצלחה מסחררת בארה"ב ובעשרים מדינות נוספות, ואילו הסיבוב הנוכחי נסוב סביב סדרה חדשה שהוא מפתח עבור רשת "שואוטיים", שנקראת The Affair. "במהלך השנתיים-שלוש האחרונות פיתחתי את הסדרה עם שותפה אמריקאית, עכשיו אני נוסע לכתוב, והצילומים יתחילו באפריל", הוא מספר, "אבל אני מנסה להיות שם כמה שפחות. אני לא כל כך אוהב להיות שם".

בגלל הביזנס של לוס אנג'לס או בגלל אמריקה בכלל?
"גם וגם", הוא צוחק, "אל.איי זה הגילום המובהק ביותר של אמריקה".

ואתה נדרש למינגלינג עסקי בעיר? זה העניין?
"לא לא, אני בעצם רק נדרש לשבת בחדר עם אנשים ולפתח את סיפורי העונה. עשיתי את זה כבר עם 'בטיפול', אבל איך אני אגיד את זה... זה לא תמיד קל. אני עוזב את המשפחה שלי כל פעם לכמה שבועות. הייתי אמור לנסוע לשם לשנה, אבל.... לא. אני מעדיף להיות פה, אני מעדיף ליצור פה. אנשים בכלל לא מודעים לחופש האמנותי האינסופי שיש לנו פה לעומת מה שקורה באמריקה. כאן אין כסף, אז "איטס נוט אבאוט מאני" מלכתחילה, ורוב האנשים בתעשייה נמצאים שם מתוך תשוקה אמיתית. באמריקה מכיוון שזה כן על כסף ואולי רק על כסף, המשקיעים רוצים לקבל דבר מסוים, וזה לגיטימי כי הם שפכו מלא כסף. האידיאל מבחינתי הוא תמיד שיגידו לי כמה שפחות מה לעשות, ובאמריקה זה בדיוק ההיפך".

בגיחתו הנוכחית לארץ האפשרויות יעבוד לוי כאמור על פרויקט חדש, שיגולל בעשרה פרקים את סיפורם של גבר ואישה נשואים (איש איש בנישואיו הוא), הפוצחים יחד בניאוף. כרגיל אצל לוי, הנפש האנושית המסוכסכת ושאלת המוסר נכרכות זו בזו בסיפור. "העניין יהיה התפתחות הרומן", הוא מסביר, "כל פרק יהיה בנוי משתי נקודות מבט, שלה ושלו. מהבחינה הזו זה יהיה פשוט מאוד. הסדרה נולדה מהשאלה מה קורה כשבנאדם טוב, או לפחות מי שמגדיר את עצמו ככזה, בנאדם שעבורו בגידה, למרות שהיום נהייתה משהו נורא קל, היא עדיין אישיו, מה קורה לאדם כזה שבכל זאת בוגד? מה קורה לאדם הזה כשהוא מאבד הכל? איך הוא מתמודד? התכנון הוא לסיים את העונה כשהשניים עוברים לגור יחד והופכים לזוג חדש, מה שמעלה שאלה חדשה: מה קורה כשאתה בעצמך, בעקבות בגידה, הופך לזוג חדש עם מישהו, הגעת בעצם לאותו מקום. אז מה עכשיו? תהיה עוד בגידה? ואז עוד אחת? הכל היה סתם?".

חגי לוי
"עשיתי דבר שהוא לא טוב מהבחינה הזאת שהוא לא תורם שום דבר לתרבות ולעולם"
פרויקט אחד לכיס, פרויקט אחד לנשמה

לוי, בן 50 ונשוי פלוס שניים, הוא אחד היוצרים המוערכים בביצה הישראלית. הקריירה שלו כוללת צ'ק ליסט של טלנבולות לצד פרויקטים דוקומנטריים, ומשרה נחשקת של מנהל מחלקת הדרמה בקשת לצד הרבה שנים של עבודת פרילנס. עקביות היא לא שם המשחק. כלומר, לפחות לא על פני השטח; אם תשאלו את לוי, בהחלט יש לו שיטה.

"בכל השנים שאני עובד בעסק הזה, הדבר שהכי חשוב לי הוא לדעת להפריד. כלומר, לדעת באמת מתי אני עובד בשביל פרנסה ומתי אני עושה משהו שהוא אמנות, נקרא לזה ככה. מבחינתי יש שתי מחלקות. עשיתי את "לגעת באושר", "לחיי האהבה", "האהבה מעבר לפינה", ואלה היו שנים שהתפרנסתי ולא השליתי את עצמי שאני עושה דבר טוב, עשיתי דבר שהוא לא טוב מהבחינה הזאת שהוא לא תורם שום דבר לתרבות ולעולם, אין לזה חשיבות. אבל זה אפשר לי אחרי זה לשבת שנתיים ולפתח את "בטיפול", לצלם פיילוטים. ככה אני עובד. אז עכשיו המקוללים היו ארבע שנים של משהו שלא פרנס אותי. ארבע שנים על חמישה פרקים, אין שום סיכוי שזה יהיה רווחי בכלל. אז עכשיו אני רוצה לעשות דבר חדש, הוא ייקח לי כמה שנים ואני מנסה לקנות את הזמן הזה".

אבל איפה עובר הגבול בין להתפרנס ובין למכור את הנשמה?
"שאלה טובה", הוא עוצר לרגע, "למכור את הנשמה מתחיל בזה שאתה מתפרנס אבל חושב שמה שאתה עוסק בו הוא סוגה עילית, משהו מצוין וחשוב. בנאדם למשל עובד בתכנית ריאליטי. סבבה – מתפרנס. אבל בשביל לסדר לעצמו את העניינים, בינו לבין עצמו הוא אומר, בעצם אני עושה אחלה של דבר, אולי אפילו דבר נפלא ונהדר, ואולי אף מגדיל ונהיה תוקפני כלפי כל מי שאומר אחרת, מי אתה שתגיד מה טוב ומה רע, וכאלה. הבגידה היא פנימית, ביני לבין עצמי. כל זמן שאדם יודע להגיד לעצמו בכנות, כאן אני מתפרנס ותו לא – זה כבר שלב ראשון ביושרה פנימית. אני מאוד בר מזל – ההצלחה של 'בטיפול' אפשרה לי כמה שנים של עבודה בראש שקט כלכלית ופתחה לי דלתות לעבודה מפרנסת באמריקה, ואני לא יכול שלא להעריך את זה. המעשים מאוד חשובים, בוודאי, אבל אם אין ערכים שמגבים אותם אז זה ריק".

אין תמונה
גם אסי דיין נשקל כ"מקולל"
לפני שבועיים עלתה הסדרה "המקוללים" פרי מוחו של לוי בערוץ 8 של הוט, וזכתה לבאזז שהיוצר לא תיאר לעצמו שתעורר ("אמרתי שעכשיו אני עושה פרויקט שלא יהיה מצליח, שלא יימכר לארה"ב"). הסדרה מורכבת מראיונות מתוסרטים אך מורכבים מחומרי ארכיון של ארבע דמויות ישראליות מנוחות ושנויות במחלוקת, ששמות רובן לא אומרים יותר מדי לציבור הישראלי: הסופר פנחס שדה, המשוררת יונה וולך, הפילוסוף משה קרוי והאמנית אביבה אורי. ללוי לא היה פשוט להכריע מי היוצרים שייכנסו לסדרה, ויש כמה מקוללים שנשארו על הרצפה המקוללת של חדר העריכה. המשורר דוד אבידן למשל, שנדחק הצידה על-ידי יונה וולך, ומתוך הרצון שכל דמות תייצג תחום אחר, עמוס קינן, הרב קרליבך ואייבי נתן הוצעו גם הם , ואפילו אסי דיין, שעדיין מתהלך בעולם, נשקל כ"מקולל" שיסגור את הסדרה. "תהליך הבחירה הוא כאוטי לחלוטין ולוקח המון זמן", מסביר לוי, "ולכל דמות היה צריך להתאים תסריטאי. כל אחד מהם צלל במשך שנה וחצי לעולמה של הדמות. מיכל וייס למשל, שכתבה את התסריט של משה קרוי, רצתה לעשות עליו סרט דוקו לפני שנים ומאוד התעניינה בו. העבודה המסובכת ביותר הייתה הפיתוח והפיצוח, להבין מה עושים פה בכלל".

לוי היה כל כך עסוק בשאלות של מי יככב בסדרה ואיך לגרום לצופים להתעניין בדמויות, שלא שיער כמה עניין יווצר דווקא סביב העובדה שאינו חושף באופן ישיר את הבדיון בסדרה ומצליח, לפחות בהתחלה, לעבוד על כל צופיה: השחקנים זהים להדהים לדמויות ההיסטוריות, הציטוטים כולם נאמנים למקור, ואפילו, מגלה לוי, מי שהכירו את פנחס שדה, יונה וולך, משה קרוי או אביבה אורי, האמינו כי מדובר בצילומים אותנטיים. רבים נרעשו מהגילוי כי הסדרה מלוהקת ומתוסרטת, ומבקר הטלוויזיה של "הארץ" אף האשים את לוי במעשיה רמייה.

אני למשל האמנתי שהפרק הראשון הוא דוקומנטרי הכי נאמן שיש וכשגיליתי שלא, מודה שהרגשתי מטומטמת. אתה לא חושש מהטריז הזה שאתה תוקע בינך לבין הקהל שלך?
"אוקיי", לוי מחייך בהבנה, "בואי ננסה רגע לפרק את הדבר הזה. הרגשת מטומטמת, אבל יכולת באותו רגע גם להבין למה עשיתי את זה, נכון? הרי אם הייתי בא ואומר מראש, כל זה דרמה מתוסרטת, זה היה הרבה פחות אפקטיבי, לא?"

אין ספק.
"יותר מזה, יש אנשים שאמרו שמרגע שהם הרגישו שזה דרמה זה פחות עבד להם. בדיוק בשביל זה עשיתי את זה. כל הרעיון שלי היה שתשבי ותקשיבי למילים שהאנשים האלה אמרו כמה שיותר טוב. שאנשים ייצרו את הקשר, את החווייה של הדבר הזה. לא מצאתי דרך אחרת לייצר את הקרבה הזאת. מה הייתי אמור לעשות? לקחת את ליאור אשכנזי שישחק את פנחס שדה ואז את תדעי שזה לא פנחס שדה? אז אני מצדי עשיתי את כל מה שיכולתי כדי שזה ייראה אמיתי ודוקומנטרי, אבל בכנות – לא דמיינתי את עוצמת המניפולציה. גם לרגע לא עבר לי בראש שזה יעורר כעס או עלבון. הרי גם אני נפלתי בדברים כאלה, למשל בסרט של פיטר ג'קסון, "חלוץ הקולנוע הניו זילנדי". סרט מעולה, מסופר בו על האדם הזה, חלוץ הקולנוע, טיפוס מרתק, סרט מדהים. באיזשהוא שלב הוא מספר שבשנות השפל היו מייצרים צלולויד מביצים. חשבתי לעצמי, מה? קצת לא הגיוני. אבל זה היה הרגע היחיד שעורר בי תהייה. רק בסוף התברר לי שזה פיקשן מוחלט, שהאיש בכלל מעולם לא התקיים. אז בהתחלה הרגשתי אדיוט, אבל אחרי כמה שניות התחלתי כבר לחוות הכל מחדש דרך הידיעה החדשה, והבנתי כמה חזק ומצוין זה היה. הרי כל דבר שמטלטל אותך ומוציא אותך מאיזור הנוחות – הוא מצוין! עלבון זה עניין של אגו. אם יש לך דימוי עצמי סביר, אתה תגיד לעצמך שזה לא שלא הבנת כי אתה טיפש, אלא כי הייתה מניפולציה שנבעה מצורך כלשהו, לא לשם עצמה. ולכן נדמה לי שרוב האנשים באמת נגנבים מהמניפולציה".

התגובה החזקה לסדרה לא נובעת רק מהמניפולציה ההפקתית. לוי מספר שלראשונה בחייו, מאז עליית הסדרה אנשים משיגים את הטלפון והמייל שלו, כותבים ומתקשרים אליו ברצון עז לשוחח על הסדרה, להעיר ולשמוע. הוא משיב לכל אחד מהם, ברף סבלנות קצת מעבר לאנושי. באמצע הראיון, למשל, הוא משיב בקורקטיות לשיחת טלפון לא צפויה, ואחריה מתנצל ומסביר שמדובר באיש מבוגר שמתקשר אליו כבר בפעם השלישית כדי לדבר על יונה וולך. במקום להסביר לו שמספיק זה מספיק, לוי לוקח נשימה עמוקה ומשיב, "בסדר, זה לא נוח כרגע, אז עוד שעתיים אם אפשר?".

פנחס שדה מתוך
תמונת AVI: mako
"לא היינו תמימים וטיפשים, פשוט הפכנו למושחתים"

"המקוללים" היא סדרה בולטת עד מוזרה בנוף הטלוויזיוני הישראלי, הן מבחינה צורנית – שילוב של טקסטים ארכיוניים, שחזור של צילומים ישנים, שאלות פיקטיביות ותשובות שנאמרו, אבל בהקשרים אחרים – והן מבחינת העיסוק הגבוה באמנים והוגים נשכחים ובשאלות קיומיות; אולם לוי אוחז במשנה סדורה לא רק לגבי מה הניע אותו ליצור אותה, אלא איך קרה שעל הדרך נוצר ז'אנר טלוויזיוני חדש לכל דבר, פיקציה היסטורית מטלטלת. עד ל"מקוללים", לוי מעיד על עצמו, לא היה מעורב עד בשום פרויקט שנוי במחלוקת. למעשה, הוא חשש מלתעד את "המקוללים" השנויים במחלוקת באופן תרבותי, מעונב ומתקבל על הדעת. הדבר הצריך, לדבריו, "לייצר איזה פיגוע".

"בעיניי כל דבר שאתה עושה הוא לא מוחלט אלא תגובה למשהו, ניסיתי לייצר כאן תגובה למצב כפי שאני רואה אותו. תגובה לכמה שאנחנו מבוגרים וידענים. אנחנו תמיד מסתכלים אחורה ואומרים כמה היינו תמימים וטיפשים, והיום אנחנו יודעים. יודעים שאין כזה דבר אידיאולוגיות ואידיאלים או להתאבד בשביל משהו. אני תוהה אם זה לא ההיפך, אם לא ידענו אז משהו שאנחנו לא יודעים היום, ורק נהיינו יותר מושחתים, יותר בורגניים. אלה רעיונות שנובעים מהרומנטיקה הגרמנית".

והדרך היחידה לגלות שוב את האמת האבודה הזו היא לחזור להיות ילד, ואם אי אפשר אז באמצעות הילד שלך? יכול להיות טמון כאן ניצול
"כן. זו הגדרה יפה, שהילד, או הנער יותר נכון, יכול לסייע לנו לאתר את החלקים האבודים בנו שאינם ציניים או תועלתניים. אכן בפרק החמישי של הסדרה מופיע הבן שלי, בן 18 שלומד קולנוע בתיכון. הוא ביקש את זה. הוא מאוד התעניין בפרויקט, כי מדובר בשאלות שהוא מאוד מתעניין בהן גם כך, ובשיחות שאנחנו מנהלים בינינו בבית. הכוונה כמובן לא הייתה להשתמש בו, אני לא גם יודע אם זה באמת אפשרי".

עוד דבר בעייתי הוא לראיין דמוית שכבר אינן בנות-ראיון. אפילו אם אתה משתמש בחומרי ארכיון, קל להוציא את הדברים מהקשרם
"להוציא דברים מהקשרם זה דבר שנעשה כל הזמן, ובכל ראיון. גם את תקחי את הדברים שאני אומר עכשיו ותוציאי אותם מהקשרם, אני בטוח, ככה זה. אלה אנשים שהייתה לי מטרה מוצהרת לגאול אותם מתהומות הנשייה. חוץ מיונה וולך, רוב האנשים לא מכירים את המשתתפים בסדרה. איך גורמים לציבור להקשיב להם, לשמוע מחדש את הדברים שהם אמרו? לא רציתי לעשות סרט שבו אנשים מדברים עליהם, זה פחות מסקרן וגם לא נכון לדמויות האלה, הכריזמטיות ובעלות כושר הביטוי הבלתי רגיל. צריך היה לתת להם לדבר ישירות. זו נהייתה המסגרת, שלא אמציא להם מילים. כאן התחיל הקולאז', אמרנו שנערוך את הטקסטים שלהם, כמו שעושים בכל ראיון, וצריך היה לתווך אותם לקהל, הרי לא יודעים בכלל מי הם, צריך להכניס אותם לקונטקסט מסוים. כאן נכנס הצורך בדמות מתווכת. צריך להמציא איזושהי דמות"

אבל לא המצאת דמות, זו הדמות שלך שם בסדרה
"אז תשמעי, האמת היא שבמשך שנתיים כן המצאתי דמות", הוא מפתיע, "קראנו לו יותם, הוא בן 18, יש לו תסריטים שלמים וביוגרפיה שלמה, אבא שלו עזב אותו, סיפור שלם. רק אחרי שנתיים של עבודה הרגשתי שזה פשוט לא עובד. משהו בפיקטיביות הטוטאלית שלו מול האמיתיות של הדמויות לא התחבר. ואז אמר המפיק שלי בא ביציאה לא צפויה. הוא אמר – אתה במילא הבנאדם שהאנשים האלה הכי השפיעו עליו, אתה זה שבחר אותם, אז שזה יהיה אתה. בי כמובן מיד עלו החששות מכל מה שאני אחטוף על הדבר. לא רציתי, ואז כן רציתי, והיה צריך להתמודד עם זה שאני לא יכול לצלם את עצמי ולשכור שחקן שישחק אותי כבר היה ממש מופרך... זה התהליך שגרם לסדרה לצאת כמו שיצאה. והוא היה חשוב כדי שכמה עשרות הצופים שהיו לי בראש יבינו. יבינו מה אני רוצה. כל הזמן פחדתי שלא יבינו מה אני רוצה".

ומה אתה רוצה?
"אני רוצה לגרום לאנשים להיזכר שיש דבר כזה שנקרא שאלה קיומית, ויש דבר כזה שאדם חי למען משהו, ומוכן להקריב המון בשביל. אני מבקש מהקהל שלי למדוד את עצמו מול זה. אם העברתי את זה, זאת הצלחה מבחינתי".